בניין המגורים ברחוב השרון 41 שבשכונת בת גלים בחיפה הוא התגשמות חלומותיו של איש אחד. לבב שחר נטל לעצמו את כל התפקידים כדי להגשים את הפנטזיה: אדריכל, יזם ומעצב הפנים – ואם זה לא מספיק, גם ראשות ועד הבית. שחר אוהב להיות בשליטה מלאה, ויודע מה צריך לעשות כדי שהכל יסתדר לפי מבוקשו, כולל הפריבילגיה ששמורה למתי-מעט: לבחור את השכנים.
סיפור הקמתו של של בניין המגורים, שיפתח לסיורים בסוף השבוע הקרוב במסגרת אירועי ''באוהאוס חברתי'' ו''בתים מבפנים חיפה", מוכיח שעם הרבה אמביציה, זמן ונחישות אפשר לשנות את התבנית היזמית הקבועה של התחדשות עירונית ולקבל הרבה יותר במחיר מופחת.
האדריכל בן ה-41 ובת זוגו שלומית החליטו להקים משפחה בבת גלים. שלומית היא ילידת חיפה ורופאה בבית החולים רמב"ם, שנמצא במרחק הליכה מהבית; לבב נקשר לשכונה כששירת בבסיס חיל הים הסמוך, וכשהשתחרר החליט להישאר כאן, גם כשנרשם ללימודי אדריכלות בטכניון וגם בזכות הגלים שעליהם הוא אוהב לגלוש, גלים שנמצאים במרחק נגיעה מהמרפסת. "שנינו אוהבים את השכונה ואת הקהילתיות המיוחדת שקיימת בה", מעיד שחר על הצביון של בת גלים כיום. "יש פה קהילה של אנשים עם תפישה פחות חומרית ויותר אלטרנטיבית. שתי הבנות שלנו לומדות בבית ספר האנתרופוסופי, שהוקם במודל ייחודי בהתאמה לבת גלים".
''שאלו אם לא מפחיד להסתובב בערב''
בת גלים משתחררת בהדרגה מהדימוי השלילי שדבק בה, כפי שיעידו שלל פרויקטי הנדל"ן שמבצבצים ברחובות שלה, אבל כשבני הזוג החליטו להשתקע בה, זה היה הימור מסוים. "שאלו אותנו אם לא מפחיד לצאת ולהסתובב בערב", נזכר האדריכל. "באחד הימים, כשלא הייתי בארץ, בא שכן ודפק לאשתי בדלת. היא הרגישה קצת מאוימת. בסופו של דבר זה היה שכן חמוד, מציל בים, שהביא בונבוניירה ואמר לה 'ברוכה הבאה'".
אחרי נדודים בין חמש דירות שכורות, רכשו השניים דירה בקומה רביעית ללא מעלית, שהתבררה כמיקח טעות למשפחה צעירה ומתרחבת. "היצע הדירות למשפחות בבת גלים הוא אפסי", אומר שחר. "אי אפשר למצוא דירות של 100-120 מטרים רבועים, בגלל אופי הבנייה בשכונה ובגלל התקופה שבה נבנו הדירות ובנייני המגורים. אם הם כן קיימות, המחירים שביקשו בעבורן היו גבוהים ממה שיכולנו לשלם".
כל משפחה אחרת הייתה מנסה להתפשר על צרכים מול תקציב; לבב ושלומית חיפשו משבצת שעליה יוכלו לבנות את דירת חלומותיהם, בלי לצאת מבת גלים. אחרי כמה ניסיונות כושלים, הם איתרו הזדמנות לרכוש את המגרש ברחוב השרון 41. עמד עליו בניין קומתיים ישן, שהכיל שלוש דירות בבעלות משפחתית. "כל מה שידענו זה שאנחנו רוצים לגור בו", מספר האדריכל.
הם קנו, הפכו ליזמי הפרויקט והתחילו לשווק את שבע הדירות שלבב תכנן לגרעין משפחתי וחברים קרובים, כדי לממן את הרכישה וההקמה. את המימון החסר השלימו באמצעות ליווי בנקאי, שהוחזר עם מכירת חלק מהדירות לתושבי השכונה שגילו עניין בפרויקט העתידי. "לא היה פה שיווק", אומר האדריכל. "הדירות הנותרות נמכרו לתושבי השכונה, אנשים שעברו ברחוב וביקשו לקחת חלק".
במה שונה תכנון הבניין והדירות מפרויקט סטנדרטי, שבו יזם משווק דירות לרוכשים?
"אני בונה לעצמי דירה ונשאר בה. זה לא פרויקט יזמי, שבו אני מוכר את התוצר. הדבר הזה הוביל למכלול החלטות שונה לחלוטין משל יזם. כשאתה נשאר לגור, חשוב לך הערך שהבניין ייתן. לדוגמה: בבניין יש בסך הכל שבע דירות, ושלוש מתוכן הן דירות בגודל ממוצע של 150 מ"ר, שמתאימות למשפחות עם ילדים. זה לא כלכלי. יזם יבנה מספר גבוה יותר של דירות קטנות, יקח דירה של 150 מ"ר, יחלק לשתי דירות קטנות יותר של 75 מ"ר ויקבל בעבור כל אחת מהן עוד ממ"ד ומרפסת".
עוד החלטה "אנטי-יזמית" שהתקבלה כאן היא לתכנן שלוש משבע הדירות כדופלקסים - דירות שקשה יותר לשווק, ולכן יזמים נוטים להימנע מתכנונן. "אני לא מקדש את הנושא של דירה בקומה, זה יוצר לי המון פשרות תכנוניות", מסביר האדריכל את הבחירה הזו. "יש קסם במדרגות בתוך בית. בית שנפרש על פני קומה אחת, האמצע שלו חשוך, ובתכנון דירות בשתי קומות אפשר לייצר חללי פנים עשירים ומוארים יותר. הרבה יותר קל לאוורר ולפתוח חלונות, והמדרגות הן כמו פסל של תנועה בתוך הבית. זה גם מייצר היררכיה, הפרדה איכותית ומורכבת בין הציבורי לפרטי, ודירות גדולות ללא מסדרון".
נוף לים - לא לכולם
כפועל יוצא מההחלטות שלו, רק חלק מהדירות נהנות מנוף לים. האחרות קיבלו גם הן מרפסות רחבות, אבל כאלה שמשקיפות על השכנים. "אני לא אוהב את ההתעקשות סביב הנוף לים", מצהיר שחר, "כי בסופו של דבר הארגון הפנימי של הדירה נכון יותר מאשר להגיד 'אני פונה לים'. אם הייתי מחליט שהייתי מפנה את כל המרפסות לים, כמו יזם, זה היה חצי וחצי. ככה יצרנו מרפסות רחבות ונדיבות, ולא מחולקות".
המעורבות הגבוהה של לבב בתהליך גלשה גם לעיצוב השטחים המשותפים ופנים הדירות, גם כאלה שהוא אינו מתגורר בהן (הפנטהאוז) או שוכר אותן כמשרדו (בקומה נמוכה יותר). "הדירות נמסרו מעוצבות לחלוטין ורובן מרוהטות", מתוודה לבב על רמת המעורבות שחורגת מגבולות הסטנדרט. "יש לי מעט מאוד אמון בדמיון של אנשים. מי שגר פה נהנה מזה שאני ליד, כי אם הם רוצים לתלות מדף מבלי לחורר את הצינור ניקוז - אז אני מכיר כל צינור בבניין".
הנוכחות שלו כה דומיננטית, עד שלרגעים נדמה שלא מדובר בבניין משותף, אלא בדיירים-ניצבים במירוץ לדירת החלומות שתכנן לעצמו האדריכל. כשהוא מהרהר במשקל של ההחלטות והאמירות שלו לגבי ניהול הבניין ביחס לחייהם של שאר הדיירים, הוא מבקש להבהיר ש"יש מתכונת שבה זה יכול להיות מאוד נעים, וזה גם יכול ללכת לכיוונים לא טובים ואני יכול להבין את העניין".
''זה לא 'כוכב נולד'. כשאתה בונה דירה של 150 מ''ר בסטנדרט שדורש תחזוקה מאוד גבוהה, מי שיקנה אותה זה אנשים כמוך''
מדובר כזכור בשבע דירות בלבד, כך שהקירבה בין השכנים היא מתבקשת – ורצוי שהיא תהיה לטוב ולא לרע. אם בבניין סטנדרטי דייר כזה היה נתפש כשתלטן, כאן מתעורר רושם שיש שיתוף פעולה בין הדיירים. אחרי הכל מדובר בחברים, משפחה, קונים ושוכרים שגם אותם בחר שחר בקפידה.
אז איך בוחרים שכנים לבניין?
"הבחירה היא מעצם קבלת ההחלטות, זה לא 'כוכב נולד'. מערכת ההחלטות הכתיבה מי יבוא לגור איתנו. כשאתה בונה דירה של 150 מ"ר בסטנדרט מסוים, שדורש תחזוקה מאוד גבוהה, מי שיקנה אותה זה אנשים כמוך".
נשמע לא נוח לחיות בצמוד למי שתכנן את הדירה שלך עד רמת עיצוב הפנים. מה לא מקובל עליך ששכן יעשה?
"לא מעניין אותי איפה הוא ישים את הלפטופ, אלא יותר הסביבה, עם ערכים מסוימים. יפריע לי אם אדם יעבור דירה וישאיר את הארגזים שבועיים בחדר מדרגות. מבחינתי זה זלזול בסביבת המגורים המשותפת. אני לא נכנס לזה שאני עיצבתי את הדירה ואתה בחרת את המגבת-מטבח שלא מתאימה לצבע. אנחנו מכבדים אחד את השני, מנסים לא להפריע. היה שוכר שנכנס ועשה מסיבה באחת עשרה בלילה. הגבנו בצורה כל כך פראית, לא יכולנו להכיל את זה, ויומיים אחרי זה הוא עבר דירה. מבחינתי, המותג של השרון 41 הוא מותג של אנשים, אנשים מאוד נעימים, יותר מאשר העיצוב. האנשים שגרים כאן נמשכים לסוג כזה של אסתטיקה".
חלק מאותם אנשים הם דפנה רייך וגל שאול, שדירתם תיפתח בסוף השבוע הזה בפני הציבור במסגרת סיורי "בתים מבפנים חיפה" שיגיעו לבניין של לבב. גל הוא חבר של לבב מהשירות הצבאי, וגם הוא ודפנה התגוררו בכמה דירות בשכונה לפני שהגיעו אל הנחלה כאן. הם קנו את דירת הדופלקס בקומת הקרקע והקומה הראשונה, בעיצובו של ידידם הטוב.
לא הפריע לכם להיכנס לבית מעוצב ומרוהט, ללא הנגיעה האישית שלכם?
"שנינו עצלנים ועסוקים", צוחקת רייך, ומיד מרצינה: "לא הייתי נכנסת לבית שאני לא אוהבת את העיצוב שלו, רק מתוך עצלנות. אבל לאט לאט אנחנו מביאים את הטאצ' האישי שלנו".
להרוויח - כן. להיות חמדן - לא
בגוש דן, האסתטיקה של הבניין הזה נפוצה למדי בשנים האחרונות; בבת גלים הוא מתבלט מיד. כמו בבניינים רבים שעוברים תמ"א 38 או מבנים לשימור, גם כאן קיבלו תוספת בקומה האחרונה. "כולם חושבים שהמעטפת היא מעץ, ולמעשה היא עשויה מלוח צמנט צבוע וחתוך לרצועות", מגלה האדריכל. "ידעתי שאני לא יכול לטפל בעץ. מי יודע שזה בטון?"
חשוב לו להדגיש, שחיפש איזון בין הרווח היזמי לבין ההתחשבות הסביבתית. הוא גאה בכך שלא כרת עצים ולא ניצל את מלוא זכויות הבנייה שיכול היה לקבל, ועדיין יצא מורווח. "לא ניצלתי את המקסימום גובה, אין חדרון עלייה לגג וכל מיני פוילע-שטיקים של אנשים שמחפשים את הגובה. איך אני ארגיש ביחס לבולטות של הבניין לסביבה שלו זה משהו שמאוד הטריד אותי. היום, שנתיים אחרי שסיימתי, נוח לי לדבר על הבניין. אדריכלים שגרים בסביבה אומרים שהבניין נעים ועושה טוב לשכונה".
הבניין אמנם לא בולט במיוחד בקו הרקיע של בת גלים, אך ברור שהוא חדש, מודרני ונוצץ בהרבה מהמבנים הוותיקים שנטועים לצדו. תריסי העץ, הדק ומעקות הזכוכית בחוץ, עם עיצוב הפנים המרשים של הדירות ובפרט הפנטהאוז של משפחת שחר, מעוררים תהיות באשר לתקציב המוגבל שהניע את הקמת הפרויקט.
"העובדה שהרצונות והחלומות שלי כאדריכל ומעצב לא היו ניתנים ליישום בפריטי מדף, ובטח שלא בתקציב בנייה רגיל, הכתיבה אופי בנייה ייחודי שהביא לידי ביטוי את האהבה שלי לעבודות מסגרות ונגרות", מסביר לבב, וממחיש זאת בבחירה בתריסי העץ – מוצר יקר ולא שכיח בבניין מגורים ישראלי טיפוסי. "רציתי תריסי עץ. אנחנו בתוך עיר ואני רוצה פרטיות, וכל פתרון אחר של תריסים סוגר אותך ומשחיר את החזית. בתריסי עץ יש אוויר ואור שזורמים. תכננתי אותם עם חבר מהתעשייה, וקיבלנו את כל פריטי האלומיניום מכופפים. אנחנו שרטטנו והתקנו. כל דבר פה זה מחקר אינסופי, והעלויות הן פחות מחצי".
תריסי עץ על הים דורשים התעסקות על בסיס שנתי.
"לשמור על התריסים והדקים זה תחזוקה של כ-800 שקל בשנה".
נאמן לאותה שיטה – תכנון עצמאי, הימנעות ממוצרי מדף והזמנה ישירה ממפעלים ללא תיווך חנויות ובעלי מקצוע – הצליח שחר לפתח פרטי נגרות וברזל שהותקנו בדירות השונות. בשיטה הרגילה, של מסירה לייצור אצל בעלי מקצוע, מחירם היה מרקיע שחקים. כך גם בגרמי המדרגות הפיסוליים בכל אחד מהדופלקסים, שעליהם חסך לדבריו עשרות אלפי שקלים. עלויות המטבחים, הארונות, ההנמכות ופרטי עץ נוספים נחתכו הודות לכך שהאדריכל הקים נגרייה באתר הבנייה, והוזיל משמעותית את הייצור. הריהוט ברובו הוא ריהוט יד שנייה, שעבר שיפוץ וחידוש אצל האדריכל-מעצב החרוץ.
שנתיים אחרי סיום העבודות, אין ספק שטביעת האצבע שלך נוכחת בבניין. מה עם הקהילתיות שחיפשת – היא מחזיקה מעמד?
"זה הצליח גם מבחינת הקהילה. אנחנו ביחסים מאוד קרובים עם האנשים שגרים בבניין, וגם התחזוקה טובה. אני יכול להגיד שדברים שהלחיצו אותי בטירוף - אפשר לחיות איתם".
---------------------------------------------------------------------------------------
