לפני 12 שנים התהפכו חייה של האמנית שרון פידל (בת 49) מהקצה אל הקצה. היא ילדה את בתה היחידה לילו, ובמקביל התגלתה אצלה אי־ספיקת לב חמורה ומסכנת חיים. עד הלידה היא לא ידעה בכלל שיש לה בעיה: "באמצע החודש השביעי התחלתי פתאום להרגיש שאני נחנקת, ובלילות לא הצלחתי לישון בשכיבה, אבל אף אחד לא התייחס לזה ברצינות", היא תיארה את מצבה בכתבה שערכנו איתה ב"לאשה" לפני כשנתיים, קצת אחרי שעברה את ההשתלה.
כששוב חשה ברע נשלחה למיון: "ילדתי את לילו בלידה רגילה, אבל תוך כדי הקאות בלתי פוסקות. בחדר ההתאוששות לא הצלחתי לנשום. נשלחתי לצילום חזה ואקו־לב, וגילו ששריר הלב שלי מתכווץ רק כעשרה אחוזים ממה שצריך".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
"ילדתי בלידה רגילה, אבל תוך כדי הקאות בלתי פוסקות. בחדר ההתאוששות לא הצלחתי לנשום. נשלחתי לצילום חזה ואקו־לב, וגילו ששריר הלב שלי מתכווץ רק כעשרה אחוזים ממה שצריך".
מאותו רגע התחילו עשר שנים קשות, והשנתיים האחרונות מתוכן היו מטלטלות במיוחד: בעיצומו של החופש הגדול לפני שלוש שנים וחצי עברה שרון אירוע קשה של דום לב, כשבאותה שעה רק לילו, בתה שהייתה אז בת תשע, הייתה איתה בבית. היא עברה החייאה באמצעות מכות חשמל, אבל מצבה הוסיף להתדרדר והיא חתמה על הסכמה להשתלה ונכנסה לסטטוס 1, של האנשים שנמצאים בסכנת חיים ועוברים לראש התור: "הייתי ראשונה ברשימה, אבל כיוון שסוג הדם שלי, AB+ הוא נדיר ונדרשת התאמה מלאה, היה ברור שזה עלול לקחת זמן רב". במהלך חודשי ההמתנה המייסרים, הושתל בגופה מעין לב מלאכותי, שאפשר לגוף שלה להתחזק והיווה מעין גשר להשתלה.
אחרי שהתחזקה מעט הוחזרה לראש רשימת ההמתנה ואושפזה שוב בשיבא, בהמתנה ללב חדש. בחג השבועות 2017 נמצא עבורה לב: ליאל בבלר, בת 16 במותה, נהרגה בתאונת דרכים ליד מתחם סינמה סיטי בראשון־לציון כשהייתה בדרך לסרט עם חברה. משפחתה תרמה את איבריה ובכך הצילה את חייהם של פידל ושל ארבעה נוספים.
בהמשך נפגשה פידל עם משפחתה של ליאל. "יש בינינו הרבה נקודות חיבור, ובאופן מצמרר, החברות של ליאל קראו לה בשם החיבה לילו, כשמה של בתי", היא אומרת.
מה השתנה בעקבות ההשתלה?
"שום דבר לא מכין אותך ליום שאחרי ההשתלה", אומרת פידל היום. "מדובר בתהליך שיקום ארוך וקשה מאוד מבחינה פיזית ונפשית. היו לי תופעות לוואי מטורפות, חטפתי שלבקת חוגרת, דלקות בשתן, כאבי ראש איומים, רעידות בידיים. המערכת החיסונית שלי הייתה כל כך חלשה. במקרה שלי ההשתלה לוותה גם בעלייה מטאורית במשקל. בהתחלה קיבלתי קורטיזון שניפח אותי מאוד, ויש גם את הנושא של אכילה רגשית, שגרמה לי לעלות 40 ק"ג בשנתיים האלו, וכיום אני מטפלת בזה. יש התמודדות מאוד לא קלה גם מבחינה נפשית. הייתי רגילה שמכשירים מצילים אותי, ופתאום אני זו שצריכה לטפל ולהציל את עצמי.
"הניתוח השפיע על הזוגיות. בן הזוג שלי ואני חיינו למעשה רק שנתיים ראשונות כזוג רגיל, ואחר כך, מרגע שחליתי, זו הייתה מערכת יחסים של מטפל ומטופלת. עכשיו צריך לשנות את זה.
"בשנה שעברה חגגנו לבתנו בת מצווה. זו הייתה התרגשות מאוד גדולה. הרגשתי כאילו אני חוגגת בעצמי. אחרי המסיבה נסענו יחד לחו"ל, בפעם הראשונה מאז שחליתי. במהלך השנתיים האלו גם חזרתי ליצור. הצגתי תערוכת יחיד והמנתח שלי, פרופ' ג'יי לביא, אפילו השתתף בווידיאו ארט מתוך התערוכה".
"יש נשים מקסימות שחיות בזכות ליאל"
דלית בבלר (49) מראשון־לציון, אמה של ליאל ז"ל, שהייתה בתה האמצעית, משחזרת את ההחלטה לתרום את איבריה: "אחרי שביקשו מאיתנו, ישבנו כולנו וחשבנו ואז נזכרתי פתאום שליאלי סיפרה לי על הרצאה בנושא ששמעה בבית הספר. היא אמרה: 'אמא, אני רוצה לחתום על כרטיס אדי'. אנחנו אמרנו לה בזמנו: 'מה פתאום, לא חותמים על דבר כזה בגילך'. זה היה חשוב לה, זה בא ממנה. הרגשנו שאנחנו ממלאים אחרי הרצון שלה.
"יש שלוש נשים מקסימות שאנחנו שומרים איתן על קשר: שרון שקיבלה את הלב של ליאל, נאווה שקיבלה את הלבלב והכליה שלה ורות שקיבלה את הריאות. הקשר איתן חשוב לנו מאוד, כך נשאר לנו משהו קטן ממנה. הן מגיעות לאירועים שאנחנו עושים לזכרה של ליאל, זה חשוב לי ולהן.
"בבת מצווה של ילין, בתנו הצעירה, היה רגע מרגש מאוד: שלושתן הוזמנו כמובן והגיעו, והיה קטע שילין רקדה ושלושתן באו וחיבקו אותה, הרגשתי כאילו ליאל שלחה אותן ונמצאת שם איתנו".
