מהנדס המכונות חלם חלום מוזר, התעורר, ואז שינה כיוון ופתח מאפייה

לעמרי עצמוני אף פעם לא היו בעיות שינה: מדי לילה הוא נרדם מיד בביתו שבחיפה ושוקע בשינה עמוקה. עם זאת, לפני 16 שנים וחצי הוא התעורר בפתאומיות בשעת בוקר מוקדמת אחרי שחלם חלום, והוא כל כך הופתע מזה, שהחליט להעלות את חלומו על הכתב. אחר כך הוא חזר לישון, ואחרי שהתעורר שוב, ניגש אל הדף שעליו תיאר את חלומו, וראה שם ציור ולצידו המילים "לחם מחמצת". לימים התברר שבאותו לילה החלו שני תהליכים משמעותיים מאוד בחייו של עצמוני: התחיל ההיריון שבסופו נולדה בתו היחידה, ונולד הרעיון להקים מאפייה של לחמי מחמצת.

עוד בערוץ אנשים:

• הנער שהפריע למנוחת השכנים הקים ארגון שעוזר בסתר לנזקקים
• ענת לב אדלר כבר שוחה כמעט בריכה שלמה. למה רק "כמעט"?
• המשורר הרוסי רצה לכבוש פסגות, אבל זכה לפרסום רק אחרי מותו
  

"בערך חודש אחרי החלום הכנתי את לחם המחמצת הראשון שלי, ובמקביל גילינו שאשתי נמצאת בחודש הראשון להריונה", אומר עצמוני. בחלום הוא ראה את עצמו מכין לבתו לחם מחמצת (לחם שעשוי מבצק שהחמיץ), "ואני בכלל לא ידעתי אז מה זה לחם מחמצת", הוא נזכר בהשתאות. "רק ידעתי שיש דבר כזה, ושאפשר לקנות אותו". מאז הוא עשה דרך ארוכה, שבסופה פתח את מאפיית "לחם עיניים" שבשוק תלפיות בחיפה.

והוא בכלל לא ידע שהוא אופה.

איך מכינים לחם מחמצת? צפו:

ילד שמן בקיבוץ

המסלול המקצועי שבו צעד עצמוני (54) לא אמור היה להוביל אותו למאפייה בבעלותו, אם כי כבר בילדותו בקיבוץ בעוטף עזה הוא הביע עניין רב באוכל. "בחדר האוכל של הקיבוץ היו המון עגלות עם שלל מאכלים", הוא נזכר. "על חלק מהן היו שלטים שעליהם נכתב 'דיאטה': היה עליהן אוכל שאמור לגרום לירידה במשקל. זה היה אוכל לא טעים, ומבחינתי, אוכל לא טעים הוא לא אוכל. אני הייתי ילד שמן, מהגדולים ביותר בשכבת הגיל שלי, ותמיד נלחמתי במשקל. זה לא כיף להיות ילד שמן בקיבוץ. היום, עשרות שנים לאחר מכן, מתברר שאני אחד משני הגברים הרזים ביותר בכיתה שלי".

הוא הוריד במשקל לראשונה במהלך הטיול הגדול של אחרי הצבא. תחילה נסע לאירופה, וממנה המשיך למזרח הרחוק, שם נעשה, לדבריו, אדם רזה. "זה היה נהדר", הוא אומר, "אבל כשחזרתי לארץ, בגיל 25, המשקל שלי שוב עלה". באותה תקופה המשיך להתעניין באוכל ובתזונה, אבל החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. "בקיבוץ תמיד עבדתי במוסך, כך שזו הייתה בחירה מתאימה", מסביר עצמוני. "הייתי מתקן טרקטורים, כלים חקלאיים, מכוניות. כל מה שצריך לתקן בעולם – אני תיקנתי. אני מאוד אוהב את התחום הזה. הוא חי בתוכי עד היום".

עוד במהלך הלימודים עסק בהנדסת מכונות באופן מקצועי והצטרף לחברת הייטק במגדל העמק. הוא התקדם שם בסולם התפקידים, אבל אחרי מספר שנים החלה להציף אותו תחושה שהוא לא נמצא במקום הנכון מבחינתו. "הבנתי שאני צריך מנוחה מהעיסוק שלי, אז עזבתי את העבודה ויצאתי לחופש כדי לעשות חושבים. חשבתי שהחופש יימשך רק כמה חודשים, אבל הוא נמתח לשנה שלמה. הייתי באמצע שנות ה-30 שלי, ללא ילדים, והיה לי כסף בצד שאיפשר לי לקחת את פסק הזמן הזה. בתקופה הזו בישלתי המון, לעצמי ולחברים. גם הייתי מארח המון, ולאט-לאט הבנתי שאני אוהב לעסוק באוכל ובבריאות. גם התגבשה אצלי תובנה שאוכל אמיתי הוא כזה שאפשר לאכול ממנו כמה שרוצים, בלי לספור קלוריות. לקראת הסוף של אותה שנת חופש פגשתי אישה, והחלטנו שאנחנו רוצים להקים בית בישראל. אחר כך הגיע החלום על לחם המחמצת, שבעקבותיו התחלתי לחלק לחם לחברים במתנה. יום אחד התקשרה מכרה שלנו שביקשה לקנות ממני לחם, וככה התחיל העסק".

הלחם של עצמוני. "בכלל לא ידעתי מה זה לחם מחמצת"(צילום: שרון צור)

פתאום הכל התחבר לו

בשיחותינו הוא פירט באוזניי שלל דוגמאות לתובנה המרכזית שלו, האומרת שאוכל בריא הוא כזה שעובר תהליכי הכנה ארוכים, ואלה הופכים אותו זמין לגוף באופן בריא יותר. את התובנה הזו החל לגבש כשבת זוגו הייתה בהיריון. "הלכנו לרופא שמתמחה ברפואה סינית, והוא שאל אותנו על התזונה שלנו לאורך ההיריון, ואיך אני מפנק את בת זוגי בתקופה הזו. עניתי לו שכל בוקר אני מכין לשנינו כוס של מיץ גזר טרי, והוא שאל: 'איך אתה מכין כוס של מיץ גזר? כמה גזרים יש בה?' עניתי לו שיש חמישה-שישה גזרים בכוס. הוא שאל: 'וכמה זמן לוקח לשתות כוס מיץ גזר?' אמרתי: 'בערך דקה'. 'וכמה זמן היה לוקח לך לאכול חמישה-שישה גזרים?', שאל הרופא, ואני עניתי: 'הרבה זמן, וכנראה היינו נשברים באמצע'".

פתאום הכל התחבר לו: שנותיו כמהנדס מכונות וכמנהל תהליכי בקרה פגשו בתחום התזונה. "מאוד מעניין אותי הקצב שבו אנחנו צורכים דברים", הוא אומר. "מעניינים אותי הקצבים של הגוף והאופן שבו אנחנו סופגים דברים אליו. הרי אוכל זה משהו שצריך לצרוך בקצב מסוים. אתה יכול לאכול גזר, אבל מיץ גזר הוא סוג של רעל מבחינתי. אם אתה מכניס לכוס אחת את כמות הסוכרים שקיימת בחמישה-שישה גזרים, אתה צריך לצרוך את זה בשעה, ופתאום אתה צורך את זה בדקה: הכנסת לגוף המון סוכר בבת אחת. הבנתי שצריך לחשוב על קצב הצריכה של הדברים. לכל דבר יש קצב: ללעיסה, לבליעה, לנשימה, לשתייה ולאכילה. כשאני מייצר את הלחם שלי, אני רוצה שהוא יאפשר לגוף לקבל אותו בקצב הנכון ביותר. הגוף צריך שלא תהיה קפיצת סוכר מהירה אחרי אכילה. אם אני אתן לך משהו שיגרום לקצב הסוכר להגיע לדם שלך בקצב איטי – הצלחתי למצוא את הקצב הנכון. אלה הלחמים שאני מייצר: אני מנביט ומחמיץ הכל בעצמי ומתפיח בסבלנות לאורך זמן. אני גם מכניס ללחמים הרבה גרעינים ופירות יבשים, וזאת כדי שתלעס הרבה: הרי הבליעה המהירה היא הצרה של התקופה שלנו".

עצמוני מציע לעשות לי סיור באחורי הקלעים של המאפייה, המקום שבו הקסם קורה. אני נעתר ומצטרף אליו לביקור באזור שבו מתבצעות הלישה, ההתפחה והאפייה. אנחנו נעמדים מול אחד ממשטחי הנירוסטה שעליו הוא עובד. על הקיר כתובה ברכה שאותה הוא קורא כל יום. "לחם הוא דבר עצמאי", מסביר עצמוני, "ויש לו אופי ומצבי רוח, ולכן אני מתחיל כל הכנה של לחם בברכת השיאור: 'שתתסוס ותחמיץ ותרבה'. לכן גם השתרשו במאפייה הזו הרבה מושגים שקשורים ליחסינו עם הלחם לאורך השנים. למשל, 'לחם שמח': אתמול היה יום שהלחמים יצאו שמחים. או 'הלחם יודע', אם הגעתי למאפייה במצב רוח טוב במיוחד. חוק נוסף שהשתרש כאן הוא שכל יום בן אדם אחד לפחות מקבל ממני לחם במתנה. אני מאמין שאנחנו צריכים להיות בריאים ושמחים באמצעות האוכל שאנחנו אוכלים, ושהמקום הזה הוא חלקת האלוהים הקטנה שלי".

יש מצב שעמרי עצמוני מכיר אותם. הקליקו על התמונה:

האחים שמח על רקע ציור קיר שלהם בשוק תלפיות בחיפה. "עליות וירידות קיצוניות". הקליקו על התמונה (צילום: גיל נחושתן)