מלקקת את פצעי הלינה המשותפת בקיבוץ: "היו לי סיוטי לילה קשים"

כבת קיבוץ חוותה עפרי גלילי מילדות את הקונפליקט שבין החברה לפרט. "בחינוך המשותף הייתה תחושה של לחץ חברתי, שתחתיו כל פעולה שלי נשפטת", היא אומרת. "הרבה פעמים הרגשתי בדידות בתוך היחד". כיום, כפסיכולוגית חינוכית וכיוצרת סרטים תיעודיים, היא שואפת להביא לביטוי את קולו של היחיד ולתת מענה לצרכים הייחודיים שלו. היא גם לא מפסיקה לחפש ולמצוא אפיקים חדשים לביטוי אישי משלה.

מי את?

"עֹפרי, בת 54, נשואה לרועי ואמא של מעין (בן 22), טל (בן 19), נגה (בת 13) ואופק (בן 11). גרה במושב עידן שבערבה התיכונה".

ומה את עושה?

"אני יוצרת סרטים תיעודיים וסרטי תדמית, בעיקר סביב אנשים וסיפורי חיים. לצד זאת, אני פסיכולוגית חינוכית המתמחה בגיל הרך ועובדת במועצות האזוריות ערבה ורמת נגב. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד מאוניברסיטת בר אילן".

עפרי גלילי, תמונת ילדות. "טיילנו המון בכל הארץ" (צילום: אסף שיפמן)

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. הוריי, מירי ואסף שיפמן, נולדו בקיבוץ ובנו בו בית אחרי נישואיהם. אבי עסק כל השנים בחקלאות וכיום עוסק בשמאות חקלאית. אמי הייתה מורה לטבע ולימים עשתה הסבה לעבודה סוציאלית. הוריי חובבי טבע, ובילדותי טיילנו המון בכל הארץ. הם גם אנשים מאוד אינדבידואליסטים, למרות העובדה שחיו וגידלו אותנו במסגרת הקולקטיבית של הקיבוץ. גדלתי בתקופת הלינה המשותפת, ושנות ילדותי המוקדמות היו קשות ולוו בסיוטי לילה קשים. הוריי עשו כל שביכולתם כדי להיות שם עבורי: מאחר שלא היה מקובל שהורים נשארים עם הילדים לאחר שעת ההשכבה, הם ישבו בחוץ והבטיחו לי שלא ילכו עד שאירדם. בשנות בית הספר היסודי כבר נהניתי מחברת הילדים סביבי. חגגנו את תחושת החופש שבה לכאורה הכל יכול לקרות: היינו משחקים יחד עד שעה מאוחרת או קמים לפנות בוקר כדי לראות את הזריחה.

"הייתי ילדה שאוספת חיות עזובות. ההורים נענו לכל גחמה שלי ועזרו לי לגדל יונה, סמור וכלב שליווה את אבי בטנק שלו במלחמת יום הכיפורים. שני אחיה של אמי הם חללי צה"ל, ולמרות זאת, היא לא הייתה חרדתית: אף פעם לא החזיקה אותי קצר אלא נתנה לי המון מקום לביטוי אישי. מצד שני, ככל שהתבגרתי, היה לי יותר ויותר קשה עם החינוך המשותף. היה שם המון לחץ חברתי, והרגשתי שכל צעד שלי מפוקח ושלכל אחד יש מה להגיד, בפניי ומאחורי הגב".

עם אמה ואחיה הגדול. "היא לא החזיקה אותי קצר"(צילום: אסף שיפמן)

את כיתה י"ב העבירה בקריית שמונה, במסגרת של"ף (שמיניסטים לערי פיתוח) – מיזם של תנועת הצופים שאיגד בני נוער מכל הארץ. "גרנו שם בקומונה", היא מספרת, "למדנו בתיכון המקומי והיינו פעילים בקהילה. זו הייתה שנה נהדרת של פריצת גבולות, ובנות הקומונה הן עד היום חברותיי הטובות. התאהבתי בקריית שמונה ונשארתי לשנת שירות נוספת לפני הצבא. אחרי שהתגייסתי, שירתי כמורה חיילת בשדה בוקר, ושם הכרתי את רועי, תלמיד מדרשת שדה בוקר ולימים בעלי. במהלך השירות הצבאי שלי עברו הוריי לעפולה, ומשם למושב מרחביה, ולמעשה, נפרדתי מהקיבוץ".

חלום להיות פסיכולוגית לא היה לה, לדבריה, "אבל כתוצאה מעיסוקה של אמא, ינקתי בבית את תחום טיפול הנפש, וכשהתחלתי לחשוב מה אני רוצה ללמוד, זה היה המובן מאליו", היא מסבירה. "בחרתי לעסוק בהתפתחות של ילדים במשפחה ובקשר שבין הילד למסגרת החברתית. מתוך הסיפור האישי שלי היה לי חשוב להצליח לגרום להורים ולמערכת לראות את הילד כאינדבידואל כדי לענות על הצרכים המדויקים שלו".

ב-1994 נישאה לרועי, והשניים עברו ליישוב הקהילתי חבר שליד עפולה, שם נולדו הבנים הגדולים, מעין וטל. "אני עבדתי כפסיכולוגית, ולרועי היה עסק עצמאי לנפחות. בשלב מסוים רצינו לגור במקום שבו נוכל לחוות יותר חיי קהילה. רועי חלם להיות חקלאי ולגור בדרום, אז קנינו משק במושב עידן ועברנו לשם. המעבר היה לא קל, כי נאלצתי להתרחק מבני משפחתי, שאליהם אני קשורה מאוד, אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה צעד נכון. סגנון החיים כאן מאפשר לנו להיות יותר ביחד ולחיות קרוב לטבע המדברי, שאליו אנחנו מחוברים מאוד. כאן נולדו לנו נגה ואופק. כאן גם מצאתי איזון בין החיים האישיים לחיי הקהילה: המשכתי לעבוד כפסיכולוגית במועצות האזוריות ופתחתי קליניקה פרטית בבית.

"במהלך השנים הרגשתי צורך לתת ביטוי לצד היצירתי שקיים בי. תמיד יצרתי סרטים וסרטונים למשפחה, ומאוד אהבתי את זה, אז ב-2012 לקחתי שנת חופש מעיסוקיי השוטפים, למדתי את הצדדים השונים הכרוכים בעשייה הקולנועית והתחלתי ליצור סרטים עבור ערוץ הווידאו הקהילתי. לאט-לאט עשיתי לי שם בערבה בתחום הסרטים התיעודיים, והתחילו לפנות אליי. לפני ארבע שנים קיבלתי פנייה מהמועצה האזורית לתעד את סיפוריהם של ותיקי הערבה. ביחד עם צלם שותף עברתי יישוב-יישוב וראיינתי את דור המייסדים. התוצאה של הפרויקט הזה היא סרט באורך מלא, המעיד שקהילה יציבה וצומחת היא פרי מארג של אנשים מגוונים ושונים זה מזה, שהסך הכל שלהם יוצר מציאות שלמה. היום אני ממשיכה לעשות סרטים עבור גורמים שונים ומחפשת את הסרט הגדול הבא שלי".

בראיון עם אחד מוותיקי הערבה. "קהילה יציבה היא פרי מארג של אנשים מגוונים ושונים זה מזה"(צילום: אלבום פרטי)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעפרי של היום?

"גדלתי בחברה שקידשה את הכלל, לא פעם על חשבון הפרט, ולמרות העובדה שזכיתי בהורים ששמו דגש רב על ביטוי אישי, עדיין היה מתח מתמיד בין הכלל לפרט. כפסיכולוגית וכיוצרת סרטים יש בי צורך לתת מקום לקונפליקט הזה ולספק במה לקולו של היחיד: להקשיב לו, ללמוד ממנו ולתת לו כלים לצמיחה. הזרעים שנטעו בי הוריי שלובים היום בתמיכה מלאה מצד רועי, שותפי לחיים, ודוחפים אותי קדימה. אני מרגישה שעדיין לא סיימתי להביא את הקול האינדבידואלי שלי".

מסר לאומה?

"ממסע חיי ומתוך העיסוק שלי בסיפורי חיים למדתי שאנחנו הגיבורים של הסיפור שלנו, וששינויים הם דבר מבורך. המעבר שלנו לערבה קרה בשלב מאוחר יחסית, כשאנחנו כבר באמצע החיים. זה היה הימור גדול שהצליח, מפני שהיינו מחוברים לצרכים ולחלומות שלנו, ולמרות הפחד, העזנו לממש אותם. גם שינויים קטנים יכולים להביא עימם תמורות משמעותיות של התחדשות. אני אולי לא אזכה באוסקר, אבל יש לי הזדמנות להביא לביטוי את הכישורים שלי, לפתוח דלת לחיים של אנשים אחרים ולחלוק עימם את מתנת ההתבוננות והבחירה".

גם לה יש זיכרונות קשים מהילדות בקיבוץ. הקליקו על התמונה:

"בבת אחת נתלשתי ממשפחה מלוכדת ומבית מסודר מאוד". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)