מגיל צעיר שמעה קרן פרגו מהסבתות שלה על הילדות היפה שהייתה להן בארץ רחוקה ושאבדה להן, ועל בני משפחה אהובים שנספו בשואה. הסיפורים מצאו הד בליבה: על קיר חדרה תלתה את תמונות בני המשפחה שלא זכו להגיע לכאן, ואלה נדדו עימה לכל בית שבו גרה. היום, כאמנית רב-תחומית, פרגו בוחרת לצייר על דפים מספרים ישנים שהתגלגלו אליה, ובכך לשמש הד ופה לקולות מהעבר שנדמו. "האנשים אולי אינם", היא אומרת, "אבל המורשת שלהם חיה וקיימת. כשתמונה תלויה על קיר, אי אפשר להתעלם ממנה. אנשים מתקרבים, קוראים ובכך מעניקים משנה תוקף לכתוב וחיים חדשים".
מי את?
"קרן, בת 44, נשואה לאוֹרי ואמא של אליה (12) ועמליה (עשר). גרה בקיבוץ מעיין צבי".
ומה את עושה?
"אני אמנית רב-תחומית ומנחה של סדנאות אמנות. ההתמקדות שלי היא ביצירת עבודות על רקע דפים של ספרים ישנים. אני בוגרת המחלקה לעיצוב ולאמנות במכון הטכנולוגי בחולון".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בכפר סירקין, בת צעירה במשפחה של שני ילדים. אבי עסק בחקלאות ובהוראה, ואמי הייתה מורה למלאכה. לשני הוריי היו ידי זהב: אמא הייתה צובעת ומתקנת דברים בבית, שהיה מקושט תמיד בעבודות שיצרה, וגם אבא בנה חפצים, ובין היתר יצר את השולחן המיוחד שעליו אני עובדת היום בסטודיו שלי. הסבים והסבתות משני הצדדים גרו סמוך אלינו, והקשר איתם היה קרוב. אמו של אבי, ילידת פולין שהספיקה להגיע הנה לפני השואה, סיפרה לי על ילדותה היפה, ואני הייתי מוקסמת: מול עיניי קם עולם קסום של בתי קפה מהודרים, נסיעות בכרכרה עם סוס ובילויים בערי נופש ציוריות. אמה של אמי הייתה ניצולת שואה שעברה את אושוויץ, עלתה לארץ והקימה כאן משפחה ועסק מצליח שבנתה עם סבי בעשר אצבעות.
"אני הייתי ילדה ביישנית. מגיל צעיר למדתי בלט, שבו מצאתי אפיק לביטוי אישי. משלב מוקדם נמשכתי לעיסוק באמנות, והשולחן בחדר שלי תמיד היה עמוס בחומרי יצירה. הייתי מייבשת פרחים ויוצרת מהם תכשיטים לחברות שלי. בגיל 14 מצאתי במחסן שני ספרי קודש שהיו שייכים לסבי, שבאותה עת כבר נפטר. הוא הביא אותם עימו מפולין, ועליהם הקדשה מאביו שנספה בשואה. הייתי מוקסמת ונרעשת: ההקדשה הזו הייתה קול מן העבר, שלפתע צץ וקם לחיים. שמרתי על הספרים בחרדת קודש; זה היה המפגש הראשון שלי עם ספרים ישנים – שלימים נהפכו בסיס ליצירה שלי כאמנית".
אחרי שירות צבאי בנ"מ התחילה ללמוד במדרשה לאמנות בבית ברל, אבל עזבה מהר מאוד. בשלב הבא התחילה ללמוד במחלקה לאמנות ולעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, ובמקביל עבדה באל על כדיילת קרקע. "זו הייתה תקופה נהדרת", היא אומרת. "הרגשתי שאני במקום הנכון לי, ובזכות העבודה באל על יכולתי לטוס למוזיאונים ידועים ולתערוכות חשובות בחו"ל. עם סיום הלימודים הקמתי עסק עצמאי שבו עיצבתי ויצרתי תיקים מבדים של חליפות צלילה ומכרתי אותם בדוכני המעצבים בדיזנגוף סנטר. נאמנה לאהבתי לווינטייג', שילבתי בהם גם אלמנטים מבדים שרכשתי בחנויות בבני ברק שבהן נותר מלאי משנים עברו. לצד ההנאה, הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להתקיים בכבוד מהיצירה שלי.
"בגיל 30 הכרתי את אוֹרי, בן קיבוץ מעיין צבי; עברתי לגור איתו בקיבוץ והמשכתי ביצירת תיקים. ב-2006 נישאנו. אחרי שנולדנו הבנות, הרגשתי שהגעתי לרווייה מסוימת מהעסק שלי: שאפתי להיות נוכחת בחיי בנותיי, והנסיעות התכופות לתל אביב כבר פחות התאימו לי. העדפתי להישאר בקיבוץ והתנדבתי להצטרף לצוות שעסק בשיקום הספרייה המקומית. חלק מהספרים שהיו בה ניזוקו ללא תקנה בגלל רטיבות, והיה הכרח לפנות אותם. מתוך צורך עמוק, שעוד לא נתתי לו שם ומסגרת, לקחתי אליי חלק מהספרים. לקחתי גם מגירות ישנות שנזרקו מדירות שעברו שיפוץ. הייתי מוצאת ספרים ישנים בכל מקום שאליו הגעתי, והרגשתי כאילו הם חיכו רק לי. כך התגלגלו לידיי ספרי שירה של רחל, ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג ועוד. בהמשך מצאתי ליד פח אשפה מפות גדולות ששימשו ללימוד גיאוגרפיה בבית ספר ואטלסים ישנים. כך נולד תחום היצירה הנוכחי שלי, המשלב דפים מספרים ישנים שאותם אני מדביקה על גבי קנווסים ומגירות ישנות, ומציירת עליהם. הציור תמיד נובע מהטקסט שבחרתי, והנושאים קרובים לליבי: הציפורים החולפות מעל לבריכות הדגים במעיין צבי, דמויות של רקדנים ורקדניות וכן אצטרובלים - פרי הממשיך להפיץ את זרעיו גם לאחר שריפה ומשמש בעיניי סמל להמשכיות.
"המפגש עם הדפים הישנים והתוכן שעליהם תמיד מרגש אותי. אני מקבלת לידיי ספרים שעשו מסע בעולם עד שהגיעו אליי. לעיתים מתגלגלים אליי טקסטים שבהם כמיהה של אנשים צעירים לארץ ישראל, ואני יודעת שלא פעם האנשים האלה לא זכו להגיע הנה. כיום אני מציגה בתערוכות ומקבלת הזמנות מלקוחות פרטיים וממעצבי פנים, שבזכותם מגיעים הספרים הישנים שלי לקהל רחב ומגוון. אני גם מעבירה סדנאות שבהן אנשים מוזמנים לעלעל בדפי הספרים וליצור בעזרתם עבודה אישית משלהם".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לקרן של היום?
"אני נצר למשפחה שחלקה אבד בשואה, וביחד עם האנשים אבדו גם נכסי תרבות ולב. למזלי, זכיתי לחלוק את חיי עם סבים וסבתות שהצליחו לשרוד, העשירו את חיי והיו לי מגדלור ומודל לחיים. המפגש עם קולות מן העבר מרגש אותי מאוד. אני מרגישה שהעיסוק האמנותי שלי נותן הד, פה והנצחה מכובדת לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית והישראלית ולעולמות שנגוזו לבלי שוב. אני מוציאה אותם מתוך דפי הספרים ומנכיחה אותם על גבי קירות בלבוש עדכני שיוצר את החיבור בין אז לעכשיו".
מסר לאומה?
"הספרים שאני אוספת הם קיבוץ גלויות, פרי היצירה התרבותית של עם ישראל כאן ובגולה. בכולם - בטקסטים תנ"כיים, בספרים של שבזי, בשירת ספרד וגם בפרוטוקולים של ועדות ציוניות מאירופה – אני פוגשת תמיד את האהבה העזה לארץ ישראל ואת הכמיהה אליה. אני בטוחה שיש בין כולנו הרבה יותר דמיון משוני. הרי מתוך הגעגועים קמה לנו כאן מדינה יקרה, אז חשוב שנמצא את החיבור בין כולנו ונשמור עליה".
אסתי קסטרו מתמודדת בעזרת אמנות עם אובדן כואב. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
