"לפני 5 חודשים הודעתי למס הכנסה שאני פורש מעולם העבודה. אני בדרך להיות בן 85, והגיע הזמן שאהיה קצת לעצמי", אומר אפי (אפרים) ריבקינד. שמו לא מוכר לקהל הרחב, אך הוא נמנה עם דור המעצבים שיצק את יסודות העיצוב הגרפי הישראלי. את השיחה אנחנו מנהלים יחד עם בתו, איריס ריבקינד-בן צור, לרגל התערוכה שהיא אוצרת על מפעל חייו, ''פלשבק – מקום אישי'', שתיפתח ביום חמישי במסגרת שבוע האיור בתל אביב.
ריבקינד שיתפה פעולה עם בן פטר, נכדו של הצלם רודי ויסנשטין, מקימה של ''הצלמניה'', וכך נוצרה תערוכה של ארבעה: שני יוצרים שהטביעו חותם בתרבות המקומית; ושני צאצאים שמבקשים לשמר את מורשתם.
אפי ריבקינד נולד בתל אביב ב-1935, ומאז הוא מתגורר ופועל בעיר. ב-1962 סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, והתחיל לעבוד כמעצב גרפי ומנהל אמנותי במשרדי הפרסום ''חגי לוינסון איילון" ו"אריאלי". בתחילת שנות ה-70 הקים בביתו סטודיו עצמאי, ממנו הוא עבד עד לאחרונה.
"אבא היה עובד מהבית, הוא היה זה שמקבל אותנו מבית ספר", מספרת איריס. היא למדה תולדות האמנות ואוצרות בלונדון, ניהלה את הסניף הישראלי של Outset (הקרן הבינלאומית לעידוד אמנות עכשווית), ערכה את הספר "אמנות ישראלית עכשיו" (מודן, 2009), והיום יזמית שמלווה אמנים ישראלים בארץ ובחו"ל. "הסטודיו היה המקום שלו, שאליו לא היינו נכנסות ולא מפריעות", היא מוסיפה (אחותה של איריס היא קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב). "זה היה בית שכל הזמן חשוף לאמנות ולעיצוב, אבל לא בכפייה. מעולם לא ישבנו ודיברנו על אמנות, היא פשוט היתה שם, חלק מהחיים שלנו".
ריבקינד, שנהנה לזרוק הלצות ועקיצות במשך השיחה, ידוע בזכות כרזות ואיורים הומוריסטיים, והשימוש במוטיבים צבעוניים עזים. עיקר התמחותו הייתה באיור פרסומות ובעיצוב לוגואים, כרזות, בולים וספרים. בין החברות שאיתן עבד תמצאו את אל-על, אקרשטיין, בזק, בנק הדואר, בנק הפועלים, החברה לישראל, שיכון ופיתוח, סבנה, עלית, טמבור, צים ושוופס; וגם ארגונים כמו המוסד לבטיחות וגהות, המועצה לארץ ישראל היפה, משטרת ישראל, משרד התיירות, חיל האוויר וחיל חימוש (לימים הוא אף עיצב את סמל החיל).
מעולם לא חשב להציג תערוכה מעבודותיו. "אם לא איריס - לא הייתי יושב פה עכשיו", הוא מודה. ''עבדתי כמאייר קרוב ל-65 שנה, אבל מעולם לא העסקתי את עצמי בנושא הזה''.
מה אתה יותר, מעצב או מאייר?
"מעצב גרפי. תראה, עבדתי כפרילנסר. נדרשתי להביא הכל, גם את הרעיון, וגם הייתי צריך ליישם אותו באמצעות איור. אז המאייר היה עושה הכל, אפילו קופירייטינג" (בין היתר ניסח את הסלוגן "ללכת עם, להרגיש בלי" עבור מותג חזיות מקומי, סלוגן שלימים אומץ על ידי המותג טמפקס).
איריס תמיד נמשכה לתיעוד ולאספנות, ומתעדת כל פרט במפעלו של אביה זה שנים, אבל התערוכה נולדה כמעט במקרה. יום אחד העלתה אחת מעבודותיו לאינסטגרם שלה, והופתעה מהתגובות: "הבנתי שאין יותר זמן לחכות, ושאני חייבת לעשות עם זה משהו". היא נפגשה עם יובל סער, שהיה אמון על ארכיון שנקר, והיום אוצר שבוע האיור (יחד עם עידית שילוח). הוא הציע לה להשתתף, ו''מבחינתי זו הפלטפורמה הטבעית ביותר''.
בן פטר הוא חבר טוב, שאתו כבר עבדה בתערוכה "ארכיון", במסגרת צבע טרי 2012. מרגע שהוחלט על התערוכה, הדרך לחנות הוותיקה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב הייתה קצרה. "מיד חשבתי על הצלמניה", היא אומרת, "ולא רק בגלל החלל אלא בגלל הערך המוסף של הדיסציפלינה הנוספת. אני אוהבת לבחון שיח בין אמנים ותחומים שונים".
שני היוצרים מעולם לא נפגשו. ויסנשטין נולד באירופה ועלה לארץ ב-1936, עיתונאי שצילם ותיעד את המדינה הצעירה. ריבקינד, שגדל בתל אביב, למד ברחוב גאולה, הסמוך ל''צלמניה''. ''הייתי עובר כל יום בדרך מבית הספר ליד החנות של רודי, תמיד מסוקרן. 12 שנים עברתי מול הצילומים בחלון הראווה שלו". הוא מעיד שזה היה מפגש ראשון שהשפיע עליו כמעצב ומאייר.
למרות פער של יותר מ-30 שנה, יש קווים משותפים לעבודתם: שניהם פעלו בשדה המסחרי, כל אחד וה''סחורה'' שהיה צריך לספק ללקוח, כל אחד ויכולתו לספר סיפור ולייצר נרטיב בכל פרויקט.
החנות הקטנה והעמוסה הציבה אתגר בתכנון התערוכה, ואיריס בחרה לשלב בין צילומי השחור-לבן של רודי, התלויים על הקירות, כ-30 מתוך עבודותיו הצבעוניות של אביה, עם הקשרים חזותיים או קונספטואליים. "קצת כמו כתב חידה'', היא אומרת. ''הייתי רוצה שיצאו מהתערוכה עם חוויה של משחק, של גילוי''.
למשל, היא הציבה לצד הצילום ''חגיגות שנה לישראל'', הגדוש בפרטים ובאנשים, כרזה שיצר אביה לחברת הבנייה "אקרשטיין", ובה אייר בקווים עדינים את המפעל ועובדיו, כעין מבוך גיאומטרי מורכב. לצד צילום של ויסנשטין מקיבוץ דגניה, של טנק סורי מוקף בילדים, תלתה איור שיצר אביה עבור חיל החימוש, לרגל השקתו של טנק המרכבה. "שניהם לקחו כלי שהורג ומשחית, ונתנו לו פרשנות רכה", היא מסבירה את ההקשר. ''אצל אבי זו היד ואצל רודי אלה הילדים".
המלחמה, אומר ריבקינד, ליוותה את התבגרותו ואת יצירתו, והיוותה לו מקור השראה. "התבגרתי אחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה. ארץ ישראל של אז היתה מלאה בחיילים זרים של בנות הברית – אמריקאים, צ'כים, פולנים, צרפתים, הודים. זה הדהים אותי מבחינה ויזואלית ותרבותית. המדים שלהם, עיתונים וכתבי עת כמו "לייף" ו"טיים", שהיו גדושים מהדף הראשון והכותרת הראשית ועד העמוד האחרון. פשוט נסחפתי פנימה. הכל היה מיועד למעין מהלך של מלחמה, ולמעשה עד היום אני אוהב את זה, ואני לא איש מלחמה''.
העבודות שלך מרובות צבעים.
''אני חושב שהצבעוניות שלי הושפעה מהתקופה הפסיכדלית של הביטלס. הייתי קשוב כל הזמן לאירועים חזותיים ותרבותיים. קולנוע מאוד השפיע עלי''.
אילו מעצבים אתה מעריך במיוחד?
''דן ריזינגר, שלמד אתי בבצלאל, דוד טרטקובר וביל מולדין, מעצב של הצבא האמריקאי''.
מה דעתך על מה שקורה היום בתחום האיור?
''מאיירים התרחקו מהאיור הקווי. אני הייתי מאייר הכל ביד. למדתי לעבוד בפוטושופ, אבל אני לא יכול בלי לצייר קודם קו ברפידוגרף. כבר אין הרבה אנשים שעובדים ככה. אני לא רואה בזו עבודת אלילים, הדברים מתפתחים''.
מה לא עשית בקריירה שלך?
''מעולם לא עסקתי בפרסום פוליטי, או בקמפיינים למפלגות. פעם פנו אלי לעשות קמפיין למפלגת מפא"י. ואני דווקא הייתי קרוב אליה אידיאולוגית, אבל דחיתי את ההצעה. פחדתי שאעבוד בחינם''.
מה היתה העבודה האחרונה שלך?
''לוח שנה מאויר עבור המוסד לבטיחות וגיהות, 2018. במשך 50 שנה עיצבתי עבורם כרזות ולוחות שנה. גם השנה פנו אלי לעצב לוח ל-2019, וסירבתי''.
איריס, איך זה לעבוד עם אבא?
''זו פעם ראשונה שאנחנו עושים משהו ביחד. גיליתי אותו מחדש, ואני חושבת שהוא גם גילה אותי בפרויקט הזה. אני מרגישה פריווילגיה גדולה לשבת אתו ולנסות להבין מאיפה הוא פועל. התערוכה הזו קטנה וסנטימנטלית, אני לא יודעת איך הוא ירגיש כשהוא יסתכל על זה מהצד. זה פרויקט רגשי מאוד, לפעמים אני לא ישנה בלילות''. ואפי ממהר להרגיע בחיוך של אבא: ''אני בטוח אעריך את זה", הוא אומר.
איפה: הצלמניה, טשרניחובסקי 5, תל אביב.
מתי: הפתיחה בחמישי, 21.11, 19:00-21:00; א'-ה' 18:00-10:00; ו' 14:00-10:00.
