לובי ענק, גבוה ומואר מקבל את פני הבאים למלון "אופרה הרברט סמואל", שנפתח לאחרונה על חורבותיו של קניון מגדל האופרה, במפגש הרחובות הירקון, אלנבי ורציף הרברט סמואל בתל אביב. הקניון שגווע לפני שנים הפך אחרי תכנון ועיצוב מחודש למלון נוסף בבעלותם של האחים נקש - הפעם מלון חוף בן שלוש קומות ו-115 חדרים.
בימי הזוהר של הקניון שימש שטח הלובי כרחבת בית קפה, שאליה השקיפו שתי קומות של חנויות, ובמרכזה ניצב פסל גדול של האמן מוטי מזרחי. כיום זהו חלל מצוחצח עם רצפת אבן בהירה ומבריקה, המוקף בחזיתות פנים מחופות בלוחות גבס לבנים, עם מעט צמחייה מלאכותית הנוזלת ממעקות המתכת. פסלו של מזרחי, אגב, "לא התאים לעיצוב החדש", אומר איש יחסי הציבור איתן לבינשטיין, "והוא מחכה בחניון לעירייה או לפסל שיבואו לקחת אותו".
100 נורות בגוף תאורה אחד
על עיצוב הפנים של החללים הציבוריים במלון הופקד משרד האדריכלים רן ומוריס (רן ינוב ומוריס אלגזי). במרכז האטריום הגבוה בחלל הכניסה, מתחת לתקרת הזכוכית (שמבעדה נשקפות קומות מגדל המגורים) מותקן גוף תאורה מרשים, בעיצובו של אריאל צוקרמן: פרופיל ברזל בקוטר עשרה מטרים, המכיל קרוב ל-100 נורות. "ההשראה הגיעה מטיפה שנוגעת במים ומייצרת אדוות מסביבה", מסביר צוקרמן. האור חזק ופונקציונאלי, אך ניתן לעמעום לטובת תאורת אווירה רכה בשעות הערב.
הרעיון המקורי של האדריכלים היה לסמן באמצעות גוף התאורה את מרכז האטריום כתת-אזור בלובי העצום, כך שתיווצר תחתיו פינת ישיבה נעימה. אך החזון לא התממש, ועל הרצפה המבהיקה פזורות פינות ישיבה נפרדות זו מזו. המוצלחות יותר נמצאות בהיקף החלל, לצד ספריות מתכת אווריריות; האחרות צפות במרחב ללא חוקיות מסודרת.
בחלקו האחורי של הלובי יש בר משקאות אלגנטי, שנראה קטן מדי בחלל מוצף האור. בקצה הקומה מצויים גם חדר ישיבות, לאונג' עסקי וקיר היסטורי, שמזכיר את גלגוליו הקודמים של הבניין ושל האתר, שבו התכנסה לראשונה כנסת ישראל. ממדי הלובי החריגים מעניקים תחושה של ריקנות וזרות; והצבעוניות הבהירה של החלל מבליטה את הניגוד בינו לבין הסביבה הסואנת והמוזנחת, שמקיפה את הבניין הגדול.
חדר עם נוף ללובי
חדרי האירוח של המלון מוקמו במקום החנויות, בשתי קומות שמקיפות את הלובי. בקומה הראשונה פונים החדרים פנימה, כלפי הלובי, עם חלונות ויטרינה גדולים ומרפסת כמו-צרפתית לכל חדר. בקומה השנייה המסדרון שמוביל בין החדרים פונה אל הלובי, והחדרים נהנים מנוף העיר והים.
החדרים בגדלים שונים - חלקם עדיין לא הושלמו - עוצבו בידי מעצבת הפנים מורל חורמרו, בסגנון מלונאי מוכר ומיושן למדי: אבן בהירה, עץ כהה וטקסטיל בגווני בז' וחום. נעדר מהם כל מאפיין מקומי, היסטורי או עכשווי ייחודי.
חדר האוכל האלגנטי נמצא בקומה הראשונה ופונה אל הים. הסועדים יכולים לצפות ממנו אל הלובי הפתוח או אל מרפסת הדק, שבה נטועה בריכת שחייה קטנה, והלאה אל האופק. המרפסת היתה קיימת גם בבניין המקורי, אך בשיפוץ היא הוגבהה וחופתה בדק. רק שני הפסלים הירקרקים בקצותיה נותרו כעדות מגלגולו הקודם של הבניין. ביציאה מחדר האוכל אל המרפסת מתחלפת האווירה באחת – הכביש סואן והטיילת הומה.
מחירי החדרים נעים בימים אלה, על פי אתר המלון, מ-837 שקלים ללילה בחדר עם נוף ללובי; דרך 1,097 שקלים ללילה בחדר דלקס עם נוף לעיר, או חדר עם נוף צידי לים; ועד 1,869 שקלים ללילה בסוויטה.
האם יהפוך לאבן שואבת?
בשפה מלונאית עדכנית נהוג להתייחס למבואה (לובי) של מלונות אורבניים כ"כיכר העיר" - מושג שטבע המעצב פיליפ סטארק לפני שני עשורים. הוא התכוון לאטרקציה ציבורית (בר, מסעדה וכדומה), שאמורה למשוך אליה לא רק את אורחי המלון, אלא גם קהל מקומי מעודכן, שיהפוך את המלון למקום הנכון להיות בו.
בטיילת התל אביבית ההומה אך צחיחה ממקומות בילוי, הלובי הגדול של "הרברט סמואל", נראה, לפחות באופן תאורטי, כבעל פוטנציאל להיות אבן שואבת. בעברו הרי ידע המקום התכנסויות חברתיות, אך כרגע הוא עדיין רק לובי מבריק ודומם, שאליו משקיפים חדרי אירוח עם וילונות שיישארו כנראה מוגפים.
- אדריכל הפרויקט: פייגין אדריכלים
- תכנון מפורט וליווי אדריכלי במהלך ביצוע: משרד אדריכלים משה ורד
---------------------------------------------------
לחצו על התמונה להיסטוריה של הבניין והקניון שנכשל:
