על הקיר ליד הכניסה לביתה של רבקה סרור ממוסגר קנבס עצום, שעליו משורבטות דמויות גרפיות בקווים שחורים, ערבובייה קומית-גותית של שלדים, חייזרים וחסידים. את הציור הזה שרבטו בגיל שבע וחצי שני בנים תאומים שמתרוצצים בבית, הרוח בפאותיהם ובציציותיהם, בזמן הביקור שלנו. אלה בניהם של חברים טובים שבאו מפריז, ולא לביקור, אלא כדי לעשות עלייה.
רבקה אהבה את הציור, ובחרה לתלות אותו במקום בולט. כמעצבת שדרכה לא עברה בבית ספר לעיצוב (היא בוגרת לימודי מדעי המדינה בסורבון, דווקא), תארים אקדמיים פחות מרשימים אותה: את היצירות שמיקמה ברחבי ביתה החדש בחרה במשך השנים לא לפי ערכן האמנותי או הכספי, אלא לפי הלב.
במבואת הכניסה רוכן מתקרת העץ המשופעת ורד פולימרי עצום שקטפה מהתפאורה בחתונתה של חברה טובה; לצדו צילום של האמן דוד שרר (גם הוא עולה מצרפת) ואגרטל קרמיקה בצורת ראש, פריט וינטג' מוונציה; את הפוסטר האייטיזי שמככב בסלון קנתה ב-50 שקלים בדוכן רחוב בשוק הפשפשים לפני שנים.
העין נמשכת לשתי עבודות שחורות ממתכת, שנחתכו בלייזר לפי דוגמה שלקחה והגדילה מניירות עטיפה עם הדפס אפריקאי ("מהחנות 'קורסו קומו' במילאנו. בהתחלה מסגרתי את הנייר, ואז השתמשתי בדוגמה. אני אוהבת את הפרימיטיביות של האלמנטים").
זה הראש שלה: לשלב יקר וזול, אישי ותעשייתי, וינטג', חדש ואתני. הכל הולך – העיקר שהיא נדלקת, ושאפשר לממש את הרעיונות, ומהר.
צרפתים במושבה האמריקאית
סרור (35) והוריה עלו לישראל מפריז לפני כ-14 שנה. אחיה הגדול הקדים אותם בשנתיים, ואחותם הצטרפה אחרונה. אחרי שהתגוררו בדירות שונות התכנסו שלושת האחים (על בני ובנות זוגם ו-14 ילדיהם, בסך הכל) לבניין אחד שכולו שלהם.
הוא ממוקם במושבה האמריקאית-גרמנית, מקבץ רחובות זעיר בין פלורנטין, נווה צדק ויפו. את השכונה הקימו במחצית השנייה של המאה ה-19 מתיישבים נוצרים, שהביאו איתם בתי עץ בסגנון כפרי. בזמן מלחמת העולם השנייה התושבים הגרמנים גורשו, וברבות השנים המבנים הוזנחו עד התפוררות. איש לא רצה לגור כאן, במובלעת מוזנחת בין כבישים, מוסכים ובתי מלאכה, עד שיזמי נדל''ן עירניים הבינו את הפוטנציאל, והחלו בתנופה של שיפוץ ובנייה. עכשיו זוהי שכונה קטנטנה, ציורית ויקרה מאוד.
הבניין שבו מתגוררים האחים לבית סרור מזכיר את בתי העץ המקוריים והמקסימים של השכונה, אך הוא חדש לחלוטין, ונבנה כתוספת למתחם The Village בידי ''קימל אשכולות אדריכלים'', שהם גם יזמי הבנייה והמוכרים. האחים קיבלו מאדריכלי קימל אשכולות בניין גמור, ואת ארבע קומותיו (אחת מהן קומת מרתף, עם חצר אנגלית) חילקו ביניהם לשלושה דופלקסים. מחלונותיהם הם משקיפים אל הבניין החדש שתכננו ממול ''בר אוריין אדריכלים'' בסגנון הטיפוסי להם. שם, בפנטהאוז מרהיב, עם נוף פנורמי לים, גרים ההורים.
בחזרה לבית האחים: דירתה של רבקה, כ-300 מטרים רבועים, מתפרסת בעיקר על פני הקומה העליונה. כאן היא מתגוררת עם בן זוגה רודי פרץ, ארבעת ילדיהם (לואיז בת התשע, ג'ייקוב בן השש, נח, בן 4.5, ואלף, בן 4 חודשים) – ואיתם מתגוררת עם סבתה, לוסיין סרור, בת 89.
לוסיין נולדה וגדלה באלג'יר עד 1962, אז עברה עם משפחתה לפריז, כמו יהודים רבים שברחו לצרפת עם הכרזת העצמאות האלג'יראית. ''זה היה קרע גדול'', אומרת הסבתא בצרפתית, ובקולה עדיין חי הכאב. לפני 12 שנים הצטרפה לבנה ולנכדיה בארץ, וכעת היא גרה אתם, מוקפת בשבט המשפחתי.
לך ספר לסבתא
דלת המעלית נפתחת למבואה שבה שידת וינטג' יפהפייה, וסביבה פריטים שנבחרו היטב. מימין ומשמאל שני פתחים גדולים, שמשקופיהם הודגשו בשחור. משמאל – הכניסה למרחב המגורים של רבקה ומשפחתה. מימין – כניסה לסלון של סבתא לוסיין, שרהיטיו, בסגנון שנהוג לכנותו ''לואי'', הובאו מדירתה הקודמת בפריז.
על השידה מונחות צילומים ממוסגרים של בני המשפחה לדורותיהם, בצד ניצב ארון ויטרינה שבו מערכות כלים חגיגיות, ומכאן יש ירידה לחדרי השינה של לוסיין, שנמצאים קומה אחת למטה. בגרם המדרגות הותקן מעלון עם כיסא, לנוחותה.
בסוף הסלון רחב הידיים נמצא המטבח החדיש, המשותף לכולם. ברגע הראשון הוא נראה לא מתאים בסגנונו המודרני, העכשווי. רק פסי תאורה ארוכים, נקיים ולבנים, שרבקה תלתה מתקרת העץ המשופעת, מחברים בין חלקיו השונים של המרחב.
אחרי כמה שעות מתבהרת החוכמה שבתכנון. לוסיין לא צריכה להסתובב בבית הגדול כדי ליהנות מנכדיה ומניניה: כולם באים אליה, לאורך כל שעות היום. בכל פעם שמישהו מבקש לשתות או לאכול – המטבח הוא מקום ההתכנסות המובן מאליו. ולמרות סגנונו המיושן, הסלון מזמין מאוד. חלונות סקיי-לייט שופכים פנימה אור, משני צדיו תכננו האדריכלים מרפסות, וכולו בהיר ומאוורר.
הסלון של רבקה הוא סיפור אחר לגמרי, אקלקטי וצבעוני. בין המבואה ובינו מפרידה פינת טלוויזיה עם ספת רביצה גדולה וורודה, שבגבה התקינה רבקה מחיצת וינטג' מברזל וזכוכית, שמצאה בשוק הפשפשים ומשתלבת היטב עם שתי מנורות אהיל עומדות, גם הן מהשוק היפואי.
משם נפתח הסלון, שבדומה לזה של לוסיין, ממוסגר משני צדדיו במרפסות: האחת פונה מערבה, צופה לבית ההורים; בשנייה נשתלה צמחייה עבותה, שמקיפה פינת מנגל ושולחן טראצו גדול, ומטשטשת את הנוף התעשייתי.
הסלון עצמו הוא ריבוע גדול, עם גג עץ משולש וגבוה. גם כאן תלתה רבקה פסי תאורה ארוכים ואלגנטיים, שמשרטטים מתחת לגג המשופע ריבוע נוסף, ומסמנות קו אמצע עדין.
הרהיטים אקלקטיים: כיסא נדנדה מפלסטיק קלוע (מהקולקציה הראשונה שהציגה חברת האופנה האיטלקית ''מרני'' במילאנו 2012); שולחנות קפה שחורים וגדולים בעיצוב אריק בן שמחון; ספת עור שנקנתה לפני כעשור ועכשיו מוסתרת תחת כיסוי בד לבן וכריות ישיבה ססגוניות של מותג הטקסטיל הצרפתי ''פייר פרה''; בצדדים שולחן ועגלת תה, שניהם רהיטי וינטג' משוק הפשפשים; וכסאות האוכל מתעקלים כיחידה אחת, ממתכת עם ציפוי צבע אפוקסי שחור.
שולחן האוכל הוא המצאה של רבקה: היא הפכה שני שולחנות צד עגולים ועבי גוף לשתי רגליים יציבות, שנושאות כמו עמודים פלטת אבן טרוורטין עצומה.
"התסכול הגדול שלי בחיים הוא שאני לא יודעת ליצור בידיים. אז אני יוצרת עם אלמנטים שאני יכולה לקחת ולצרף במהירות", היא מסבירה. ''יש לי כל כך הרבה דברים בראש, כמו הדברים שאני עושה עם רהיטים של איקאה. שם אני קונה במהירות ומרכיבה במהירות. אין לי סבלנות, אני רוצה לראות את מה שיש לי בראש מתממש מהר, כי מחר יהיה לי רעיון חדש''.
ואכן, לשני הקירות שתוחמים את הסלון היא בחרה פתרונות אחסון מאיקאה. לאורך אחד מהם שידה ארוכה ושחורה, שצירפה מכמה יחידות. ממול, לצד פינת הנגינה, ארון גדול עם נישה שמשמשת כבר משקאות, שהרכיבה משני ארונות מטבח שחורים, ועוד שש דפנות.
מעל השידה הארוכה אוסף של פריטים מגוונים: בצד אחד יוצאת מהקיר מנורת ''אטמידה'' על זרוע דקה ושחורה, בצד השני עומדת מנורת שולחן וינטג'ית אדומה. לצד ספרי השראה (אלבומים על עבודותיהם של מעצב האופנה ריק אוונס ובית לנוון, והספר ''שבוע למען השלום'', על מיצג המחאה המפורסם של ג'ון לנון ויוקו אונו) – בולטת חנוכיית כסף בסגנון אלג'יראי מסורתי וכרך עבה של "ספר התניא'', של חסידות חב''ד.
כריכתו עשויה עור שחור, מנוקדת במרכזה בגולגולת קטנה ומוכספת כתכשיט (בעיצוב חברו הטוב של רודי, שהוא גם אביהם של התאומים שהוזכרו בתחילת הכתבה). החבר הוא מעצב אופנה (The Kooples), רודי הוא סטרטאפיסט בפלטפורמת השקעות, ושני הגברים שומרי שבת וחובבי ברסלב. ספר הקודש מונח לצד צילום של ג'ים מוריסון ומתחת לפוסטר האהוב של רבקה, המתאר זוג שמתגפף בחצי עירום ובמכנסי ג'ינס קרועים. בני הבית לא מוצאים בכך כל סתירה. ''זה מראה שאפשר להיות הרבה דברים שונים'', אומרת רבקה. ''לא חייבים להיכנס למגירה''.
המשפט הזה נכון בעיניה גם לבחירות העיצוביות שלה, שמקורותיהן מגוונים. ''מיקס אנד מאץ'", היא אומרת, ולא במקרה היא בוחרת במושג מעולם האופנה, שם נטועים שורשיה המקצועיים: היא גדלה לתוך עסקי הטקסטיל של אביה, קלוד סרור (בישראל, אגב, הוא מייצר יין ושמן זית, ביקב קטן בשם Domain Seror, שהוא מטפח בגולן).
"בעיני, דירה היא אף פעם לא גמורה", מסבירה רבקה את תפיסתה העיצובית. "זה תהליך מתמיד, שמשתנה עם החיים. לכן אני שונאת בתים עם נגרות מקיר לקיר. אין סיכוי להפוך אותה למשהו חי, אי אפשר לשנות. אני מעדיפה לעצב מעטפת בלי קשקושים, שלתוכה אנשים יוצקים את החיים שלהם".
אולי זה סוד החיבור הנעים בין שני הסלונים השונים כל כך – שלה ושל סבתה, ואולי משום כך, כאשר הן עומדות יחד להצטלם, אוחזות ידיים ומחייכות, אין מראה טבעי ונכון מזה.
---------------------------------------
לסיום, מבט חטוף לבית ההורים בבניין ממול, שגם אותו עיצבה:
- אדריכלות ועיצוב המעטפת: קימל אשכולות אדריכלים, בשיתוף ברוש-אלון
- גינון: גנן על הגג
- ספה ורודה, שולחנות קפה שחורים, שולחן אוכל עם משטח טראצו בחוץ: אריק בן שמחון
- ספה לבנה בסלון, שולחנות צד שמשמשים כרגליים לשולחן האוכל: פיק אפ
- כסאות אוכל: סטודיו fe
- ספריית ברזל בפינת הטלוויזיה: גלריה אמיר
- חיתוך לייזר: just cut it out
