ברטי אוחיון מילא תפקידים בכירים רבים: במשך 30 שנות שירותו במשטרה הוא כיהן, בין השאר, כסגן מפקד מחוז דרום, כראש מנהלת ההגירה וכראש אגף מבצעים, ומאז פרישתו לפני כעשור, בדרגת ניצב, הוא עוסק בייעוץ בתחומי ביטחון ואבטחה לגופים גדולים. עם זאת, התפקיד הכי בכיר שלו שונה לגמרי: העיסוק שאליו אוחיון מתייחס כאל "משימת חייו" הוא תיקון העוול שנעשה בחברה הישראלית לתרבות היהודית-מרוקאית, וחשיפת מה שנראה בעיניו כפניה האמיתיות. בשנים האחרונות העיסוק הזה ממלא את מירב זמנו: הוא נסע למרוקו פעמים רבות, חקר את שורשיו שם, כתב מדריך טיולים והחל להוציא אליה קבוצות של מטיילים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ענת לב אדלר לומדת לשחות ומגלה שיטה חדשה למניעת קמטים
"יהדות מרוקו תמיד נתפסה בארץ כחברה אלימה, שהמאפיינים התרבותיים שלה הם מימונה, מופלטה וריקודי בטן", אומר אוחיון. "אנשים לא יודעים שליהדות מרוקו יש היסטוריה מפוארת עוד מימי שלמה המלך. ראשוני הבלשנים העבריים היו ממרוקו; הרמב"ם למד חמש שנים בפאז, והיו שם מאות קברי צדיקים, שחלקם שמורים עד היום".
הסיורים שלו במרוקו משלבים ביקורים בקברים הללו לצד טיולי טבע ונוף, אבל השיא מגיע כשהמטייל בא לבית שבו נולדו הוריו. "אין דבר יותר מרגש מזה", אומר אוחיון.
למה שנשרת את המדינה?
אוחיון עצמו, כיום בן 66, גדל בקזבלנקה עד גיל תשע, ואז עלה לארץ עם משפחתו לדירה קטנטונת בשכונת קטמון ט' בירושלים, שם החלה ההיכרות שלו עם הפשע הישראלי, שלימים, לדבריו, הביאה אותו להחלטה להתגייס למשטרה. "עד גיל 17 ראיתי חמש-שש גופות של נרצחים שנורו ברחוב", הוא מעריך. "זאת הייתה שכונת פשיעה מהקשות בארץ, עם סמים, זנות ובריונות, ויצאו ממנה העבריינים הגדולים ביותר. אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לתרום למדינה בלחימה בפשיעה שאותה חוויתי וראיתי במו עיניי במשך שנים ארוכות".
כיום הוא מעדיף לראות דברים אחרים. בכניסה לביתו שביבנה תלויה מסגרת של חלון ובתוכה צילום של הרחוב שבו גדל בקזבלנקה (ראו בתמונה הראשונה למעלה). את התריסים שמשני הצדדים הוא לקח מבית ילדותו באחד מביקוריו בעיר. קומתו העליונה של הבית כבר התמוטטה, והוא רצה להציל מזכרת אחת. "השכונה שבה גרנו הייתה צמודה לגטו היהודי", הוא מספר. "היום האזור נראה כמו עזה, אבל אז הוא היה נקי, מבריק, מסויד לבן. גרנו לצד שכנים מוסלמים, והיו לנו קשרים מצוינים איתם, שהיוו את הבסיס למימונה: בפסח אי אפשר היה להתארח אצל המוסלמים, ונוצר נתק לא טבעי מהם, אז היהודים קבעו חג בצאת הפסח שנועד להחזיר אליהם את שכניהם המוסלמים ואת שגרת הקשר ההדדי".
נשמע אידילי.
"לא ממש, כי יחד עם השכנים הטובים היו הקיצונים הלאומנים ששנאו את היהודים בגלל התמיכה שקיבלו מהמלוכה ושיתוף הפעולה שלהם עם הצרפתים. היו מקרי רצח, אונס וחטיפות, אבל אני כילד לא הרגשתי את זה. למדתי בבית ספר צרפתי, והייתה לי ילדות רגועה. בחופשות היינו תמיד נוסעים לקברי צדיקים: נוטעים אוהל בשטח, שוחטים כבש, שרים, מדליקים נרות ומתפללים".
ב-1956 קיבלה מרוקו עצמאות, והיחס ליהודים, שנחשבו למשתפי פעולה עם הצרפתים, הורע. "כל הזמן דיברו בבית על עלייה לירושלים, אבל השלטונות אסרו עלינו לעלות. סבא שלי מצד אמא היה מזייף דרכונים ליהודים ועוזר להם לצאת ולהגיע לארץ. כשזה נודע לשלטונות, גירשו אותו לצרפת, ומשם הוא המשיך לישראל. ב-1962 קיבלנו גם אנחנו היתר עלייה. בירושלים למדתי בבית ספר חרדי עד כיתה ח', ואחר כך עברתי לתיכון מעלה. הונהגה שם תלבושת אחידה, אבל לא היה לנו כסף, אז קנו לי זוג מכנסיים אחד וחולצה אחת, ואמא הייתה מכבסת אותם כל יום ומגהצת את החולצה כל בוקר. בכל מקצוע קנו לי רק ספר אחד. עשיתי מאמצים לא פשוטים, והייתי הראשון מהשכונה שהוציא בגרות".
הגיוס שלו לצה"ל לא היה מובן מאליו. "האווירה בשכונה הייתה של 'אנחנו מקופחים במדינה, אז למה שנשרת אותה?', אבל זה השתנה בזכות סטודנט למשפטים שהגיע אלינו במסגרת פרויקט חניכה. הוא אסף 20 ילדים, כולל אותי, והכין אותנו לגיוס לצבא באמצעות שיעורים, הרצאות, מדורות וסיפורי ארץ ישראל. בסוף כל ה-20 התגייסו לקרבי".
אחרי השחרור מהצבא התגייס למשטרה, על אף שמעולם לא חלם על קריירה משטרתית, לדבריו. "המשטרה בדיוק קיבלה אחריות על ביטחון הפנים, וגייסו קצינים מצה"ל כדי שיבנו את אגף המבצעים. שנתיים הייתי קצין מטה, ואחר כך כתבתי למפקד שלי שאני רוצה להגיע לשטח, ושאם זה לא יקרה, אני מתפטר. הרי לא התגייסתי למשטרה כדי להיות פקיד. ואז הגעתי לתחנת המשטרה ברחובות והתחלתי מלמטה: רדפתי אחרי גנבים, חיפשתי נעדרים, טיפלתי בשריפות ובאסונות. ראיתי מאות הרוגים, נרצחים ומתאבדים, אבל הניסיון שלי מהצבא, ובעיקר ממלחמת יום כיפור, חיסן אותי מפני מראות קשים. הצלחתי לשים מסך ביני לבין הדם. הדבר היחידי שלא הצלחתי להיות חסין נגדו היה מראה גופות של ילדים".
איך הגיבו בשכונה על הצטרפותך למשטרה?
"בשכונה לא אהבו שוטרים, אבל הכירו אותי ועשו לי כבוד. יצא לי להגיע עם האוטו להפגנה של תנועת האוהלים, שהמנהיג שלה, ימין סוויסה, היה חבר ילדות שלי. הוא זיהה אותי והורה למפגינים לאפשר לי לעבור. המשטרה נתנה לי אפשרות להיות בעשייה כל הזמן, ועשיתי שם תפקידים מדהימים. מצד שני, חיי המשפחה שלי נפגעו, והתגרשתי כשהילדים (גיא, 30, שניר 27 – זא"ט) היו קטנים. יחד עם זאת, למרות העבודה הקשה שלי ראיתי אותם כל יום, גם אם סיימתי לעבוד ב-11 בלילה. עד היום אני מדבר איתם כל יום".
הדבר הכי קדוש
אחרי השחרור מהמשטרה היה מעורב כיועץ בהיערכות של מכבי האש בעקבות אסון הכרמל ובהקמתם של מערך ביקורת הגבולות ויחידת ההגירה במשרד הפנים. הוא גם עוסק בצילום ובציור, משתתף בתערוכות ועורך סרטונים. לצורך כתיבת ספרו "מרוקו – מדריך למטייל" (הוצאת אופיר), שנמשכה שלוש שנים, נסע למדינה הצפון-אפריקאית פעמים רבות וחרש אותה לאורכה ולרוחבה.
"ישנתי במדבר סהרה, הלכתי בשלג ובסופות, התארחתי בבתים של בני הקהילה הברברית", הוא אומר. "התברר לי שאין כמעט כפר במרוקו שלא היו בו יהודים, ושעבור יהודי מרוקו הייתה ארץ ישראל הדבר הכי קדוש. הם החלו לעלות לארץ ישראל עוד לפני העלייה הראשונה; כ-900 מהם הגיעו במהלך המאה ה-19, אבל זה לא מוזכר בשום מקום. גם לא מזכירים את בני הנוער ממרוקו שהשתתפו במלחמת העצמאות. יהודי מרוקו אולי לא הובילו את הקמת המדינה, אבל יש להם חלק חזק בעיצוב התרבות כאן. באיחור של 30 שנה אני מביא את זה למודעות הציבורית".
עכשיו הוא כותב יחד עם נסים קריספיל ספר שיתייחס לכל היישובים במרוקו שבהם חיו יהודים, ושיכלול את שמותיהן של המשפחות שחיו בכל אחד מהיישובים וכן את בתי הכנסת, בתי העלמין ותלמודי התורה שקיימים בהם. "אני מאמין שחוזק של עם מתבסס על ידע ועל מחקר של העבר", אומר אוחיון. "המידע הזה הוא היסודות שלנו".
שנים היא התביישה במוצאה המרוקאי. ומה קרה אחר כך? הקליקו על התמונה:
