את השבועות האחרונים העביר אורי הולבן בגלריית המדרשה בתל אביב ועבד על תערוכת היחיד הראשונה שלו, שנפתחה אתמול (7.11) במסגרת הפרויקט "אוהבים אמנות, עושים אמנות" של עיריית תל אביב. בשעה שהראיון הזה התקיים, בשבוע שעבר, הייתה הגלריה מלאה בגלילי בדים, שלטי ניאון נשענו על הקירות, והחללים נצבעו בגוונים בוהקים. הולבן, טרוד ונרגש, עשה לי סיור בין אגפי התערוכה. "המסע מתחיל בחדר הזה, של ג'וני, חדר כחול המשדר אנרגיה חדה", הסביר. "החדר הבא, של קרן, צבוע בוורוד-סגלגל, שהוא צבע יותר נשי. בין לבין מיקמתי את אזור הבאלאנס, האיזון, שבו יהיו פזורות כריות מדיטציה. החדר האחרון, שצבוע בלבן, הוא החוויה הבהירה והצלולה. בחדר הזה יצפו אנשים דרך משקפיים של מציאות מדומה בקטעי אנימציה שהכנתי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- האח של השף אסף גרניט זכה בתחרות צילום יוקרתית בלונדון
הולבן מבקש להעביר את המבקרים בתערוכתו מסע דרך מגדר; ליתר דיוק, הוא מבקש שננסה לדמיין עולם שבו לאף אחד לא אכפת ממגדר. הנושא קרוב אליו במיוחד, שכן לפני 11 שנה הוא שינה את מינו מנקבה לזכר – תהליך שמקבל ביטוי גם בשמה של התערוכה: "טרנסנדר". "התערוכה היא מרחב בטוח לעיסוק בשאלות של מגדר", הוא אומר. "היא רוויה בקלישאות על חדרי בנים ובנות, אבל גם בסמלים ובטקסים מבודהיזם וממקדשים במזרח. החדרים מדמים חדרי ילדים, אבל הם גם יכולים להידמות לחדרי מדיטציה. בחדרים האלה אתה יכול לנסות להרגיש את הגוף שלך מבפנים ולא דרך עיניים של אנשים אחרים, וזה מגיע מתוך החוויה האישית שלי, כי תמיד העיניים שלי היו עם סימני שאלה כלפי חוץ ושאלו מי אני, מה אני, איך אני".
צפו בעבודה קודמת שלו:
לצאת מהארון פעמיים
אורי הולבן (35) נולד בשם קרן, שם שניתן לאחד החדרים בתערוכתו. חדר נוסף, "ג'וני", קרוי על שם בובת קן שבה הוא היה משחק בילדותו ("היה לי אוסף רק של ברביות בנים"). בגיל ההתבגרות החל להרגיש שאין התאמה בין תחושתו הפנימית לבין גופו, ובגיל 16 יצא מהארון כלסבית. "תקופת התיכון הייתה קשוחה", הוא מספר. "היו מתלחששים וצוחקים עליי בבית הספר; מרכלים. גם בית הספר עצמו לא הקל עליי: למשל, בלהקה של התיכון אילצו אותי ללבוש בגד גוף, כי כל הבנות היו צריכות ללבוש אותו. זה לא היה כמו היום, שמקשיבים לך ובודקים אם נוח לך. טימטם אותי הרעיון שיש את הבנים, יש את הבנות, וברור מה כל אחד לובש".
בצבא שירתה קרן כנהגת בחיל האוויר, ויום אחד, במסגרת משחק בגבולות המגדריים של עצמה, היא הלכה לרס"ר וביקשה להוציא לעצמה תג זיהוי חדש עם השם "יונתן". "השם ג'וני, שתמיד היה אצלי בראש, התגלגל ליונתן", מסביר הולבן. "הסתובבתי עם התג ביחידה, ופתאום קיבלתי טלפון מהמפקד שלי. עניתי, והוא התחיל את השיחה ב'יונתן' והמשיך לדבר. לקח לי שנייה להבין שזה המפקד שלי. זה היה רגע מאוד מיוחד, כי ממשחק העמדת פנים שלי עם עצמי זה נהיה אמיתי לרגע. זה ממש הבהיל אותי. מיד אמרתי לו שזה לא רציני, שזה רק משחק. אבל הוא כנראה ראה אותי עוד לפני שאני ראיתי את עצמי, ומעניין שהוא דווקא לא היה מהקהילה הלהט"בית".
עם סיום השירות הצבאי טס הולבן לראשונה לארצות הברית, ושם נפקחו עיניו למציאות אחרת. "לפני שנסעתי, קיצרתי את השיער, ובארצות הברית התחילו לפנות אליי בלשון זכר. כשהגעתי לסאן פרנציסקו, נדהמתי: זה היה ב-2005, ובכל פינה אפשר היה לראות שינוי תפיסתי. השתתפתי שם במצעד הגאווה; ראיתי נשים וגברים, טרנסים וטרנסיות, מהממים ומהממות, וזה כל כך הלהיב אותי, שכשחזרתי לארץ, הייתי בשוק טוטאלי. זו הייתה טראומה לחזור משם. פה הכל היה עדיין קשוח".
מיד עם חזרתו לישראל הוא ניגש למבחני קבלה לחוג לאמנות בבצלאל. הרעיון ללמוד שם החל להתגבש אצלו במהלך הטיול, כשנחשף ליצירות אמנות חשובות במוזיאונים בניו יורק ובבוסטון. כשחזר מהטיול, התברר לו שחבר טוב שלו הצטרף לקהילת הטרנסג'נדרים, ושניהם נרשמו יחד ללימודים. "הגשתי עבודות שציירתי במהלך הטיול – נגיד, בנסיעות ארוכות באוטובוסים – והתקבלתי. כמה חודשים אחרי תחילת הלימודים התחלתי בתהליך של השינוי הפלסטי ושינוי השם. בצלאל היה מקום שאיפשר את זה. זה היה המקום הנכון בזמן הנכון".
אז נכנסת לבצלאל כ"קרן" ויצאת משם כ"אורי".
"כן. כמה חודשים אחרי שנכנסתי לשם, שיניתי את השם. אפשר להגיד שזו הייתה היציאה השנייה שלי מהארון. בשנה השלישית עברתי את הפרוצדורה הרפואית, ואחרי שחזרתי לארץ, הרגשתי שאני במשבר. מתברר שהשינוי לא נגמר בפרוצדורה. זה לא הסוף".
אולי זה גדול עליי?
התקופה הרגישה הזו, אחרי "הפרוצדורה הרפואית" שעבר, מהווה את הגרעין לתערוכה, והולבן מדבר עליה בפתיחות רבה. "בימים שאחרי הפרוצדורה הצלחתי בפעם הראשונה להרגיש את עצמי", הוא אומר. "הייתי עם הגוף שלי והרגשתי אותו, גם אם הדברים היו קשים. זה היה הסוף, שהוא בעצם התחלה, למסע מבלבל וקשה שלווה בהמון חוסר שקט. בתקופה הזו הבנתי שגם אחרי הניתוח משהו לא יהיה שלם, וזה דבר שבקהילה לא מדברים עליו. חושבים שהניתוח הוא כמו קסם שאמור ליישר הכל, וזה לא. התהליך הזה ללא ספק עוזר להמון אנשים, ומדהים שיש אותו, אבל אצלי זה היה מורכב: הבנתי שזה לא רק העניין הפיזי; שזה יותר עמוק מזה, שחוסר הסיפוק תמיד נמצא שם. ככל שהמשכתי את המסע, נהיה לי יותר ברור שהפיזי פחות חשוב, כי בסופו של דבר הגוף הוא אמצעי מתכלה, והוא לא יישאר כמו שהוא לנצח. אז מה כן נשאר? איפה להשקיע את האנרגיות? לא היו לי תשובות, ולא הייתי מאושר. גם עכשיו אני לא בשיא האושר, אבל יש התקדמות, ואני מרגיש יותר טוב ושלם. זה שאני מתראיין על הדברים האלה זה לא ייאמן. בעבר דיברתי על זה בפחות בהירות. הייתי יותר מעורפל סביב הנושאים האלה".
אז מה בדיוק קרה לך אחרי הניתוח?
"אחרי הניתוח הגיעה תחושת אופוריה, אבל אחריה החיים שלי היו מבולבלים מאוד. משם הגיעה ההבנה שלא משנה כמה אנשים יש סביבי – בסוף אנחנו לבד עם עצמנו, ולכן זה כל כך חשוב להיות החבר הכי טוב של עצמך. זה הוביל אותי לתחום הרוח והמדיטציות. ללמוד לאהוב את מה שיש".
בשלב זה של השיחה פתח הולבן את המחשב והראה לי שלט ניאון שעתיד להיתלות בתערוכה, ובו פרצוף של שד בודהיסטי בשם "מארה". "הוא מייצג את הצדדים האפלים, הספקניים והשיפוטיים ששוכנים אצל כולנו", הסביר. "הקולות האלה בראש, שתמיד מתנגנים אצלנו ברגעים מסוימים".
מתי אתה הרגשת אותם לאחרונה?
"בשבועות האחרונים, לקראת התערוכה. חשבתי, אולי זה גדול עליי? אני אצליח? בכל זאת, זו תערוכת יחיד ראשונה שלי. ל'מארה' יהיה מוצמד שלט ניאון נוסף ובו השאלה 'מה אתה?', שאותה אני מקבל כל הזמן מהעולם. שואלים אותי: 'אתה בן או בת?', ותמיד יש לחץ לתת על זה תשובה ולעמוד בציפייה".
צפו בו מדבר על פרויקט קודם בהשתתפותו:
להיות עדין, רגיש, אוהב
התערוכה משקפת תחנות בחייו של הולבן ומזמינה את הצופה להצטרף אליהן בדרך מאוד מסוימת. "כשמתמודדים עם דברים קשים בגוף, אפילו מחלה, זה מעמת אותך עם סוג אחר של מציאות שאנשים בדרך כלל לא נחשפים אליה, אלא במשבר", הוא אומר. "אני שואל: למה לחכות למשבר אם אפשר כבר עכשיו להתחבר למקום הפנימי הזה ולהיות בן אדם טוב יותר? השאיפה שלי היא לחבר אנשים למקום הפנימי שלהם בעזרת התערוכה הזו. אני מציע כלי להתמודדות לשעת משבר, כמו המדיטציה, שעזרה לי מאוד במסע הזה".
התערוכה גם מסכמת את הדרך שעברת?
"זו הסתכלות על ההווה וגם על המסע, על ההבנה שלא צריך לפחד להיות עדין, רגיש או אוהב. זה לא אומר אם אני אישה או גבר. להיות אסרטיבי או בטוח בעצמך, זה לא אומר להיות גבר. הרבה פעמים זה הכניס אותי לבלבולים. אני מאמין שבעתיד תגדל האהבה שלי לאנשים, ואהיה פחות בלחץ".
אתה לא נראה אדם לחוץ.
"תמיד יש את הזרזיף הקטן הזה שמאיים להתפרץ, ואני מתמודד איתו מדי יום, שעה בבוקר ושעה בערב, עם מדיטציה. אני רוצה להיות החבר הכי טוב של עצמי, וככה לעולם לא ארגיש לבד. מישהי אמרה לי שבגלגולים הקודמים שלי הייתי פעם בן ופעם בת, וכנראה שבגלגול הזה אני צריך לפתור את המקום הזה, אז מה שיבוא בגלגול הבא - ברוך הבא".
טל וידרמן נראה כמו דוגמן, אבל הוא אמן. הקליקו על התמונה:
