מיכל סלה היתה בת 32 במותה. הנאשם ברצח הוא בעלה, אלירן מלול, שלפי כתב האישום דקר אותה 11 דקירות בסכין בנוכחות בתם התינוקת בליל 2 באוקטובר. גופתה נמצא יממה לאחר מכן.
מיכל, בוגרת תואר ראשון בחינוך במכללת תל־חי, התמחתה בחינוך מיוחד וחינוך בשילוב אמנויות. היא סיימה את התואר בממוצע ציונים גבוה ובהמשך סיימה גם תואר שני בעבודה סוציאלית במסלול הסבה לבוגרי תארים אחרים. משפחתה תקבל את התואר בשמה. מיכל התקבלה לעבודה בשלושה מקומות שונים במקביל (בשבעה הגיעו לבית המשפחה נציגים ממקום שבסופו של דבר לא עבדה בו וסיפרו ששני מנהלים רבו על הזכות לעבוד איתה). היא בחרה לעבוד כמנהלת מרכז הכלה בבית הספר היסודי בגבעת זאב מטעם עיריית ירושלים, והחלה לעבוד שם בספטמבר. בזמן הקצר שעבדה במקום הספיקה לספר למשפחתה כמה היא אוהבת את עבודתה.
חברותיה מלימודי תואר שני בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים מתמודדות עם ההלם והגעגוע, עושות חשבון נפש ולא מפסיקות לתהות: כיצד ייתכן שדווקא הן לא הבחינו בנורות אזהרה?
"בדיעבד אולי הייתי צריכה לשאול"
תומר וולף־זילבר (31) ממזכרת־בתיה, נשואה ואם לתינוק, כרגע בחופשת לידה, בעבר עבדה כמתאמת טיפול ב"קידום":
"הכרתי את מיכל מהיום הראשון ללימודים, בחורה עם חוש הומור. גם כשהיינו בלחץ היא שמרה על אופטימיות ונתנה כוח לאנשים סביבה. זה מסלול לימודים של שלוש שנים, שבמהלכו הכירה את בן הזוג שלה. כחלק מהלימודים מיכל עשתה הכשרה בעמותת 'החוט המשולש', שם עבדה עם בני נוער בסיכון. הוא (אלירן מלול, שר"א) היה מדריך שם וכך הם הכירו".
היא שיתפה אותך בהיכרות ביניהם?
"לא ממש, הקשר בינינו התהדק לקראת סוף התואר. בשנה האחרונה עשינו את עבודת הסמינר ביחד, ובאותה תקופה שתינו היינו בהיריון. חלקנו הרבה חוויות, היא נהגה להביא ללימודים את הבת שלה ונפגשנו בחדר ההנקה. לי זה לא נראה אפשרי להביא ילדה ליום לימודים, אבל היא הייתה מביאה אותה ליום שלם, וזה לא בא על חשבון המעורבות שלה בשיעור. היא גם אף פעם לא הייתה נלחצת. אני, כאמא צעירה, רק שומעת בכי וישר נלחצת מזה, והיא הייתה מרגיעה, מאכילה, מדברת, יוצאת רגע מהשיעור להרדים וחוזרת. היא הייתה מאוד קשובה לילדה וגם למה שמתרחש סביבה. תמיד חשבתי לעצמי, איך היא מצליחה להיות כזו טוטאלית לילדה וגם סטודנטית כזו מסורה?"
עבודת הסמינריון שהגישו מיכל, תומר וסטודנטית נוספת עסקה ביעילות של טיפול DBT (טיפול דיאלקטי־התנהגותי) בהתמודדות ומניעה של תופעות אובדנות ופגיעה עצמית בקרב נערות עם הפרעת אישיות גבולית. מיכל, שעבדה בעבר עם בני נוער בסיכון, בחרה בנושא והביאה אליו את הניסיון האישי שלה (ראו בהמשך ראיון עם ד"ר אסנת זמיר). "מיכל ממש שחתה בחומר, ותמיד כשדיברה היא סחפה אחריה אנשים. כשהיינו צריכות להציג את העבודה לכיתה, נתנו לה את החלקים המעניינים, כי היא ידעה לעשות הכל בצורה מרתקת".
היו לכן גם שיחות אישיות?
"בעיקר בנושא ההורות. על בן הזוג היא לא דיברה, אבל הכרתי אותו. נפגשנו פעם אחת כשהוא הגיע להרצות באחד השיעורים וסיפר על האובדן של הוריו".
איך התרשמת ממנו?
"הוא נראה לי שברירי. בגלל הסיפור שלו, העבר שלו, נראה היה שהוא צריך מישהי חזקה, יציבה, מאוזנת. כשהסתכלתי מהצד זה חיזק אצלי שוב את המחשבה עד כמה היא חזקה, גם בהתמודדות במערכת יחסים כזו. בסוף השיעור באתי אליו והודיתי לו על השיתוף. עבורנו, בתור עובדות סוציאליות מטפלות, זה היה מלמד. לא יכולתי לדעת באותם רגעים למי אני מודה".
בדיעבד, יכולת לזהות משהו, לפעול אחרת?
"זה משהו שאני שואלת את עצמי המון, ולפעמים עולים דברים שבדיעבד יכלו לשמש נורת אזהרה, אבל מי חשב שזה יגיע לרמה כזו. זה גורם לי לחשוב שאולי הייתי צריכה ליצור איתה קשר יותר עמוק, ואם אני שומעת דברים מהצד, אז לפתוח איתה את הדברים האלה".
איזה דברים מהצד?
"באחד הימים, כשיצאנו מהשיעור למסדרון, שמעתי אותה מדברת איתו וזה נשמע לי כמו ויכוח. היא הלכה הצדה ונראתה נסערת, אני לא יודעת מה נאמר ביניהם, אבל בדיעבד אולי הייתי צריכה לשאול אותה, לפחות להגיד שאני כאן. מצד שני, מי מאיתנו לא רבה או מתווכחת עם בן הזוג?
"כשהכנו יחד את הסמינר היה קטע שמיכל הייתה עצבנית, זה כל כך לא אפיין אותה, ואחר כך היא התנצלה והסבירה שזה משהו שקשור לילדה ואם אני לא טועה הוסיפה שעוברים עליה ימים קשים. ייחסתי את זה לאמהוּת לילדה קטנה, כי היו לנו שיחות על הקושי הזה. אז כן, שאלתי פה ושם איך הולך, אבל אולי צריך יותר".
זה בדיוק תחום הלימוד בחוג, להכשיר מטפלים. יש תחושת פספוס?
"יש הבנה שצריך יותר לשאול ולהתעניין ברמה האישית. מחובתנו כחברה להיות פחות אטומים, ואם הנורה הכי קטנה נדלקת, אז לשאול. אלימות חוצה מעמדות, זה לא קשור למגזר או למקצוע מסוים.
"חייבים לעורר את השיח, לתת גב כדי שנשים אחרות, ולא רק נשים, יוכלו לחשוף את הדברים, לא לחשוש. אם מיכל הייתה משתפת, יכול להיות שהיא הייתה כאן היום איתנו. כל ההוויה של מיכל הייתה טיפולית, היא הצטיירה כאישה כל כך חזקה. אולי דווקא מהמקום הזה התקשתה לעצור, לשתף, להתפרק, ולהגיד קשה לי".
"בתחום כזה צריך מעגלי שיח"
חני לב אור (52) מאריאל, רווקה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, כרגע בין עבודות:
"מיכל הייתה אישה מוארת עם המון שמחת חיים. אני לקוית ראייה ונעזרת בכלבת נחייה. לעתים קרובות נזקקתי לסיוע בשליחת מאמר או בהקראת חומר לא מונגש. הייתי מבקשת עזרה בקבוצת הווטסאפ של החוג וכולם נהדרים ונרתמו לעזור, אבל מי שתמיד פנתה אליי באופן פרטי והציעה את עזרתה הייתה מיכל. היא שלחה מיד את החומר הדרוש, מיד הקריאה מה שצריך, פשוט קסם בעלת לב ענק".
בדיעבד, את יכולה להצביע על סימני אזהרה?
"לא חשבתי שמשהו אישי עובר עליה. אני זוכרת שהוא (אלירן מלול, שר"א) הגיע להעביר הרצאה במסגרת קורס בחירה של המרצה מרים שיף, 'טיפול אישי וקבוצתי בשכול', וסיפר לכולנו על ההתמודדות שלו עם אובדן הוריו. הוא דיבר עליה כעל אשת חלומותיו: אמר שהיא כל חייו, שהיא הצילה אותו, שהיא המושיעה שלו, שהוא קיבל מתנה גדולה, את הילדה. הוא ריגש את כולם, אני לפחות ראיתי מולי זוג משמיים. הם ישבו קרוב והחזיקו ידיים, כלפי חוץ נראה שיש אהבה ענקית".
איך התרשמת ממנו?
"משהו בדיבור שלו היה קצת אטי ומוזר, אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק. הוא נראה נחמד, לא אחד שעלול לעשות מעשה קיצוני כזה, דיבר עליה באהבה גדולה וגם על הילדה שהייתה אז בת כמה חודשים. אולי היו דברים שלא ראינו? אתה הרי לא יודע מה הולך בבית של בן אדם. מכתב האישום עולה שהתעלל בה, אבל אנחנו לא ידענו. צריך לנסות לפעול במקום שבו אין סימנים ויש אלימות סמויה. הרצח שלה היכה אותי בהלם מוחלט ומעלה הרבה מחשבות".
יש מסקנות?
"עוד אין לי את כל התשובות, אבל ברור לי שאנחנו צריכים להיות יותר קשובים אחד לשני, לשים לב לאותם אנשים שלא משתפים, שלא מדברים, לנסות להבחין בסימנים, לדובב, לשאול. למרות שאם מישהו לא ירצה לשתף אין סיכוי שתדע. אולי במסגרת לימודים בתחום כזה צריך לתת יותר דגש על מעגלי שיח, לאפשר מקום לשיתוף".
"זה מייסר אותי"
אביטל סרוסי (37) מירושלים, אם לארבעה, עובדת סוציאלית ב"קידום", חברה שעוסקת בפרויקטים שיקומיים:
מיכל ואני עבדנו יחד ב'קידום', שתינו היינו מתאמות טיפול באותו צוות. מהרגע הראשון היה לי ברור שמדובר בבחורה יסודית ומקצועית. היה לה מאוד אכפת מהאנשים שהיא עובדת איתם. לא היינו בקשר קרוב בעבודה אבל היו לנו שיחות מסדרון. בהמשך נפגשנו במסגרת הלימודים, לקחנו יחד קורס של פרופ' רון שור (ראו בהמשך), שנקרא 'קידום ההחלמה בבריאות הנפש'. כשהיינו צריכות לעשות עבודה בזוגות התחברנו מיד בגלל ההיכרות המוקדמת"
הבחנת בכך שמשהו עובר עליה בבית? היו סימנים?
"יכול להיות, אבל שייכתי אותם לקטע ההורמונלי של ההיריון והלידה, אני יודעת עד כמה התקופה הזו משבשת. לא היה משהו קיצוני, אבל לפעמים הרגשתי קצת יותר לחץ, בעיקר סביב סיום העבודה, היא רצתה להוציא את הכי טוב שהיא יכולה. כשכותבים יחד עבודה, או שיש התאמה בול או שמתגמשים, ובגלל שהרגשתי לחץ מצדה קצת הרפיתי. אבל לא ייחסתי לכך חשיבות, הייתי בטוחה שזה בגלל השאיפה שלה למצוינות. בדיעבד, אולי הייתי צריכה יותר לנסות להגיע אליה ופחות לייחס התנהגות לאופי של בן אדם".
אני שואלת אותך כמטפלת, האם יש דרכים לדעת?
"זה מייסר אותי. הוכשרנו להיות מטפלים וכל הזמן אני שואלת, אולי יכולתי לעשות משהו? לנסות יותר לקרוא בין השורות. לא הכרתי את מיכל הרבה זמן והיכרות של לימודים זו היכרות די שטחית, אתה עסוק סביב הלימודים וההישגים, וכל אחד לפי מידת הפתיחות שלו. היו תקופות שהרגשתי קצת לחץ מצדה ואמרתי לבעלי: 'וואו, היא קצת לחוצה', אבל לא היה לי למה להשוות, אז כאמור ייחסתי את זה לאופי. אם יש לך היכרות יותר ארוכה, אפשר לזהות דברים.
"מיכל הייתה בעלת נפש של מטפלת. לעתים לאנשים כאלה יש נטייה לבחור, אפילו באופן לא מודע, בבני זוג הזקוקים לטיפול. את אומרת, גם אם הוא עבר את מה שעבר, זו לא סיבה שבגללה לא אהיה איתו בקשר. בדיעבד, את מגלה שאת מוצאת את עצמך מטפלת בבן הזוג. זו נקודה שבה צריך לעצור ולהגיד: אני בת הזוג שלך, לא מטפלת. לך לטיפול. אני לא הפסיכולוג ולא שק החבטות".
גם המרצים בחוג עושים חשבון נפש
ד"ר אסנת זמיר, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, לימדה את מיכל קורס בנושא עבודה סוציאלית מבוססת ראיות. את הרגע שבו שמעה על הרצח היא זוכרת היטב: "יום שישי, עבדתי על שיעור בנושא גורמי סיכון וחוסן ביחסים בין־אישיים במשפחות החוות מצוקות חיים. יצא לי להיכנס ל־YNET ופתאום אני רואה את התמונה של מיכל. הייתי בהלם, מה פתאום סטודנטית שלי מופיעה בכותרת הראשית? ואז ראיתי את המילה רצח. זה היה זעזוע גדול, שהדבר הזה קרה לסטודנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית. אנחנו מלמדים על זיהוי אלימות במשפחה, ומיכל הייתה סטודנטית כמו כולם: מעורבת, סקרנית, לא היו סימני מצוקה".
יצא לך לשוחח איתה?
"ברור. פעם שאלתי אותה על המעבר לאמהוּת, והיא וחברותיה ענו שלא קל להן. אמרתי שאם יצטרכו דחייה בהגשת העבודה אין בעיה. ראיתי שקשה להן להתמקד בלימודים, אך ייחסתי את זה למעבר לאמהוּת. זו הייתה כיתה שהיו בה לא מעט נשים בהיריון או אחרי לידה, וזה תמיד מכניס תחושת אופטימיות. כך הרגשתי ממיכל, שזו תקופה של התפתחות וצמיחה. לא הצלחתי לזהות אצלה לחץ שונה משל נשים אחרות, להפך, היא הייתה יותר פעילה וחזקה. כשהוא (מלול) הגיע להרצות באחד הקורסים הם הציגו חזות של זוג מוצלח. 'היא תומכת בי, היא הצילה אותי', זוג מנצח".
מפתיע.
"לא בהכרח. לעתים דווקא כשאתה בעמדה הזו, יותר קשה לדבר על הפגיעות שלך".
אז איך מזהים בכל זאת?
"שאלה מצוינת. הרבה פעמים ביחסים זוגיים אנשים מתביישים להגיד: 'רע לי'. כולנו רוצים להראות שהצלחנו ביחסים הזוגיים. ועם זאת, אלימות קורית במשפחות הכי טובות, ולרוב מדובר באלימות פסיכולוגית".
מה את, כמרצה, תעשי אחרת?
"זה חייב אותי לחשבון נפש. ברמה המקצועית, כמשימת חיים, אמשיך לחקור מניעת אלימות במשפחה. מבחינה אישית, זה חידד לי את ההבנה שחייבים להסתכל על האדם שלפנינו ולהיות רגישים אליו, גם אם הוא נראה חזק".
אולי כדאי שמי שלומד מקצוע כזה ישתתף בעצמו במסגרת טיפולית, שיחות קבוצתיות וכו' במסגרת התואר?
"הרבה פעמים נוצר מצב שאנשים שנחשפים מרגישים שנחשפו מדי, לא היינו רוצים לאלץ להגיע למקום הזה. אנחנו כן מלמדים לזהות אלימות במשפחה ונותנים כלים להתמודדות עם התופעה".
פרופ' רון שור, חבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים, אומר: "אי־אפשר לדעת בדיעבד. שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כמרצה, אבל זה לא יהיה נכון לתת אבחנות כאלה. הקשר שלי עם הסטודנטים ממוקד מטרה, זו לא סיטואציה שבה אפשר לאבחן את סוג המצוקות האלה. לימדתי את מיכל בקורס בחירה בנושא שיקום והחלמה, ובסמינר באותו נושא. במסגרת הסמינר שהיא למדה אצלי היו לנו מפגשים אישיים סדירים ולכן ההיכרות שלי איתה הייתה אישית. את האיכויות שלה אפשר היה לראות כבר בקורס הבחירה. היא תמיד אמרה שיש לתת הזדמנות שנייה לאנשים, לאפשר להם לחזור לקהילה, להשתקם. למפגשים איתי היא נהגה להגיע עם התינוקת, ועטפה אותה באהבה רבה. זה שוק מאוד גדול".
פרויקט מיוחד של "לאשה": נאבקים באלימות נגד נשים
