המשורר הרוסי רצה לכבוש פסגות, אבל זכה לפרסום רק אחרי מותו

בשיר "צמרמורת" מתאר ולדימיר ויסוצקי רצון להצליח ולגבור על קשיים. הוא אמנם היה אהוב מאוד עוד בחייו, אבל ההצלחה האמיתית הגיעה כשלא יכול היה ליהנות ממנה

עופרה עופר אורןפורסם: 10.11.19 00:02
ולדימיר ויסוצקי (מימין) וארקדי דוכין, שתירגם והקליט את "צמרמורת". הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה (צילומים: יגאל בר קמא, Igor Anatolyevich Palmin,cc)
ולדימיר ויסוצקי (מימין) וארקדי דוכין, שתירגם והקליט את "צמרמורת". הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה (צילומים: יגאל בר קמא, Igor Anatolyevich Palmin,cc)

ולדימיר ויסוצקי לא זכה מעולם לראות את שיריו הרבים מופיעים בספר או בתקליט, שכן בימי חייו אסרו על כך שלטונות ברית המועצות. רק בסוף שנות ה-80, עם הגלאסנוסט, החלו שיריו להופיע באופן חוקי, אבל בשביל האמן עצמו, שהלך לעולמו ב-1980, כשהוא בן 42 בלבד, זה היה מאוחר מדי. עם זאת, ויסוצקי זכה לתהילה עצומה רבה בחייו והיה אחד היוצרים האהודים ביותר בברית המועצות.

 

את שיריו הרבים, כ-1,000, נהגו לבצע בהופעות קטנות – בבתים, במועדונים ובבתי קפה – ואז היו מקליטים אותם או מדפיסים את המילים באמצעים ביתיים ומעבירים מיד ליד. ויסוצקי כתב על חיי היומיום בארצו ועל הקשיים של בני האדם שחיו בתחושה של רדיפות ומצוקה. שיריו כללו ביקורת חברתית ופוליטית, והם נכתבו לא פעם בשפת רחוב ובהומור. את השירים הלחין ויסוצקי בעצמו וגם ליווה אותם בנגינה בגיטרה, אבל הדגש היה על המילים, שהעניקו לשומעיהן תחושה של משמעות מיוחדת.

 

ליצירתו הייתה השפעה רבה על התרבות הרוסית. שיריו גם חצו את גבולות ארצו ותורגמו ל-150 שפות. הראשון שהביא את ויסוצקי לקהל של דוברי העברית היה הזמר ליאור ייני; אחריו תרגמו גם מיכה שטרית וארקדי דוכין שירים שלו. הנה אחד מהם, "צמרמורת", כאן בתרגומו של דוכין, שגם הקליט אותו (ראו סרטון בהמשך):

 

הנה נעלמה הצמרמורת בידיים, לשמיים עכשיו

אל התהום נתלש הפחד, ונעלם לעולם.

לתחנת ביניים אין סיבות, הולך מחליק

ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש.

 

בין השבילים הלא סלולים, אחד שלי

בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי

ושמות אלה ששוכבים, שלגים נמסים

בין הדרכים הלא סלולות, אחת שלי.

 

כאן בהילה כחולה של קרח, המדרון כולו יצוק

סוד צעדיו של מישהו גרניט שומר.

אני מתבונן בחלומי מעל ראשים

בתמימות מאמין בטוהר השלגים והמילים.

 

תעבור תקופה לא קצרה לא אוכל לשכוח

איך הצלחתי היסוסים בתוכי לרצוח

ביום ההוא לחשו המים, הצלחות תמיד

ויום, איזה יום היה אז? – אה כן, רביעי.

 

 

זו לא הדמוקרטיה שעליה הוא חלם

 

בשיר מספר הדובר על דרכו בחיים ועל הנחישות שנאלץ למצוא בתוכו כדי לגבור על הקשיים. "בעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש", כותב ויסוצקי, ובראייתו לאחור הוא מבחין בין הדרכים הלא סלולות והמכשולים הלא מנוצחים בדרך האחת שכבש במו רגליו. הנופים שהוא מתאר – הר תלול, סלעי גרניט עטויים בקרח כחול ובשלגים – הם נופי טבע ארקטיים ומקפיאים. אבל למרות הקושי, הוא מצליח לשמוע את לחישת המים – כלומר, משהו הפשיר, משהו מתחיל להתמלא חיים ותנועה, לא הכל קפוא ובלתי אפשרי. אבל גם בעתיד, גם כשיידע הצלחה, הוא לא ישכח את ההיסוסים שנאלץ להכחיד בתוכו כדי להמשיך לפעול.

 

ועם כל ההצלחה הרבה שידע עוד בחייו, קשה להאמין שויסוצקי תיאר לעצמו עד כמה כוחו ימשיך לעמוד לו גם אחרי מותו. עד כמה זרימת המים, שבהפשרתם אולי תרם באמצעות שיריו, תלך ותגבר. ברית המועצות שהוא הכיר, שנגדה שר את שיריו, התפרקה ואיננה עוד. זוהי בלי ספק הצלחתם של רבים, של כל אלה שקצו בשלטון הדכאני שלא איפשר אפילו לאמנים בסדר הגודל של ויסוצקי להתבטא בחופשיות. למרבה הצער, השלטון הסובייטי אמנם נעלם, אבל קשה לומר שברוסיה – או בחבר המדינות שהחליף את ברית המועצות – שוררת כיום הדמוקרטיה שעליה חלם מן הסתם ולדימיר ויסוצקי. עם זאת, אילו היה קם היום לתחייה, הוא בוודאי היה מופתע לגלות ששיריו ממשיכים להתנגן, ושהם לגמרי חוקיים.

 

ספרו הראשון, שכלל מבחר משיריו, ראה אור כשנה אחרי מותו. הספר נמכר עוד באותה שנה ב-25 אלף עותקים, ובשנתיים הבאות ב-300 אלף עותקים נוספים. מאז ועד עתה ממשיכים ברוסיה ובעולם כולו להנציח את יצירתו, להעלות מופעים של שיריו ולהקדיש לו תערוכות והצגות. קברו היה לאתר עלייה לרגל, במוסקבה הוצבה לו יד זיכרון, והופקו סרטים המתעדים את חייו. זוהי הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה. 

 

השיר "צמרמורת" מסתיים במילים "איזה יום היה אז? – אה כן, רביעי". כלומר, השבוע כלל לא הסתיים, רק עבר במעט את חציו הראשון. אולי הייתה זאת מחשבה נבואית של ויסוצקי כי ימות מוקדם מדי, לא יזכה להגיע לגיל מתקדם ולא יידע מה טומן לו העתיד בחובו.

 

 

     

    איזה להיט ענק הרוויח ז'אק ברל בזכות פרידה כואבת ממאהבת? הקליקו על התמונה:

     

    ז'אק ברל. "מדובר בהמנון העוסק בפחדנותם של גברים ובנכונותם להשפיל את עצמם". הקליקו על התמונה (צילום: GettyimagesIL)
    ז'אק ברל. "מדובר בהמנון העוסק בפחדנותם של גברים ובנכונותם להשפיל את עצמם". הקליקו על התמונה (צילום: GettyimagesIL)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים