סביבת העבודה של בועז סמוראי (41) מאילת לא כוללת שולחנות, ישיבות או מחשבים. כצלם טבע תת ימי הוא עובד במעמקי הים, הפגישות שלו הן עם כרישים ולווייתנים, וכשמגיע הזמן לארוחת צוהריים, הוא נזהר שלא להיכלל בה בתור מנה עיקרית.
"כבר יצא לי להיתקל בכריש או תנין שמנסה לנשוך אותי", הוא מודה, "אבל זה בגלל טעויות שעשיתי במיקום ובזמן, ולומדים מהן. אין בעלי חיים רעים, או כאלה שמנסים במכוון לפגוע בנו, וכל עוד שומרים על כללים ברורים, אפשר לשהות במחיצתם בלי לפחד. זה כולל נחשי ים, כרישים ולווייתנים קטלנים".
בנוסף לצילום, סמוראי גם "מדריך טיולי צלילה ברחבי העולם", וכשהוא אומר זאת הוא מתכוון למקומות שרובנו לא חושבים אפילו להרחיק עד אליהם. האיים המאלדיביים, הקאריביים, טונגה, גלאפגוס ועוד. לטענתו, כל אחד יכול.
"אנחנו חיים בתקופה בה העולם כולו פתוח בפנינו, ויעדים שבתור ילד רק חלמתי לבקר בהם, הפכו לאפשריים לכל אחד מאתנו. בחודשי החורף אני יוצא עם קבוצות אנשים לחוג הקוטב הצפוני, לצפייה ושחייה עם לווייתני אורקה בפיורדים הקפואים של צפון נורבגיה. קשה לתאר את ההרגשה של לשחות במרחק מטרים ספורים מבעל החיים שנחשב העוצמתי ביותר בעולם כיום, ולצפות בו צד דגי הרינג ושוחה יחד עם הלהקה ליידנו, כאילו שגם אנחנו איזה יונק ימי שפשוט עבר באזור".
סמוראי מצלם את הצוללים יחד איתו, אבל אחד הדברים שהוא אוהב במיוחד הוא לצלם אנשים "רגילים" מתחת למים. כך צילם את השחקנים נילי רוגל ויואב דונט, המככבים בהצגה "רומיאו ויוליה" של תיאטרון "אלעד" האילתי. "לצלם אדם לא כצולל, אלא כמו שהוא, עם בגדים אמיתיים, ללא עזרי צלילה כמו סנפירים, מסיכה או מערכת נשימה, מייצר תוצאה מדהימה ושונה. מצד אחד היא נראית לא טבעית, ומצד שני כשאנו מרחפים ללא משקל, בשקט, במרחב האינסופי של הים, עם התאורה הרכה של השמש במים, לדעתי זה שיא הטבע והחיבור אליו. זה כמו לחזור אל הרחם. יואב ונילי נכנסו אל שוניות האלמוגים, כשהם לובשים את בגדי ההצגה, כולל מסיכות ושמלה מלאה בבד שהתנפנף במים, והתוצאה הייתה מדהימה".
נתונים לחסדי הטבע
סמוראי נולד באילת, ואת ילדותו העביר בחוף הים, צמוד לאביו שאהב לדוג ולצלול. בגיל שנה כבר ידע לשחות, וכשהגיע לגיל 5 הוסיף אביו פייה נוספת לציוד הצלילה שלו, ולקח אותו לצלילה כשהוא צמוד לו לחגורה. כשגדל החל גם לגלוש גלישת רוח, והים הפך לביתו השני. "לא יכולתי לדמיין אפילו יום אחד שבו לא אכנס למים", הוא מספר. "כשהייתה רוח חזקה הייתי גולש, וכשהים היה שקט הייתי צולל. התקופה הייתה מאד שונה מהיום. לרוב האנשים לא הייתה תעודת צלילה, ופשוט העבירו את הידע מאחד לשני, ועדיין הצוללים היו מאד מקצועיים, וידעו להתמודד עם כל בעיה מתחת לפני המים".
לאחר שירות צבאי כקצין הנדסה ביחידת הקישור ללבנון עבר סמוראי קורס מדריכי צלילה, וטס לעבוד בחו"ל. הוא עסק בדייג מסחרי, הפקות צילום תת ימיות, והעברת ספינות ממקום למקום. לאחר 5 שנים חזר לאילת, ועבד בהדרכת צלילה ובליווי קבוצות צוללים. "גיבשתי קבוצת הרפתקנים שהצטרפו אלי למסעות צלילה ברחבי העולם. התהליך של יציאה למסע כזה כולל למידת היעד על בוריו, הבנת משטר הזרמים והעונות, מתי כדאי להגיע מבחינת שיא העונה ותופעות הטבע השונות, והתאמת החוויה למשתתפים בטיול. יש המון הכנה, אבל כמובן שבכל נסיעה אנחנו נתונים לחסדי הטבע, ומתי שהוא מגיע השלב בו פשוט צריכים להשתחרר מהתוכניות ולזרום עם המצב בשטח. כשיוצאים לאוקיינוס בעקבות תופעות טבע כמו נדידת מנטות (חתולי ים) אי אפשר לדעת מה יקרה בדיוק, ומתי וצריכים לאלתר ולהפיק את המיטב, וזה חלק גדול מההתרגשות כשהכל מסתדר, התכנית מצליחה, והטבע מפרגן לנו בחזרה".
איך משתלב בזה הצילום?
"הצילום מראה את החיבור בין בני האדם לסביבה ולבעלי החיים במים, שמקבלים אותנו כשווים. אני מצלם אנשים צוללים לצד כריש או תנין בלי פחד, ואלה רגעים מאוד עוצמתיים עבורם. זה גם משנה את התפיסה המוטעית שלנו, שבעלי חיים אלו מהווים איום עלינו. זה כיף ענק לקחת בן אדם שעד היום פחד מכרישים, למשל, ובסוף השבוע הוא שוחה ליידם, צולל איתם, ומסתכל עליהם בסביבת המחיה שלהם".
ומה קורה כשהדברים משתבשים?
"תמיד יש סכנות - או מתנאי הסביבה, או ממפגש עם בעל חיים אגרסיבי, או מתקלות בציוד הצלילה. כבר היו לי תקלות כמו הרעלות גז, דליפת מים קפואים לתוך חליפה שאמורה להיות אטומה, ותקלות במערכת ההצפה התת ימית. בסוף מתגברים על הכל, ולומדים להמשך איך להימנע ממצבים כאלה".
חברים שלי בחרו לא להקים משפחה
בנוסף לעבודה הבלתי שגרתית, הסכנות וההיעדרויות הממושכות, סמוראי הוא איש משפחה. הוא נשוי לשי, שאף היא מדריכת צלילה, עורכת וצלמת יחד איתו בבית הספר שלהם לצילום "סטודיו אילת". יש להם 3 ילדים בני 6, 4 ושנה וחצי.
"מאוד קשה לנהל חיי משפחה בתוך שגרה כזאת", הוא מודה. "אבל לא הייתי מוותר עליה בשום מחיר. יש לי הרבה חברים למקצוע שלא הקימו משפחה, בגלל שיוצא לנו לבלות קרוב לחצי מהזמן בחו"ל, בנסיעות ארוכות ללא קליטה, לפספס ימי הולדת וטקסים, או לא להיות שם לפעמים כשהם צריכים עידוד. זה גורם להרבה נדנדות רגשיות קשות, ולא הייתי עומד בזה בלי אשתי ומשפחתי, שעומדים מאחורי ונערכים כולם לעזור באיסופים ובהשגחה. צריך עצבים מברזל לנהל בית לבד למשך שבועיים, כשאני אפילו לא יכול להתקשר או לשלוח הודעה. מצד שני, אני מאד שמח שכשאני בבית אני יכול להתמסר אל הילדים לגמרי, ולספוג כמה שאפשר מהם. הבן הגדול שלי, ריף, רק בן 6, והוא כבר ילד מים אמיתי, שצולל ושוחה ומצלם מתחת לפני המים. לאחרונה לקחתי אותו איתי לספארי צלילה בסיני, וזאת הייתה אחת החוויות המרגשות ביותר בחיי".
לצלם יצור, לאכול יצור
הצילום התת ימי, לדבריו, הוא עבורו הרבה יותר מעוד פרנסה. "אני רואה את צילום הטבע כשליחות, בה אני יכול לחשוף את כל אלה שלא התמזל מזלם לחוות את החוויה של העולם התת ימי, ולנסות לקרב אותם אל הטבע. מצד אחד אנחנו חיים בתקופה, בה העולם מאד נגיש ופתוח בפני כולנו לחוות ולראות תופעות טבע נדירות. מצד שני, ההרס שגורם המין האנושי לטבע הוא בלתי נתפס. זיהום, התחממות גלובלית ודייג יתר הביאו אותנו למצב בו מול עיננו מתרחשת הכחדה המונית של מינים רבים. זה המחיר של איכות החיים שלנו - דלק, חשמל, פלסטיק, כבישים - הכל בא על חשבון הסביבה, ואני מנסה להציף את הבעיות השונות, ומתנדב בפעילויות הסברה ושמירה על הסביבה".
"השנה הצלחתי לעשות צעד נוסף בחיבור לטבע, והפכתי לטבעוני. לפני כן, שהייתי במים ובטבע הייתי מתלהב מכל יצור, קטן או גדול, ואחר כך אוכל לארוחת צהריים יצור אחר. הבנתי שאני מרמה את עצמי, והחלטתי להפסיק לאכול מעולם החי. מצד שני אני לא מאמין בטוטאליות, ומדי פעם, בערך אחת לחודש, חוטא באכילת בשר. אם כולנו נפחית את האכילה האובססיבית שלנו של בשר, חלב וביצים, אפילו רק יום בשבוע, נוכל לחיות בעולם יפה, ירוק ובריא יותר".
