רגע לפני שאנחנו מתחילות את הריאיון, לקרן פרידמן־ברכה ולנועה ליבוביץ־חביב יש בקשה. "חשוב לנו מאוד שהכתבה תצא אופטימית"', הן אומרות. "לא כתבה עצובה וקורבנית ובעיקר, שתיתן לאנשים תקווה: שבהרבה מקרים מצליחים להתגבר על מחלת הסרטן ושאפשר לעבור אותה בצורה חיובית עם המון צחוק".
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
ואכן, שתי הבחורות הנמרצות והחייכניות האלה מהוות דוגמה נהדרת להתמודדות חיובית עם המחלה ועל היכולת לחזור לשגרה, אחרי תקופה לא ארוכה במיוחד.ובכל זאת, כששתי נשים בנות 36, אמהות לילדים קטנים - שממש במקרה הן גם החברות הכי טובות מגיל 11 - מגלות כמעט באותו זמן שהן חלו בסרטן השד, באותו שד, באותו סוג של סרטן, ושתיהן אף נושאות את אותו גן מחולל המחלה, זה בראש ובראשונה עצוב.
קרן, אמנית בלונים מהיישוב נופית, נשואה לשי ואמא לשניים (בת שמונה ובן ארבע), עברה בילדותה עם משפחתה מקריית־מוצקין לקריית־ביאליק. בבית הספר היסודי פגשה את נועה, היום מורה לחינוך גופני מנס־עמים, נשואה לתומר, גם היא אמא לשניים (בן שמונה ובת חמש).
במהרה הפכו לחברות הכי טובות, חלקו יחד את אותם חברים, יצאו יחד לאותם טיולים ועמדו זו לצד זו גם ברגעים הקשים: למשל, כשאמה של קרן חלתה בסרטן השחלות בגיל 42 ונפטרה שש שנים לאחר מכן או כשאביה של נועה נפטר לפני שלוש שנים כתוצאה ממפרצת בראש.
לדברי קרן, בת אמצעית בין שני אחים, אמה הייתה נשאית של הגן BRCA1 שגורם עלייה בסיכון לפתח סרטן שד ושחלות. אחרי מות האם, הרופאים בכלל לא שלחו אותה לבדוק נשאות והסבירו שמבחינתם, מאחר שגם סבתה נפטרה מסרטן, הם מתייחסים אליה כנשאית לכל דבר: "הם אמרו שמעתה במשך כל שנה, אצטרך לעבור בדיקות שגרתיות אצל כירורג שד כולל אולטרסאונד ו־MRI".
ב־2010 נישאה קרן ושנה לאחר מכן הביאה לעולם את בתה הבכורה. כשרצתה להביא ילד נוסף לעולם, הרופאים הסבירו לה שאם היא נושאת את הגן היא עלולה להעביר אותו לילדיה. אבל אם תבחר להביא את הילדים באמצעות אבחון גנטי טרום השרשה, אפשר יהיה להחזיר רק את העוברים שלא נושאים את הגן. "אחרי שמצאו שאני אכן נושאת את הגן, לא הייתה לי התלבטות: אמרתי שאת ילדי הבא אביא בדרך זו", היא אומרת.
וכך נולד בנך השני?
"זהו, שלא. בפעם הראשונה שאבו לי 11 ביציות, הצליחו להפרות ארבעה עוברים אבל הם לא התפתחו. גם מחזור נוסף של שאיבה לא צלח והרופא הציע לנסות שוב. אבל אני כבר התחלתי להסס. התייעצתי עם רופאה שבעבר טיפלה באמא שלי, שהיא רופאה קונבנציונלית והומיאופתית והיא אמרה: 'מי מבטיח לך שההורמונים שאת לוקחת עכשיו לא יגרמו לך סרטן? עוד 20 שנה, כשהילדים שלך כבר יגדלו, ייתכן שתהיה תרופה לסרטן. אבל מה שהילדים שלך הכי צריכים כרגע זו אמא בריאה'. באותו רגע החלטתי לרדת מזה. חודש אחרי כן נכנסתי להיריון וילדתי ילד מקסים".
אבל השמחה הייתה קצרה. שנה וחצי אחרי הלידה גילתה קרן גוש בשד. "בעיקרון, נהגתי מדי שנה לעשות MRI אבל אסור לעשות בתקופת ההיריון וההנקה כך שיצא שקצת יותר משנתיים לא עשיתי את הבדיקה", היא אומרת. "ואז, בזמן שהינקתי הרגשתי גולה. בהתחלה הייתי בטוחה שזו פשוט חסימה של צינור חלב. אמרתי לתינוק שלי: 'תשאב ותשחרר את זה'. אבל חלפו כמה ימים והגולה לא נעלמה. התקשרתי לכירורגית שלי, היא הזמינה אותי למחרת למכון השד, שבו אפשר לעשות אולטרסאונד, ממוגרפיה וביופסיה באותו יום. כבר בשלב הבדיקה היא אמרה 'תקשיבי זה לא נראה טוב'. ואז באולטרסאונד הרופאה שהייתה לצדה הוסיפה: 'זה 90 אחוז סרטן'".
תשובות הביופסיה, שהגיעו כמה ימים לאחר מכן, הפכו את האבחנה לנכונה ב־100 אחוז ואת קרן לאחוזת אימה. "מיד עלו בי הזיכרונות מאמא שלי", היא מספרת. "על הטיפולים שהיא עברה, על הקשיים, וגם על איך שזה לא נגמר טוב אצלה. פחדתי למות כמוה, פחדתי להשאיר את הילדים שלי כמו שהיא השאירה אותי: בלי אמא".
מתי שיתפת את נועה?
"ברגע שקיבלתי את תשובות הביופסיה התקשרתי אליה. אבא שלה נפטר בדיוק שנה קודם ובאותו שבוע תוכננה לו אזכרה. אמרתי לה שגילו לי גוש סרטני ושלא אוכל להגיע לבית הקברות, שזה לא יעשה לי טוב".
נועה: "כשהיא סיפרה לי נכנסתי לשוק. חשבתי שסרטן קורה רק לאנשים מבוגרים ואם כבר לאנשים צעירים, אז כאלה שקוראים עליהם בעיתונים. בטח לא למישהי שהיא החברה הכי טובה שלך. לא ידעתי מה להגיד לה. היא גם לא רצתה לדבר על זה יותר מדי וביקשה שלא אספר לאף אחד".
קרן: "אחרי הביופסיה עשו לי בדיקת PET CT שבה התברר לשמחתי שהגידול בשלב ראשוני ואין גרורות. בהמשך קבעו מערך טיפול: ניתוח להסרת הגוש וארבעה חודשים וחצי של טיפולי כימותרפיה. בשלב הזה כבר שיניתי את המוד: אמרתי 'אני לא אמות מזה. אני אלחם, אני אנצח!'"
נועה: "גם אני אמרתי לה כל הזמן שהיא תנצח, אבל מודה שבפנים היה לי מאוד קשה. לא ידעתי בדיוק איך להיות שם בשבילה. לא באמת ידעתי מה היא עוברת. כשאני חליתי, לעומת זאת, היא לגמרי הייתה שם בשבילי כי היא ידעה בדיוק".
גוש תמים התברר כממאיר
את העובדה שגם היא חולה בסרטן השד, גילתה נועה בדיוק שנה וחודשיים אחרי חברתה הטובה. "מה שהזוי זה שחצי שנה קודם עשיתי בדיקה והכל היה תקין", אומרת נועה. "לפני שלוש שנים דודה שלי חלתה בסרטן השד ואמרה שכל בנות המשפחה צריכות להיבדק, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי שגם קרן חלתה הלכתי לכירורגית שד בשביל השקט הנפשי והיא אמרה שהכל בסדר. עד שבוקר אחד התעוררתי וגיליתי גוש בשד".
נלחצת?
"לא. כי מעבר לעובדה שרק חצי שנה לפני כן נבדקתי, הגוש כאב לי ואומרים שסרטן לא כואב. ליתר ביטחון קבעתי תור לכירורג. גם הוא אמר שהגוש נראה תמים אבל שלח אותי לממוגרפיה ואולטרסאונד בשביל שנהיה שקטים. שתיהן יצאו תקינות. כתבו: 'גוש בצד ימין נראה כשפיר'".
אז איך הוא התברר כסרטני?
"חזרתי רגועה עם התשובות לרופא והוא אמר שליתר ביטחון הוא רוצה לשלוח אותי גם לביופסיה. כמה ימים אחרי כן הוא התקשר אליי בשבע בערב ואמר: 'נועה, בואי דחוף למרפאה. אני צריך להגיד לך משהו'. מובן שבאותו רגע אני ובעלי ידענו שהוא עומד לבשר לי את הנורא מכל. כשהגעתי הוא אמר: 'נועה, אין לי דרך טובה לומר לך את זה: יש לך סרטן'. לא בכיתי אבל הגוף שלי רעד כולו. הייתי בשוק טוטאלי. מיד אחרי שיצאתי מהרופא התקשרתי לקרן. היא הייתה בהלם לא פחות ממני".
קרן: "נועה סיפרה לי שהיא חולה בדיוק כשהייתי בסיום התהליך שלי. אחרי טיפולי הכימותרפיה החלטתי לעבור ניתוח כריתת שדיים ובהמשך ניתוח כריתת שחלות כמניעה, והייתי אחרי הניתוח האחרון.
"כשסיפרה לי כמה ימים קודם שמצאו לה גוש, הייתי בטוחה שזה לא יתגלה כסרטני. אמרתי: 'מה הסיכוי ששתי החברות הכי טובות יחלו שתיהן בסרטן השד?' היה לי מאוד קשה לשמוע את החדשות כי ידעתי שהעובדה שהיא חולה עכשיו, תכניס אותי לסרט הזה מחדש: שהקשיים שלה מיד יזכירו לי את הקשיים שלי. מצד שני, היה לי ברור שאין מצב שלא אהיה שם בשבילה, כך שנכנסתי מיד לשלב ביצועי: אמרתי לה: 'הכל יהיה בסדר, את תעברי את זה. אני איתך'".
נועה, עד כמה עזר לך שהחברה הכי טובה שלך התמודדה בדיוק עם אותו דבר?
"אני מודה שקרן חיזקה אותי עוד לפני שהיא אפילו התחילה לעשות משהו בפועל. רק מעצם העובדה שראיתי אותה מנצחת את המחלה. גם דודה שלי התגברה על המחלה, אז פחות חששתי למות. מה שבעיקר הפחיד אותי היו הטיפולים הכימותרפיים והעובדה שאהיה קירחת".
קרן: "כבר באותו לילה, שלחתי לה תמונה שלי עם הפאה שעשיתי. היום יש פאות שמדביקים לקרקפת ואת יכולה גם להתקלח איתן. הרעיון הוא שאת אף פעם לא רואה את עצמך קירחת. אחד הזיכרונות הכואבים שלי מאמא שלי היה שראינו על הכרית שלה את כל השערות שנשרו. לשמחתי, מצאתי ספר שאליו את מגיעה ביום ה־11 של הטיפול, רגע לפני שהשיער מתחיל לנשור. הוא מכסה את הראי עם וילון, מגלח לך את השיער, מדביק לך פאה ומראה את התוצאה רק בסיום התהליך. אמרתי לנועה שדאגה אחת היא כבר יכולה להסיר מלבה: קרחת לא תהיה לה".
נועה: "קרן גם מאוד עודדה אותי בכל מה שקשור לתופעות הלוואי של הטיפולים. אני זוכרת שכשהיא חלתה, מאוד חששתי בפעם הראשונה שבאתי לבקר אותה. פחדתי למצוא אותה שבר כלי. אבל כשהיא פתחה לי את הדלת עם הפאה, זו הייתה קרן הרגילה. לאורך כל התקופה שבה הייתה חולה היא המשיכה לתפקד, לצאת לטיולים, וגם זה הרגיע וחיזק אותי מאוד".
קרן: "אני יכולה להגיד שהכימותרפיה בהחלט נסבלת. יש תופעות לוואי, אבל לכל תופעה יש פתרון. לצריבות בעיניים יש טיפות, לבחילה יש סטרואידים. לי אפילו לא היו בחילות. סבלתי רק מחולשה ומכאבי ראש ביומיים הראשונים ושכבתי ביומיים האלה במיטה, אבל אחר כך הייתי בסדר".
נועה: "לי כן היו בחילות אבל כאמור יש לזה פתרון. בהחלט אפשר לעבור את הטיפולים עם חיוך".
חיוך? באמת?
נועה: "כן. גם אני וגם קרן השתדלנו להפוך כל אירוע למשהו משמח. למשל, אחרי שסיימנו סבב טיפולים, הלכנו עם כל החברות לקריוקי. פעם אחרת שכרנו חדר במלון בתל־אביב ועשינו מסיבת בנות על החוף. השתדלנו לשמור כמה שיותר על הומור. סוג הסרטן שלי היה בדיוק כמו של קרן: טריפל נגטיב. ואחרי שעשו לי בדיקת נשאות והתברר שגם אני נושאת את הגן - התקשרתי לקרן ואמרתי לה: 'מצאו שאני נשאית של BRCA1'. אז קרן ענתה: 'את יכולה להפסיק להעתיק ממני כבר?'"
קרן: "נועה עברה בדיוק את אותו מערך טיפולים שעברתי עם בדיוק אותם רופאים. מאוד הקלתי עליה מהבחינה הזאת. היא לא הייתה צריכה לעשות כלום. הגשתי לה הכל על מגש של כסף".
נועה: "בדומה לקרן, גם אני בחרתי לעשות ניתוחי כריתה למניעה. כמוה, עשיתי ניתוח כריתת שדיים ושחזור במקום, על ידי אותו מנתח".
קרן: "אני לא אשקר. זה לא ניתוח פשוט בעיקר מבחינה נפשית. אבל גם אותו השתדלנו לקחת ברוח טובה. אמרנו שיצא לנו בול. שאחרי לידת שני ילדים והנקות, במקום להסתובב עם חזה נפול קיבלנו ציצי חדש במתנה".
נועה: "באמת שיש לניתוח הזה לא מעט יתרונות. החזה נראה יותר טוב וגם אפשר ללכת בלי חזייה שזה לגמרי שיחוק. הניתוח האחרון שעוד נשאר לי לעבור הוא ניתוח כריתת שחלות, אבל אני גם מעודדת מקרן. יש שסובלות אחריו מתופעות של גיל המעבר, אבל לקרן אין שום תופעות. אני מקווה שגם פה אמשיך להעתיק ממנה".
קרן: "אגב, צחקנו שגם הבעלים שלנו התחילו להעתיק אחד מהשני. בתקופת המחלה שלי בעלי לא הפסיק לקטר ולהתלונן על כל מיני מחושים. את כל תופעות הלוואי שאני לא הרגשתי מהטיפולים, הוא הרגיש. הוא היה אומר שכואב לו, שיש לו בחילות".
נועה: "ובעלי תמיד צחק על זה. אבל לילה אחד אני זוכרת איך בחצות שלחתי הודעה לקרן: 'תשמעי, תומר מבין עכשיו למה שי קיטר כל הזמן. גם הוא התחיל לקטר שיש לו כל מיני מכאובים'".
משתתפות במחקר בינלאומי
בעוד שאת הטיפולים לא עברו השתיים במקביל, שתיהן נבחרו לאחרונה להשתתף במחקר בינלאומי. "זה מחקר שכולל מאות מטופלות מרחבי העולם", אומרת קרן. "מדובר בתרופה ביולוגית שאמורה למנוע את חזרת המחלה ושאותה יש לקחת במשך שנה. בהתחלה יש לה כל מיני תופעות לוואי פחות נעימות, ובהחלט היה מאוד מקל לסבול אותן יחד. נועה הייתה מתקשרת אליי ואומרת לי: 'כואב לי נורא הראש', והייתי עונה לה: 'כן, גם לי, אבל זה עובר תוך יומיים'. או ששתינו התחלנו להרגיש בשלב מסוים עייפות קיצונית, וכשראינו שאצל אף אחת זה לא עובר, דיווחנו על כך ולשתינו הפחיתו את המינון".
החברות ביניכן התחזקה עוד יותר בעקבות המחלה?
נועה: "בהחלט. תמיד היינו החברות הכי טובות. אבל עכשיו זה ברמה שכבר אי־אפשר להסביר במילים".
קרן: "אף אחת מהחברות האחרות שלנו לא יכולה להבין מה אני ונועה בדיוק עברנו ועדיין עוברות. שתינו חולקות את אותם פחדים שמלווים אותנו מדי יום. כל אחת מאיתנו היום גם מעריכה ומסתכלת אחרת על החיים. עבור שתינו, כל רגע קטן ומאושר הוא היום סיבה למסיבה".
