השכנים של סתיו אוזנה בביתו הנוכחי בראש העין מכירים אותו כאיש משפחה, בעל עבודה מסודרת, חייכן, מנומס, לבבי. השכנים שלו מקריית גת, לעומת זאת, זוכרים נער שהסתובב בשכונה עם חברים חברי מעש, הרעיש, השחית והצית מדורות. שוב ושוב ביקשו ממנו השכנים להפסיק להפריע, והוא לא נענה עד שהוזעקה המשטרה. כל זה השתנה כשערב אחד הוא ראה בחורשה מדורה קטנה, ולידה ישבו אברהם חיון ועודד וייס מעמותת נכח (נתינה כדרך חיים), שעוסקת בחלוקתן של חבילות מזון לנזקקים. הערב הזה, לדבריו, שינה את חייו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ענת לב אדלר כבר שוחה כמעט בריכה שלמה
"כשפגשתי אותם, הם ישר נתנו לי את המפתחות של האוטו שלהם ואמרו: 'לך תביא משם עוגה, ושב לשתות איתנו תה'", הוא נזכר. "אני מזגתי תה רק לעצמי ולקחתי עוגה רק לעצמי, והם שאלו אותי: 'למה?' זה עשה לי משהו".
למחרת הוא כבר הביא את שאר חבריו. אנשי העמותה סיפקו לו אוזן קשבת ודרך לתעל את האנרגיות שלו, ובהמשך הקימו איתו בקריית גת את הסניף הראשון בארץ של סח"י (סיירת חסד ייחודית), שפועלת מטעם עמותת נכח. כיום הוא אחד מעמודי התווך של התוכנית ומתפקד כמנטור של עשרות צעירים מבולבלים - בדיוק כמו שהוא היה. "הרעיון של התוכנית הוא להשתמש בכוח של בני הנוער שמסתובבים בשכונה, ולעיתים באים מרקע מורכב, כדי לסייע לאנשים שאולי זקוקים לעזרה אפילו יותר מהם", מסביר חיון, מנכ"ל נכח. "ההנחה היא שזה מה שיעזור להם: הנתינה גורמת להם לשינוי בחיים ולרענון המסלול שלהם".
צפו בסתיו אוזנה מספר על סח"י:
חיוך מלא כאב
לא במקרה התחבר אוזנה (26) לארגון שעוסק בחלוקת מזון לנזקקים: הוא עצמו גדל במשפחה שנזקקה לתרומות כאלה. כשהיה בן 11, נפטר אביו, שלושת אחיו הגדולים כבר היו נשואים, ואמו נשארה עם שני ילדים קטנים בבית וחובות כבדים. "אני זוכר שהיינו שומעים נקישות בדלת, ואנשים היו מביאים לנו ארגז עם מצרכים", מספר אוזנה. "אחי הקטן ואני היינו פותחים את הארגז בשמחה, ואמא הייתה מחייכת. רק היום אני יודע כמה כאב היה בחיוך שלה. רק היום אני מבין את הפחד שהיה לה מאנשים שהיו באים לקחת לנו דברים מהבית. היא יצאה לעבוד בשתי משרות, לא חסכה מאיתנו שום דבר, ואני מצדיע לה. יחד עם זאת, הייתה חסרה לי דמות אב".
אוזנה מספר שעד שנפטר אביו, הוא היה תלמיד מצטיין. אחרי האסון הפנה את הכריזמה ואת החן שלו, שבולטים גם היום, להנהגת חבורה של 15 בני נוער, שישבו על הברזלים בשכונה וחיפשו צרות. "היינו מסתובבים עד אמצע הלילה, מרעישים עד שמגיעה המשטרה, הולכים ומיד חוזרים. השוטרים כבר הכירו אותנו וידעו שבסך הכל אנחנו ילדים טובים. כל השנים גם נשארתי במסגרת בית הספר, אבל הייתה לי נפילה גדולה. לא הצלחתי לשלוט בכעסים ועברתי לכיתה קטנה יותר. אחרי הלימודים הייתי מסתובב עם החבר'ה, ואז ישן שלוש שעות כמו זומבי וקם עם אנרגיות".
איך לא הידרדרת לסמים או לפשע?
"יש לי אמא לוחמת שעטפה אותנו ושמרה שלא נגיע למקומות האלה".
לסח"י הגיע בגיל 16. "כשאברהם ועודד ישבו ליד המדורה, הם בעצם באו לחפש אותנו. הם ראו את המצב שלנו וידעו שנימשך אליהם. במפגש השני, כשהבאתי את החבר'ה, כל אחד דיבר. רצינו לפרוק, רצינו אוזן קשבת. מהר מאוד הבנו שזה רציני. הבאנו מוצרי מזון ונתנו אותם לאנשים שידענו שהם צריכים. החלטנו על מתן בסתר כי לא רצינו שאנשים מהשכונה יראו אותנו. בפעם הראשונה הנחנו את הארגז ליד הדלת, נקשנו וירדנו. אחרי שבוע באנו שוב, וכשירדתי למטה, שמעתי ילדה קוראת לי. היא נתנה לי מכתב שבו היה כתוב: 'תודה רבה. בזכותך יש לי אוכל לכיתה א'''. הבנתי שזה הדבר הכי גדול בעולם. בגיל 17 כבר הייתי המנהיג של אותה קבוצה, וגם בבית הספר ראו שהתבגרתי והשתניתי".
בצבא שירת כנהג בחיל האוויר, וכיום הוא עובד כנהג סיור בכביש 6. "העבודה בכביש 6 היא כמו בסח"י", מחייך אוזנה. "אני מסייר בכביש ומחפש אנשים שצריך לעזור להם. אחרי כל כך הרבה שנים פיתחתי מעין חוש שישי לאנשים שצריכים עזרה. כשאני מסתובב בשכונות, אני מזהה את הילד שבוכה ושצריך עידוד או אוכל, או את הזקן שמחטט בפח. אנחנו עוקבים אחריהם כמו יחידה משטרתית ומניחים ארגז לידם. פעם ראיתי ילד שהשחית גינה של איש מבוגר; לקחתי אותו הצידה ודיברתי איתו בלי כעס. כמה ימים אחר כך סידרנו שם גינה יפה, ואותו שכן ירד למטה והודה לנו עם דמעות בעיניים.
"אני מאמין שכשאתה משתנה, גם היחס אליך משתנה. פתאום אנשים מברכים, מכבדים ומעריכים אותך. לפני כן, אם היינו מוצאים, למשל, מזרן בשכונה, היינו שורפים אותו וקוראים למכבי אש – סתם כדי להעביר את השעמום. היום, כשהחבר'ה בסח"י מוצאים מזרן, הם מחפשים למי לתת אותו. אנחנו גם נותנים מכתבי תודה לשומרים בגן ובסוּפּר, הולכים לקניות עם ניצולי שואה וקשישים ומשפצים להם את הבית".
כל בני הנוער שפעילים בסח"י הם בסיכון?
"לדעתי, בדיוק להפך. מי שלא בסח"י, הוא בסיכון".
צפו בסרטון נוסף על סח"י ועמותת נכח:
חסד חילוני
בגיל 26 אוזנה הוא כבר אב לשני ילדים (סיאל, בת שלוש וחצי, וליאב, בן שנה וחצי). לדבריו, זה מה שהוא תכנן בעקבות תובנה שקיבל מעבודתו עם בני נוער. "אני רואה הרבה הורים מבוגרים שכבר אין להם כוח או הבנה לדור הצעיר, וזה הדליק אצלי אור אדום. אני מעדיף לגדול עם הילדים שלי ביחד, וכשאני אהיה בן 40, והם יהיו בצבא, אתחיל לנסוע לחו"ל וליהנות מהחיים. בזכות סח"י יש לי את היכולת להיות אבא ובעל טוב, לדעת להקשיב, להדריך".
מתי אתה מוצא זמן להתנדבות?
"מבחינת טלפונים, אני זמין כל יום וכל שעה, ופעמיים בשבוע אני בחלוקת מזון עם החניכים. למזלי, אשתי כבר רגילה ומבינה. אחי הקטן, סהר, הוא יד ימיני, ויש איתי גרעין קשה של מתנדבים, אלה שצמחו איתי בקריית גת".
עד היום הוא בקשר קרוב עם אברהם חיון ועודד וייס, שבזכותם החל בפעילות חברתית. "כנער שאיבד אבא, קיבלתי מהם את החיבוק וההכוונה שהיו חסרים לי", אומר אוזנה. "הם מעולם לא כעסו עליי, אלא תמיד עודדו אותי ודיברו אליי כמו אל בוגר. גם היום אני ממשיך להתייעץ איתם". חיון אומר עליו: "יכולת המנהיגות שלו חיזקה את האפקטיביות של המודל שבנינו. סתיו בא עם חבורה של בלגניסטים, שברגע שאפשרנו להם לעשות טוב, נרתמו לנושא והקימו את הסניף בקריית גת. כיום יש לנו 37 סניפים, מאופקים ועד חצור הגלילית, עם 1,500 פעילים".
מדוע בחרתם לקרוא לארגון "סיירת חסד" על אף שאתם חילונים?
"אנשים ישר חושבים שאנחנו ארגון דתי, בגלל המילה 'חסד', אבל אנחנו עושים לה מיתוג מחדש. זאת מילה אוניברסלית מקסימה ששייכת לכל העם היהודי, ולשום מגזר אין בעלות עליה. אנחנו מאמינים באחדות ובנתינה ורוצים להגיע לבני נוער מכל המקומות והמגזרים".
הילדה שגדלה בפנימייה סגרה מעגל. הקליקו על התמונה:
