כשאנשי טרמינל העיצוב בבת ים עזבו את משכנם הקודם, לירון הרשקוביץ, מנכ"ל עמותת לצאת מהקופסא (העומדת מאחורי המיזם), לא שיער שיעברו למעלה משנתיים וחצי עד שיוכלו לשוב לפעילותם בטרמינל החדש – האנגר עצום וישן, ששימש בעבר כמחסן לפחי האשפה של העירייה.
אבל באופן לא יוצא דופן במקומותינו, שיפוצים אורכים זמן רב מהמתוכנן, ובוודאי כשמדובר בשיפוץ מורכב, נרחב וחדשני כמו זה של משכן הטרמינל החדש. הוא אמנם יושק רק בינואר הקרוב, ואז גם נרחיב על הפרויקט השאפתני – אך מחזור המעצבים הטרי של תוכנית החממה יצא לדרך כבר השבוע.
הרשקוביץ ולימור פרץ, מנהלת תוכנית החממה של הטרמינל, לא הצליחו לעצום עין בלילה שלפני מרוב התרגשות. בבוקר רביעי הם קיבלו את המעצבים בסטודיו 207 של אסא ביגר ביפו, מקום מפגש בין אמנות, תרבות וקולינריה. זו היתה הפעם הראשונה בה פגשו מעצבי מחזור תש"פ זה את זה, ואחרי משחק היכרות קצר עברו להכין ארוחה משותפת מתוך שפע המצרכים שחיכו להם. "כולם רצו להשקיע והיתה תחושה של ביחד'', מספרים הרשקוביץ ופרץ, ''אחד הערכים המוספים המרכזיים בתוכנית הוא הקבוצתיות. יוצאים מכאן חברים לכל החיים, וחשוב לנו לטפח את הערך הזה".
הגיבושון החווייתי המשיך למחרת במוזיאון בת ים, ולאחר מכן בסדנת אימפרוביציה עם יואב ברתל במרכז כלים לתנועה וכוריאוגרפיה – שניהם מוסדות תרבות בת-ימיים, העיר המארחת את הטרמינל. בשבוע הבא הם ייפגשו במוזיאון העיצוב חולון וישמעו הרצאה של מיה דבש, אוצרת המוזיאון, ועודד פרידלנד, בעליו של מותג העיצוב ''מונקי ביזנס'', שחוגג 25 ומציג שם תהליכי עבודה. בעוד שבוע יתכנסו כולם בטרמינל לטקס חלוקת המפתחות והכניסה לסטודיות החדשים, והתוכנית תתחיל באופן רשמי.
למעלה מ-300 מעצבים ענו השנה לקול הקורא להרשמה לחממה. 16 נבחרו (שניים מתוכם עובדים יחד). החממה נמשכת כשנה, ומציעה לכל אחד ממשתתפיה סטודיו משלו בסביבת עבודה קבוצתית, הרצאות וסדנאות, וליווי של מנטור מתחום עשייתם – הכל למען התפתחותם כמנהלי עסק יציב ורווחי. התוכנית כרוכה בתשלום סמלי.
"במיון הפעם", אומר הרשקוביץ, "נוכחתי שוב עד כמה הצורך בתוכנית שלנו הוא גדול, ובאיזה חלל נמצאים מאות מעצבים שיוצאים מהאקדמיה ופוגשים את השוק. גם אחרי הלימודים יש להם צורך עצום בכלים, במסגרת ובחוויית עבודה משותפת, כדי לפתח ולקדם את העסק שלהם. בדיוק למען זה הקמנו את העמותה, והיה באמת קשה לבחור 15 מבין כל כך הרבה מועמדים מוכשרים וראויים".
כל כך קשה, עד שבאופן ספונטני החליטו אנשי העמותה לפתוח את ''המאפייה'', תוכנית מקבילה ואחרת, שתציע תהליך הכשרה ממוקד בן שלושה חודשים, שילווה 15 מעצבים נוספים בפיתוח העסק שלהם. בראש התוכנית תעמוד אושרי כהן נדר, שהובילה את תהליך מיון המעצבים לחממה. מידת הצלחתה תקבע אם המאפייה תמשיך ובאיזו תדירות.
לצד הרשקוביץ פועלת יו''ר העמותה, קארן אוברזון. "מעבר למה שאנחנו מציעים, צריכה להיעשות חשיבה מערכתית מחודשת בנוגע לשוק העיצוב בישראל", הוא אומר. "איך מתמודדים עם שוק מאוד תחרותי ועמוס, כשלא מקבלים באקדמיות מספיק כלים ליציאה ולהתמודדות עם השוק הזה – ואולי זה בכלל לא תפקידן? ואם זה לא התפקיד שלהן, אז של מי הוא? איך יוצאים לפעילות בינלאומית? מהם כללי האתיקה בשוק? איך מייצרים שיתופי פעולה?''
אלה הם בני המחזור החמישי של החממה בטרמינל העיצוב בת ים, נעים להכיר:
אהוד בן מנשה
בן 33, סיים תואר ראשון בעיצוב תעשייתי במכון אבני, ותואר שני במסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. בפרויקט הגמר שלו, unfinished, בהנחיית פרופ' עידו ברונו (היום מנכ"ל מוזיאון ישראל), עיצב בן-מנשה סדרת גופי תאורה מסוגי עץ שונים ומגומיות, כשהוא בוחן מנגנונים מכניים של תנועה והפעלה משחקית.
היום מציע בן מנשה שירותי עיצוב מקיפים, ובמקביל מפתח קו מוצרים משלו. בין היתר עבד עם רשת "ארומה", ובאחד הפרויקטים העצמאיים עיצב (ביחד עם עופר כנפי, אחד ממרציו) את Flat Lamp – משטח אור דקיק, נייד ומבוסס לד, בגדלי A4 ו- A3. המנורה השטוחה היתה בזמנה הראשונה מסוגה בארץ, היה לה ביקוש בקרב רוכשים פרטיים וגופים מוסדיים כמו הטכניון, ואחרי שכנפי עזב את הפרויקט המשיך בן מנשה לייצרה ולהפיצה בהצלחה, במשך שש שנים.
אפרת ברקוביץ
בת 34, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. התמחתה באריגה ולמדה לעומק מגוון טכניקות היי-טקיות ולואו-טקיות לאריגת בדים מגוונים בתכונותיהם: אטומים ושקופים, קשים ונשפכים, צפופים ואווריריים.
באין תעשיית טקסטיל בארץ, קשה מאוד להשיג נולים מקצועיים, ועם סיום לימודיה ברקוביץ לא יכלה להמשיך לעסוק בתחום התמחותה. שנים אחדות עבדה ב"צמר שטיחים יפים", בעיקר בתחום עיצוב הפנים והסטיילינג.
ב-2017, בהזדמנות נדירה, הצליחה לקבל לידיה את אחד הנולים הישנים של המחלקה בשנקר, שהוחלפו בנולים ממוחשבים. אז פתחה סטודיו משלה לאריגה, ובו היא מתמקדת בפיתוח חומרים טקסטיליים ודקורציה לבית, ומעבירה סדנאות אריגה לקבוצות קטנות.
גיל אלדור
בן 27, בוגר טרי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. מעצב הבית של "קנה קש", האחראי על פרויקטים בהתאמה אישית של החברה. את העבודה התחיל בשנה האחרונה ללימודים, והוא מלווה, בין היתר, את הקמת גשר יהודית, הנבנה מעל האיילון ומרוצף בעץ.
במקביל עובד אלדור על פיתוח מוצרים משלו. שרפרפי VOLU שלו הוצגו במתחם סאגה ביריד צבע טרי השנה, ולאחרונה החיה פרויקט שהחל בזמן לימודיו – שולחנות ערבסקיים ממתכת, בהשראת השולחנות שיוצרו במחלקה לעבודת דמשק בשנים הראשונות להקמת בצלאל.
דפנה רנרט
בת 29, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, לומדת מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. את הלימודים בבצלאל התחילה במחלקה לתקשורת חזותית, וכצלמת נמשכת לאנשים ולאופנה.
לאחרונה עבדה אצל צלם ומעצב שמלות כלה בטוסקנה, והצטרפה למשלחת של איגוד רופאי השיניים הבינלאומי, כדי לתעד הקמת מרפאה באוגנדה, ואת התהליך הטיפולי שבה. מתמודדת בהצלחה עם לקות שמיעה מלידה.
חי דורני
בן 35, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. מאז שסיים את לימודיו הוא מעצב לדיגיטל – אתרים ואפליקציות, אבל, הוא אומר, "כל הזמן נגעתי גם בארט. זו השריטה שלי".
הוא מעצב ארט משלבי הקונספט ובחירת החומרים, ועד לבנייה בפועל ולסטיילינג המוגמר, עבור לקוחות בתחומי הפקות צילום, קליפים, חלונות ראווה ואירועים. לאירוע השנתי של ''נספרסו'' בשנה שעברה, למשל, הוזמן להציג שולחן קינוחי דמה מרשים, ואם עדיין לא לגמרי הבנתם מה הוא בדיוק עושה, מבט חטוף בחשבון האינסטגרם שלו מבהיר הכל.
חנאן מסאלחה
בת 32, בוגרת תואר ראשון של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב, ולימודי צורפות במחלקה ללימודי חוץ בשנקר. חמש שנים עבדה במשרד אדריכלות בהרצליה פיתוח, ובמקביל, בעזרת התוכנית "מעצבות ביחד" של עמותת לצאת מהקופסא, הקימה את mizyan (בערבית מרוקאית – יפה), סטודיו לעיצוב תכשיטים בהשראת האדריכלות האסלאמית.
נכון להיום מסאלחה מתרכזת בעיצוב תכשיטי שולחן וגוף העשויים מפליז שעבר צריבה פוטוכימית וצופה בזהב, בעיצוב פרמטרי המאזכר ערבסקות ומשרביות. הם נמכרים בין היתר בחנות המוזיאון הבריטי, ובתחילת נובמבר תשתתף ביריד הצורפות האמנותית הבינלאומי Sieraad, המתקיים באמסטרדם.
עתה היא שואפת להרחיב את היריעה תוך כדי שמירה על ליבת המותג ומהותו – תכשיטים שנושאים מסר תרבותי ואישי. בין היתר השתתפה לאחרונה בקורס מרוכז לעיצוב תיקים בקולג' האופנה של University of the Arts London.
חן איילה אריאלי
בת 34, בוגרת בית-הספר לתקשורת חזותית גורן. מתמחה בעיצוב אריזות, ועבדה בחמש השנים האחרונות בסטודיו של פיליפ בולקיה. בשנה האחרונה פתחה סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי – מיתוג, עיצוב אריזות, עיצוב אתרים, איור.
במקביל החליטה לשלב את אהבתה לצמחים ואריזות, והקימה את "מיני קקטוס", קו שמציע בתים מאוירים וססגוניים לקקטוסים וסוקולנטים זעירים.
יעל ליבנה
בת 34, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל והמכון לאמנויות תל-חי. את הלימודים בבצלאל התחילה ליבנה במחלקה לאמנות, התאהבה בפיסול ועברה למחלקה לעיצוב קרמי, שבה התמקדה בקדרות, אבל לאו דווקא בהיבט השימושי שלה. Body of Work, פרויקט הגמר שלה, הציג אתגר טכני שרבים ממוריה חשבו שלא ניתן לצליחה.
בסטודיו שלה לעיצוב ולפיסול קרמי מציגה ליבנה אובייקטים אמנותיים, גופים פיסוליים על קו התפר שבין המסורתי למופשט ולרעיוני, שנוצרים מפורצלן על האובניים. במקביל היא מעצבת בהזמנה אישית כלים שימושיים ללקוחות פרטיים ולעסקים, כמו בר 51 התל אביבי.
יערה הירש
בת 31, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה. עבדה בסטודיות "בלו קולר" של להב הלוי ו"פרקטיק" של שגיא שטרן, מול לקוחות כבית אריאלה, מוזיאון ישראל ועיריית תל-אביב.
לפני שנה וחצי יצאה לדרך עצמאית, וכיום היא מתמקדת בעיצוב לדיגיטל (חווית משתמש), ועובדת הרבה עם סטארט-אפים.
ירדן עמיר
בן 32, בוגר "אופקים", תוכנית מלגות למצטיינים בלימודי פילוסופיה יהודית ותרבות עברית, שמטרתה להכשיר עתודה של מחנכים בבתי הספר התיכוניים. בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת תל-אביב.
מהעבודה החינוכית עמיר מאוד נהנה, אך מהמסגרת של משרד החינוך מאוד לא. "הצטרפתי לסטטיסטיקה של 50 האחוזים מהמורים החדשים הפורשים מהוראה בחמש השנים הראשונות לעבודתם", הוא מודה בתסכול.
את ההחלטה לעזוב קיבל במהלך שנת שבתון בארצות הברית, שם גילה את עולם מלאכות היד. כשחזר עבד בבית דפוס ואחר כך כשיפוצניק. תוך כדי עבודה מצא עצמו עוסק בנגרות כחלק ממתן פתרונות ללקוחותיו, והתחיל לצקת ביטוי אמנותי לכישוריו המעשיים. כך הקים סטודיו משלו, בשם ephemera.
נילי אבני
בת 41, למדה בצעירותה במדרשה לאמנות בית ברל, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון HIT. עבדה לאורך השנים בתחומי המולטימדיה, ברודקאסט לטלוויזיה, אנימציה ועיצוב ממשק (בין היתר בסטודיו של ברוך נאה), אבל האהבה הגדולה שלה היא איור.
בימים אלה נמצאת בשלבי פיתוח וייצור אחרונים של קו להלבשת חדרי ילדים. במרכזה של הקולקציה שתי דמויות, ללי וניקו, סביבן היא מציירת עולם נאיבי וטבעי.
בדי הקולקציה אורגניים, חומרי הייצור אקולוגיים, והשאיפה של אבני היא למצוא פתרונות ידידותיים לסביבה גם למוצרים הנמצאים בתהליך פיתוח.
ניר נוה
בן 35, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. היה בין ראשוני המשתתפים ב''ג'ים'', קבוצה המקדישה את פעילותה למרחב הציבורי. אחרי תקופה בבית ליבלינג, הוזמנו חברי הקבוצה לערד, שם היו אורחי המרכז לאמנות עכשווית והעירייה. המשימה שלקחו על עצמם הייתה לקדם שיתוף ציבור בשכונת אבישור הוותיקה, שמרבית תושביה הם חסידי גור, ולהפיק בריף עיצוב לגנים הברוטליסטיים המוזנחים בשכונה, כחלק מההתחדשות העירונית.
אחרי הלימודים עבד נוה כפרילאנס בתחומי התצוגה ועיצוב הפנים, ובהמשך נחת בסטודיו לעיצוב רהיטים בלומפילד (היום קראפט אנד בלום). לפני שלוש שנים פתח סטודיו עצמאי לעיצוב רהיטים, מנורות ואביזרים לבית, בשם Enter and Hammer. לרוב הוא עובד מול מעצבי פנים ואדריכלים בהזמנה מראש, מעצב ומייצר פתרונות ייעודיים, אובייקטים יחידניים וסדרות קטנות.
עדה חפץ
בת 49, גדלה בבית של אם שתפרה, עבדה כתדמיתנית ומעצבת בחברות תעשייתיות, לקחה קורסים בעיצוב אופנה אצל מרצי שנקר. מגיל צעיר חלמה לפתוח סלון לשמלות כלה וערב, ובגיל 40 הגשימה את החלום.
בסטודיו שלה בחצרות יפו הציגה מדי שנה קולקציה חדשה של למעלה מ-25 דגמים, צילמה קטלוגים בלוקיישנים מרשימים בארץ ובחו"ל (בין היתר ברומא ובקייב), כשהיא משתפת פעולה עם צלמים מהשורה הראשונה.
רועי דרבקין
בן 38, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. אחרי הלימודים עבד בסטודיו לעיצוב תאורה, ומשם עבר לסטודיו של האמנית מירי צ'ייס, ואחריה אסתר נאור, דרכן התוודע לאחורי הקלעים של עולם האמנות. "מאז ומעולם הייתי טוב בלבצע”, הוא מספר, "היכולות הגבוהות שלי הן במתן פתרונות בתחומים רחבים, ובעולם האמנות הרבה פעמים מחפשים את בעל המקצוע שיוכל לפתור מורכבויות טכניות ואחרות, שלאמנים ולאוצרים אין מושג איך לגשת אליהן".
לסטודיו שלו קרא דרבקין subrosa (מתחת לוורד, בלטינית), מושג שנולד במקור ברנסאנס, כשאולמות האוכל של המלוכה היו מעוטרים בוורדים והיה מקובל שמה שנאמר או נעשה תחת הוורדים האלה, נשמר בין משתתפיו. אחר כך הושאל המושג כתיאור נוסף ל"מאחורי הקלעים".
בין עבודותיו של דרבקין תכנון וביצוע הקירות והמרחבים בתערוכת "בנוגע לאפריקה" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון תל-אביב ועיצבה רעות עירון, תכנון וייצור של תערוכה בנושא מאדים לגן המדע ברחובות, וויטרינות בתערוכת התכשיטים במוזיאון האסלאם.
Context – נעם קולמן ויותם בורשטין
נעם קולמן ויותם בורשטין, חברים, חברו גם להקמת עסק לעיצוב שירות וחווית לקוח. קולמן, 31, הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT, ופרויקט הגמר שלו (משקפיים כמקרה מבחן לשילוב טכנולוגיות של הדפסה וסריקה תלת ממדית בתהליך פרסונליציה של מוצרים בייצור סדרתי) נבחר למצטיין המחזור. כיום הוא מרצה במחלקה; בורשטין, 31, הוא בוגר תכנית המצטיינים ע"ש לאוטמן באוניברסיטת תל אביב ותלמיד תואר שני באנתרופולוגיה.
קולמן עבר אחרי הלימודים ללונדון, בה עבד במשרדיהם של רון ארד וסם הכט. משם הגיע לטוקיו, לסטודיו takram, אחד המובילים בתחום עיצוב אינטראקציה, חזר לתל אביב ל"נקודה DM", ושוב לאירופה, הפעם לקופנהאגן, בה עבד ב-kilo design, סטודיו שמושבו במשרד האדריכלות BIG.
מרכז עיסוקו של בורשטין היה עד היום באקדמיה, בה התרכז במחקר קהילות ואנשים, ובניתוח התנהגותם וחוויותיהם מתוך הקשרים שונים. במקביל עסק בהוראה ובניהול פרויקטים חינוכיים – כמתרגל באקדמיה וכמנהל מרכזי נוער של עיריית תל-אביב. במסגרת האקדמיה לקח חלק במחקר שבחן כיצד ניתן לסייע לאוכלוסיית החקלאים המוחלשת בדרום הודו באמצעות טכנולוגיות ישראליות.
משם, הוא מספר, התוודע לעשייה בתחום ה-service design, שאליה נחשף דרך קולמן. "הגאונות בסרוויס דיזיין היא להבין שגם שירותים ניתן לעצב, בדיוק כמו שמעצבים מוצרים", הוא אומר.
המוטיבציה של "קונטקסט", מדגיש קולמן, היא לפעול במקומות שבהם תהיה לעשייתם ערך, שבהם יוכלו להיטיב את החוויה שלנו בעולם. הפרויקטים הנוכחיים שלהם נוגעים בשלושה עולמות תוכן שונים: תחום הבריאות (חוויית המטופל), תחום הפיננסים (בפרויקט העוסק בפנסיה), ובשירותים הממשלתיים (פרויקט במחלקה להפחתת רגולציה במשרד ראש הממשלה).
---------------------------------------------------
לחצו על התמונה לפרויקט האחרון של BIG - תחנת כוח שהיא גם מסלול סקי:
