כוחן הנשי המיתולוגי של רות, שולמית, יעל ואסתר המלכה מונצח בארבעה רחובות קטנים, שקטים ומוריקים שנפגשים במרכז תל אביב ויוצרים את אחד המקומות המוצלחים בעיר. גינת רות, עם קיוסק קטן, פיקוסים כבירים ומתקני שעשועים שחביבים על פעוטות והוריהם, היא שריד נדיר לתוכנית "עיר הגנים" המפורסמת של מתכנן הערים פטריק גדס, שראה בחזונו גינות ציבוריות טובלות בירק וסביבן רחובות רוגעים ועתירי צמחייה. כל מה שתל אביב של ימינו עושה ההיפך ממנו, כעיר שמאפשרת כריתת עצים בהמוניהם לטובת פרויקטי נדל"ן משוכפלים עם חניונים תת-קרקעיים.
למזלה של גינת רות, היא עדיין כאן, וסביבה נמצאים בתים משנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה, שברובם הוכרזו לשימור. אחד מהם שוכן על מגרש כפול ברחוב אסתר המלכה 13-15, ותכנן אותו האדריכל צבי פכטהולד, שגם קבע בו את ביתו. לא מכבר הושלמה מלאכת חידושו והרחבתו של הבניין, אחרי פרויקט ממושך שביצע האדריכל אלון בן נון ("סומה אדריכלים").
מרבית הדירות בבניין קטנות יחסית, אך בראשו שתי דירות מרווחות מאוד. בגדולה מבין השתיים גרים טום סלמה (38) וגדי תורן (50) עם ארבעת ילדיהם: ינאי (17), איתמר (12), והתאומים דריה ורואי (11). גדי הוא מנכ"ל בקרן השקעות וטום סלמה הוא יוצר ססגוני ורב-פעלים.
יליד הקריות, סלמה עזב את הבית בגיל 16 והגיע לתל אביב, בה התערה והחל להתפתח. במשך עשר שנים עיצב תלבושות ותפאורות לתוכניות דגל טלוויזיוניות כמו "המרוץ למיליון", "הישרדות" ו"ערב אדיר". כשמיצה את העניין עבר לאופנה ופיתח קו עצמאי שאותו לבשו שלל סלבריטאיות מקומיות, פתח ארבע חנויות והחזיק גם חלל תצוגה (שואו-רום) בלוס אנג'לס. כשחש שמיצה גם את תחום האופנה, דילג למשרד פרסום ושימש בו כמנהל קריאייטיב, אבל לאחר מכן חזר לטלוויזיה בתור יוצר וכותב. לפני 15 הכיר את גדי, ויחד הקימו משפחה.
אפשר להבין שלא מדובר באדם שגרתי, והוא מודע לכך, מספיק כדי שיתרגם את סיפור חייו לסדרת טלוויזיה מתוקשרת, בבימויה של דפנה לוין. "מיגל" בכיכובו של רן דנקר, ששודרה לפני כשנתיים, גוללה את סיפורו של צעיר ישראלי שלא מוכן לוותר על חלום ההורות למרות שמדינתו עושה הכל כדי למנוע מלהט"בים לגדל ילדים. הוא יוצא לצד השני של העולם כדי לאמץ ילד במדינת עולם שלישי. שם יפגוש את מיגל ויהיה לאביו. דנקר מגלם את טום סלמה, שהפך לאב בגיל 24, ודמותו של מיגל מבוססת על ינאי ועל איתמר. אחריהם באו דריה ורואי – ארבעה ילדים מאומצים לשני אבות מצליחים.
לפני קרוב לעשור רכשו גדי וטום את הדירה, "על הנייר", במסגרת קבוצת רכישה. תהליך התכנון והבנייה נסחב הרבה מעבר למתוכנן, והם התגוררו בינתיים בדירת גג ברחוב סוטין.
הבניין המקורי נבנה על מגרש בן דונם ועוצב בסגנון הבינלאומי (מה שנהוג לכנות בטעות "באוהאוס"). מפאת גודלו של המגרש נקבעו בבניין שלוש כניסות וחדרי מדרגות נפרדים, שקישרו בכל קומה אל שש דירות. התכנון המחודש לא הצריך שלושה חדרי מדרגות, אך אגף השימור התעקש לשמור עליהם. בתמורה הסכימה העירייה לתת לקבוצת הרכישה בונוס: שתי קומות נוספות, במקום אחת שהותרה במקור. התוצאה היא ששתי הדירות העליונות הן הגבוהות באזור, ומזכות את הדיירים בנוף נדיר של גגות מרכז העיר, נוף שנסגר והולך בטבעת מגדלים.
עם הכניסה לבניין מגלים שהמעלית נמצאת בפטיו יפה, שבלבו מזרקה ובריכת נוי קטנה. החלונות שפונים אל הפטיו הם בעיקר חדרי השירות והמבואה של הדירות בקומות השונות, וכשמרימים את הראש מגלים שתוספות הבנייה החדשות עשויות בטון חשוף, במגמה לבדל אותן מהבניין המקורי.
המעלית מובילה לפנטהאוז רחב-הידיים (220 מ"ר), שנהנה ממרפסות צמודות בשטח של 70 מ"ר נוספים. מאוחר יותר, כשנעפיל לקומת הגג עם בריכת השחייה, נגלה עוד 190 מ"ר פתוחים לשמיים ולנוף העירוני.
20 סנטימטרים עושים את ההבדל
עם פתיחת הדלת והכניסה לדירה של טום, גדי וארבעת ילדיהם, מגלים אולם גדול ומלבני. זהו החלל הציבורי, וכולו פתוח אל מרפסת דרומית, שמשקיפה על הצמרות הירוקות של גינת רות. התקרה גבוהה יחסית למקובל, בוודאי שביחס לפרויקטים חדשים, ומזכירה עד כמה תוספת גובה של 20 סנטימטרים עושה את ההבדל.
מסכי הזכוכית הנעים על מסילות מאפשרים פתיחה כמעט מוחלטת למרפסת, כך שאין הפרדה בין הסלון והמטבח לבין הנוף שבחוץ. מהמרפסת מרובת-העציצים ניתן להשקיף אל הגינה, ומעל לגגות הבתים מתנשא מגדל דיזנגוף. סלון, מטבח ושולחן אוכל מאכלסים את החלל הנדיב והמינימליסטי למדי, עם ריהוט נייטרלי שמפנה את המבט אל האנשים שנמצאים כאן – או אל העיר שבחוץ.
על עיצוב הפנים חתומים האדריכלים (ובני הזוג) קארינה טולמן ופיליפ טומאנק (K1P3 Architects), ובהמשך לשפה שקבע האדריכל במעטפת הבניין ובחדרי המדרגות, הם שמרו על טיח לבן ובטון חשוף בכל חדרי הבית. מאחר שכל העמודים הנושאים את התקרה משולבים בקירות החיצוניים, הקירות הפנימיים הם מחיצות שמונחות על הרצפה וניתנות לשינוי קל ומהיר.
הקירות והדלתות צבועים בלבן, ולעומתם התקרות והרצפה מבטון. רק בחדרי השינה התקרה צבועה גם היא בלבן, אך הבטון שב ומתגלה בקורה גבוהה המשתלבת בקירות המעטפת. טום מספר על התלבטות בנוגע לחומריות של הרצפה – יציקת טראצו או בטון – ובסוף נבחרה האופציה השנייה. השיטה ששימשה כאן היא גילוח השכבה העליונה של היציקה, עד שמתגלים הגרגרים המרכיבים אותה, במרקם רב-גוני.
לצד הכניסה יש קיר שקוע מחופה בעץ, שמשולבת בו שידה ועליה מונח ציור צבעוני המתאר דיוקן של ילד כהה עור. פינה זו עוצבה בהשראת שידות עץ למפתחות ולמכתבים שהושלכו או אופסנו במגירה כשנכנסים הביתה – רהיט חובה בכל דירה תל אביבית של פעם.
הרהיטים והפריטים המרכיבים את הדירה לוקטו מכל קצות העולם, בעיקר מבתי עיצוב איטלקיים, בשיתוף פעולה בין המעצבים והדיירים. במרכז הסלון ניצב שולחן נמוך המורכב מלוח שיש אובלי של "קאסינה". למרגלותיו, על השטיח, מונח אוכף של גמל משנות ה-70, שנרכש בעמאן לאחר שטום ראה אותו מונח על גבו של גמל, "והיה ברור לי שהוא יורד מהגמל ועובר אלי".
משלימים את מערכת הישיבה: ספת עור כהה של "מולטני", זוג כסאות שיוצרו מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים שהוטבלו בצבע של המותג הצרפתי "מקסימום", וכיסא נדנדה של "מורוסו" המשתלשל מהתקרה. הוא עשוי מחומרים טבעיים, נוצר בשיתוף נשים אפריקאיות, והוא הראשון בסדרה מוגבלת המונה 300 פריטים בלבד. השטיח עשוי צמר אלפקה שחומריותו הגסה מנוגדת לגוונים הרכים והעדינים שלו, שנוצרו באמצעות צבעים אורגניים בגווני כחול, ירוק ואפור והוא מתוצרת ABC, ניו יורק.
טיול במרוקו הניב את החלק הבולט ביותר במטבח. בקיר המערבי בולטים מעל לארונות הנירוסטה המבריקה אריחי זליש מחמר וחול, בעבודת יד ובגוון ירוק ים. בני הזוג נסעו לטייל במרוקו ונתקלו באריחים האלה, שאותם הזדרזו לרכוש בכמות שתספיק לקיר המיועד.
מעל האריחים חוצים את כל הקיר, לאורך ארבעה מטרים, זוג מדפים דקיקים מברזל יצוק בעובי של 8 מ"מ. על העליון הונח אוסף של כדים שנרכשו בטיולים בטיבט, בלאוס, בווייטנאם ובגואטמלה. המדף התחתון מאכלס את כלי האוכל והבישול, כולם מתוצרת "נורמן קופנהאגן". אלה כלים פשוטים למראה, אך על רקע אריחי הזליש הירקרקים, מיותר היה להסתירם מאחורי דלתות של ארונות.
בין המטבח לסלון מפריד שולחן אוכל עץ ארוך ומינימליסטי, ועליו מסוכך אהיל פעמון ממתכת יצוקה, אף הוא נרכש ב"נורמן קופנהאגן". טום מעיד על עצמו שהוא בשלן, ומסביר ש"אנחנו קבוע מארחים פה בימי שישי 30 איש, חברים שלנו והילדים שלהם".
על הקירות הלבנים אוסף אמנות עכשווי, ישראלי בעיקרו, המורכב מאמנים צעירים, גם סטודנטים מבטיחים. "אני חבר של דוד עדיקא, שמלמד בבצלאל", מגלה טום, "והוא לפעמים קורא לי ואומר 'בוא, יש משהו', ואני בא וקונה".
שתי עבודות מתבלטות במיוחד. הראשונה היא ציור אקריל של אלעד רוזן, בן זוגה של המשוררת נעם פרתום, שבימים אלה עובדת עם טום על סדרת הטלוויזיה השנייה שלו, שתעסוק בדימוי הגוף. טום פגש את בני הזוג לפני חצי שנה בפריז, כאשר גרו שם במסגרת פרויקט שהות אמן, ראה את הציור ורכש אותו במקום. מה שמצא חן בעיניו הוא שתי הדמויות המחוברות זו לזו באף. "זה דיוקן זוגי שמראה איך אנחנו הופכים עם הזמן משני אנשים שונים למאוד דומים", הוא מעניק הסבר רומנטי למה שלאחרים ייראה כמו חלום בלהות. מתחת לציור הוצבה שידה של "מולטני", ועליה הונחו כדים כהים שיצר אבי בן שושן.
העבודה השנייה הבולטת היא תצלום גדול וכחלחל, המונח על הרצפה ונשען על הקיר בחדר השינה של בני הזוג. מופיעות בו שתי דמויות, האחת לבושה והשנייה ללא חולצה, והן מתנשקות בעיניים עצומות. "זה פרויקט שעשיתי עם רון קדמי ונקרא 'סרט כחול'", מסביר טום. "יש כאן זוג טרנסג'נדרים, שהיו פעם נחשבים סטייה, כמו שסרט כחול נחשב פעם סטייה. יש פה מסר שזו לא סטייה – מה שיש כאן זו אהבה". בין האמנים האחרים שעבודותיהם תלויות על קירות הדירה תמצאו את קרן שפילשר, מאירה פורת, אדם שר, מקסים חריטונוב ושגיא אזולאי.
אל החלק הפרטי של הדירה, שבו מקובצים חדרי השינה, המשפחה, השינה והרחצה, נכנסים מבעד לדלת עץ גדולה שמוטמעת בדופן הסלון כך שקשה לזהותה במבט ראשון ושני. מאחוריה מתגלה מסדרון שמוביל אל שירותי האורחים, שם שולבה נורת ניאון של בית העיצוב השובב Seletti. היא נשענת על קיר החדר הקטן ומעניקה לו אופי של שירותים במועדון אפל. מכאן ממשיך המסדרון הלאה, אל החדרים השונים.
אמנות רחוב משתלטת על קיר חדרו של ינאי, הבכור. העבודה של Dioz מצוירת כולה בשחור ובלבן, כחלק בלתי נפרד מהחדר. כמה עולה עבודה כזו, בהזמנה מיוחדת? כאלפיים שקלים.
אחרי חדר הילדים השני נפתח המסדרון אל חדר המשפחה. מצאנו כאן שלושה מהילדים, מרותקים אל מסך טלוויזיה גדול. מי שנעדרה היתה הבת דריה, שהייתה עסוקה באותו זמן במכשירים אחרים לגמרי – מדובר באלופת הארץ בהתעמלות מכשירים, ויעידו על כך שלל הגביעים שמתנוססים לראווה על מדף בחדרה.
חדר ההורים דרמטי יותר, הודות לקיר שחור ודומיננטי, כשמתחרה בו הנוף העירוני שנשקף מבעד לוויטרינה גדולה המובילה למרפסת בצד הצפוני של הבניין, עם בניין העירייה ומגדל גן העיר שמזדקרים במרחק. כל חדרי הילדים מקושרים זה לזה באמצעות מרפסת צרה המלווה את החזית כאזור-ביניים בין החוץ לבין הפנים. כך אפשר לעבור ביניהם לא רק דרך המסדרון הפנימי, אלא גם מבעד למרפסת.
חזרנו למרפסת הנדיבה של הסלון, שבהמשכה מתחבא גרם מדרגות מתכתי ומפוסל. כולו מורכב מיחידת ברזל בודדה ודקיקה, שעברה כיפוף כדי לשמש לייעודה הנוכחי. במרכז הגג העצום בריכת שחייה משפחתית ומפנקת (6 מטרים אורכה), שהיא מוקד מרכזי בחיי המשפחה בארץ שטופת שמש. הילדים, כך מתברר, לא מוותרים על שכשוך יומי ביחד, או עם חברים. מדי יום בקיץ הם רצים אליה ברגע שהם חוזרים מבית הספר, לאחר שהשליכו את הילקוט בכניסה והחליפו במהירות את התלבושת לבגדי ים.
כמעט שנתיים שהם גרים כאן, ונהנים מהשילוב של וילה מעל העצים עם בית דירות במיקום הכי מרכזי שיש. אלא שעכשיו הם מחפשים שינוי. לאחר התייעצות עם הילדים, מבקשים בני הזוג למכור את הדירה ולעבור למדינה מרוחקת.
מה היעד?
"אין עדיין יעד ומועד מדויקים, ולכן אנחנו לא לחוצים. אנחנו משפחה שנוסעת כל שנה למזרח ולפני שבע שנים ניצתה מחשבה שנחיה בתאילנד, המקום האהוב על כולנו. כרגע אנחנו חצויים בהחלטה: שני שליש מהמשפחה מעוניינת במזרח ושליש בניו יורק. ההתעסקות בבנייה בעצם מנעה את זה מאיתנו, ועכשיו כשהילדים גדלו אנחנו מחפשים את הקיק בתחת שיעיף אותנו לצאת להרפתקה הזו".
אז אתם בעצם מתכוננים למכור את הדירה?
"כן, דירה זה רק קירות".
---------------------------------------------------
מעט דרומה משם - דירת 29 מ''ר מעל שוק לוינסקי:
