הרוקיסט שלבו לא שרד: "ראיתי הרבה מפיקים,לא היה כמו יוסי"

"הוא הופיע בדירתי הרועשת, בחור צנום עם בלורית ענקית ובגדי עור, חיוור כמתבקש מהז'אנר, ודיבר על החלום שלו": יובל לוי כותב על אושיית הרוק של האייטיז, יוסי אלפנט

יובל לוי וד"ר חופית כהןפורסם: 21.11.19 02:49
יוסי אלפנט. "העורכים לא ידעו עדיין איך אוכלים את התופעה" (צילום: צביקה טישלר)
יוסי אלפנט. "העורכים לא ידעו עדיין איך אוכלים את התופעה" (צילום: צביקה טישלר)

הרבה נכתב על יוסי אלפנט, גיטריסט, זמר ומפיק הרוק, שהיה לאושיית תרבות בשנות ה-80 בישראל, וככל שעוברות השנים גדלה ומתחזקת ההכרה ביצירתו ובנגינתו המופלאה, כמו גם בכושר ההפקה שלו. ההיסטוריה יודעת לספר על ילד רמת גני, שאהב לנגן כבר מגיל צעיר, שהיה חולה במחלת לב שליוותה אותו כל חייו, שהיה חריג בין חריגים. שניהל את חייו בין רמת גן לכרכור, שם גיבש את דרכו המוסיקלית, ושפרח יחד עם פריחת המועדונים בתל אביב הקטנה של האייטיז.

 

אך זוהי אינה אחת מאותן כתבות אלא טור אישי, כי יוסי היה זה שפתח את קריירת הכתיבה שלי, ואז ליווה אותי לאורך רוב שנות השמונים. אז באותן

שנים, בראשית אותו עשור, כשהסתובבתי במועדונים כמו הפינגווין ואנדרגראונד ובחנויות תקליטים תל אביביות, בהן היה אפשר למצוא את הקהילייה הקטנה עד זערורית של מעריצי הפאנק, ומאוחר יותר הגל החדש. הם התרכזו במקומות כמו "פאז" ובית התקליט, בהם המוכרים בעצמם היו מעין גיבורי תרבות, וחלקם, כמו רונן בן טל ומיקי קטן, הפכו מוסיקאים מוכרים.

אני ,שגדלתי בשתי החנויות, "מנגו" ואחר כך "פאז", התגלגלתי לכתיבה במקרה, כמו כולם באותן שנים, אני מניח. התחלתי לכתוב ב"להיטון עולם הקולנוע", ומייד בתחילת הדרך הופיע בדירתי הרועשת, ששכנה על אחד מרחובותיה הראשיים של תל אביב, בחור צנום עד שדוף עם בלורית ענקית, בגדי עור עם חגורה מרשימה, ואבזם מרשים לא פחות.

להקת פוסט פאנק עברית

 

הוא נראה כמו ג'ו סטראמר מלהקת הפאנק הבריטית "הקלאש", היה חיוור כמתבקש מהז'אנר, ודיבר על החלום שלו - להיות כמו לו ריד וג'ון קייל לפחות. קראו לו יוסי אלפנט, והוא הגיע עם צוות שכלל את אלימור זילברמן ועופר הררי. יחד הם הופיעו במספר הרכבים, אבל באו לדבר על "להקה רטורית" שתהיה להקת "פוסט פאנק" עברית. הלהקה השנייה או הראשונה שלהם נולדה בכרכור, שרה באנגלית, ונקראה "אנדרטייקר קונטרקטור". הם הושפעו מאוד מפוסט פאנק בריטי, בעיקר הלהקה ג'וי דיוויז'ן, אבל הכיוון של "רטורית" היה אמור להיות יותר מיינסטרים, ולהיות מופק בהתאם.

העורכים ב"להיטון עולם הקולנוע" שקיבלו את הכתבה שרקחתי בעקבות המפגש הראשון, לא ידעו עדיין איך אוכלים את התופעה - איך כותבים על גיטריסט שמספר בחופשיות על חיבתו לסמים (קטעים שבאותם ימים של טרום הצהובונים הורדו בעריכה) - והכתבה, למיטב ידיעתי וזכרוני הראשונה שנכתבה אי פעם על אלפנט, הייתה אחת המביכות שכתבתי בחיי.



אבל הכתבה פורסמה, ו"להקה רטורית" נפגשה לראשונה עם המדיה הצנועה של שנות השמונים. די במהרה הפכנו למכרים טובים, כאלה שנפגשים בכניסה למועדונים, מחכים יחדיו לסלקציה שכללה נפנוף גאה במחזיק מפתחות נחשק בצורת פינגווין, שאיפשר כניסה חופשית למועדון, ושיחות מוטיבציה.

 

כשהתחלתי לכתוב בעיתון הרוק "ווליום", ואחר כך במוסף "הארץ", שמחו בשמחתי, וכשנכנסו להקליט את ה"אי-פי", או כפי שקראו לו אז "מקסי סינגל", בשנת 1983, קראו לי לאולפני "סיגמא" בשכונת מונטיפיורי בתל אביב כדי לחזות בהקלטת הפלא לשיר שנקרא: "סדר יום". אחת עשרה שעות תמימות הם עבדו על השיר, כך נזכר היום חברי אמנון (מקס) שחף, שהיה מלכתחילה אחראי על הקשר ביני לאלפנט. היום נוהגים להשוות בין פתיחת שיר זה לשיר של להקת "דיבו", אבל מי שהיה באולפן חש שהיה בה קשר יותר ללהקה הסקוטית "סימפל מיינד". עשרות פעמים חזר יוסי על הפתיחה של הגיטרה המתגלגלת, התופים הרועמים, המיית הקלידים החרישית. עשרות פעמים הגיע לקטע בו יש מעין נקישת קסטנייטות (בדקה ו-31 שניות בשיר שלמטה), נעצר, והתחיל מחדש.

 

 

 

כולנו היינו מותשים. ההקלטות נמשכו לאורך הלילה, אבל יוסי היה מרוכז, נחוש וממוקד. ראיתי מאז הרבה מפיקים, הייתי בהרבה הקלטות, אבל לא היה כמו יוסי. הוא היה גדול על האולפן בעשר דרגות, והייתי יכול רק להצטער על כך שהוא גדל פה בישראל, ולא עמד מאחורי הזכוכית שמפרידה בין אמנים למפיקים שעל לוח הבקרה באולפנים נחשבים בלונדון או בניו יורק. 

 

ל"סדר יום" הייתה הצלחה צנועה. יוסי המשיך להופיע במועדונים, ואז נסע לניו יורק, שם הקים עם חברו הבסיסט מוסא נחמיאס (עוד גיבור רוק שלא זכה לתהילה שהוא ראוי לה) את ההרכב "חדר 101". באותה תקופה יוסי העמיק את היכרותו עם הסמים הקשים. היו הרבה סיפורים מאוחרים על אותה תקופה. אני זכיתי לשמוע עליהם מיוסי כשחזר בשנת 1986, בהופעה של הגיטריסט ג'ון מרטין במועדון הליקוויד. שם, במרפסת הקומה העליונה, הוא סיפר על השנים הקשות, על ההתפלשות בעצמו, על החזרה הקשה עוד יותר, כאשר לדבריו בקושי הצליח לרדת מהמטוס.

 

"הוא היה גדול על האולפן בעשר דרגות". אלפנט  (צילום: עטיפת אלבום)
    "הוא היה גדול על האולפן בעשר דרגות". אלפנט (צילום: עטיפת אלבום)

    אבל אז גם התהדקו יחסיו עם הנשמה הטובה הקרויה אהוד בנאי, שצירף אותו לכל פרויקט שלו, מאופרת הרוק "מאמי" ועד להפקת אלבום המופת הראשון של "הפליטים". הוא ניגן בלהקה, מוביל עם הגיטרה, שהייתה תמיד תלוייה למטה, את הרעם החשמלי הדוהר שלו. אז גם חידש את פעילות הסול שלו בפרויקט שנקרא "למה פיל", והגיע לשיא של יצירה והפקה עם "החברים של נטאשה" באלבומם "שינויים בהרגלי הצריחה". אלא שהוא לא זכה ליהנות הרבה מפירות ההצלחה.

     
    הלב כשל על הבמה


     אלפנט אובחן בגיל 14 כלוקה במום לבבי מולד, ועקב כך נמנע מפעילות גופנית מאמצת, ואף עבר צנתור כלילי. לבו כשל במהלך הופעה במועדון "הלוגוס" בתל אביב בספטמבר 1991, בהופעה של להקת "ויילד קרוז". מאמצי ההחייאה מאחורי הקלעים לא צלחו, והוא נפטר בגיל 32 מדום לב. בזמן מותו היה נקי מסמים.

     

    יוסי הוא אחד מהמוסיקאים האהובים והמוכשרים שזכיתי להכיר במשך התקופה הארוכה בה אני כותב על מוסיקה. הרבה אנשים אהבו אותו וכאבו את לכתו, אבל הנוגע ללב מכולם הוא אהוד בנאי, שבסרט "חייב לזוז" שנעשה עליו ועל "הפליטים", מדבר על אלפנט באהבה ובחיבה, שמעוררות געגוע עמוק ליוסי ולצלילים הנהדרים שידע להפיק.

     

     

    "כשהזמן מתקצר לי, אז היום הולך ומתארך

    כשהיום מתארך לי, אני יודע שאני דועך"

    (מתוך השיר "סוזן", מילים ולחן: יוסי אלפנט)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יובל לוי, מבקר רוק וכותב טורים, החל את דרכו העיתונאית בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, ומאז ראה אלפי הופעות ושמע עשרות אלפי אלבומים. את פרנסתו המשונה, יש אומרים, הוא מוציא ממכירת כלי חיתוך אימתניים. אשתו, ד"ר חופית כהן, היא רופאה בכירה במרכז הרפואי שיבא: מומחית באנדוקרינולוגיה וברפואה פנימית, מרצה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב וגם חובבת מוזיקה מושבעת. בזמן שהשתלמה במרכז רפואי בקליבלנד, אוהיו, ערכה ביקורים תכופים בהיכל התהילה של הרוקנרול, ושם גם שכללה את התחביב המעט חריג של נבירה במסמכים רפואיים על נסיבות מותם האקסצנטריות של רוקרים ידועים. לזוג יש ילדה פלאית ושמחה במיוחד בשם רננה, והם גרים ברמת גן.