מיה (41) ודור (23) התאהבו ומגדלים יחד תאומים מתרומת ביצית וזרע

כשמיה חסקל ודור נחמיאס נפגשו, היא ניהלה חיים פוליאמוריים. למענו היא עזבה את בני זוגה האחרים, ולשניהם היה ברור שכתרצה להפוך לאמא הם ייפרדו. זה לא קרה

מיה חסקל ודור נחמיאס עם התאומים. "אנחנו אוהבים לצחוק על זה שיש בינינו הפרש גילים משמעותי, אבל בגלל המחלה של דור נמות יחד" (צילום: שרון צור)
מיה חסקל ודור נחמיאס עם התאומים. "אנחנו אוהבים לצחוק על זה שיש בינינו הפרש גילים משמעותי, אבל בגלל המחלה של דור נמות יחד" (צילום: שרון צור)

את חודש אוגוסט האחרון בילו מיה חסקל ובן זוגה דור נחמיאס בפגייה של בית החולים שיבא, לצד תאומיהם הרכים שבחרו להגיח לעולם בשבוע ה־32 להיריון. עבור מתבוננים מהצד הם בטח נראו כמו עוד זוג הורים טיפוסי. אם ממש מתעקשים, חדי העין אולי היו שמים לב שנחמיאס, שמדי יום דאג להאכיל במסירות את אחד התאומים בזמן שחסקל שאבה או ניסתה להיניק את השני, נראה צעיר מזוגתו בכמה שנים טובות. אבל אף אחד לא היה מעלה בדעתו שעד אמצע ההיריון עוד בכלל לא היה ברור אם נחמיאס יהיה האבא; שמבחינה ביולוגית הוא כלל לא האבא; או יותר מזה: שהתאומים גם לא נושאים את המטען הגנטי של האמא. כן, החיים לפעמים הם כמו קומבינציית סושי: לא תמיד אפשר לדעת איזה מילוי מסתתר בפנים.

 

אני נפגשת איתם כמה ימים אחרי שהשתחררו עם התאומים מהפגייה. חסקל (41) היא עובדת סוציאלית שמנהלת כיום מרכז לנשים במעגל הזנות. נחמיאס (23) עובד כמתכנת ("הוא אפילו עוד לא עשה תואר ראשון", מעידה עליו חסקל בגאווה. "הוא אוטודידקט"). הם נפגשו רק לפני שנה וחצי, אבל המסע של חסקל לאמהוּת החל שש שנים קודם לכן, בזמן שנחמיאס עוד שקד על לימודיו בתיכון. ועדיין, בזמן ששניהם יושבים מולי, כשהיא מחזיקה את פלג והוא את אמה, נראה שהצליחו לצמצם את הפער ולפגוש זה את זה. מצד שני, הדרך שכל אחד עבר כדי להגיע לשם, בהחלט לא הייתה פשוטה.

 

משבר משפחתי

חסקל נולדה בקריית־חיים וגדלה בנופית. בת אמצעית בין שני אחים. אביה היה מהנדס אלקטרוניקה ברפאל, אמה מורה וסגנית מנהלת בבית ספר יסודי. בשנות ה־20 שלה האמינה שכמו כולם, גם היא רוצה למצוא בן זוג, להתחתן ולהביא ילדים. "עד גיל 30 היו לי שתי מערכות יחסים ארוכות ויציבות שכללו מגורים משותפים", היא מספרת. "אחת נמשכה שנתיים, השנייה שלוש. אבל בכל פעם שעלה נושא החתונה משהו הרגיש לי לא מדויק ונפרדנו. התחלתי להטיל ספק ברצונות שלי: האם להיות אמא זה משהו שאני באמת רוצה, או שאולי אני פשוט שבויה תחת המוסכמות של החברה?"

מיה: "הסרטן שלי נחשב ל'סרטן קל'. לא הייתי צריכה לעבור כימותרפיה ואפילו לא הקרנות. רק ניתוח להסרת הגידול. אבל עבור אמא זה כבר היה כבד מדי. ארבעה חודשים בלבד אחרי שיצאה לפנסיה היא התאבדה"

 

בגיל 33 מצאה את עצמה שוב במערכת יחסים רצינית, חולקת מגורים משותפים עם בן זוג יותר משנה. אבל שוב החלו לצוץ הספקות. אז גם החיים לבשו כיסוי טרגי: אצלה התגלה גידול סרטני בבלוטת התריס ובמקביל, אמה בת ה־57, שבדיוק יצאה לפנסיה מוקדמת, החלה לסבול מדיכאון קשה. "הסרטן שלי נחשב לסרטן קל", היא אומרת. "לא הייתי צריכה לעבור כימותרפיה או הקרנות. רק ניתוח להסרת הגידול. אבל עבור אמא זה כבר היה כבד מדי. החלל הריק שנוצר אצלה בעקבות הפרישה השפיע עליה מאוד לרעה, והיא לקחה דברים מאוד קשה. זיהינו שהיא במצב לא טוב ולקחנו אותה לפסיכיאטר שרשם לה כדורים נוגדי דיכאון. הבעיה עם הכדורים הללו היא שבשבועיים הראשונים, במקום להקל, הם עלולים להעצים את הסימפטומים ואת המחשבות האובדניות. וכך, שבועיים אחרי שהחלה עם הכדורים וארבעה חודשים בלבד אחרי שיצאה לפנסיה, אמא התאבדה".

 

נורא.

"אחרי מותה צללתי בעצמי לדיכאון עמוק שנמשך שנתיים. מיד אחרי השבעה נפרדתי מבן הזוג ובהמשך עברתי לגור לבד במרכז. הניתוח להסרת הגידול נפל על תקופת השבעה וכמובן, דחיתי אותו, כשבהתחלה אפילו לא רציתי לקבוע מועד חדש. אמרתי: 'בשביל מה? מבחינתי שהסרטן יתפשט ושאני אמות גם'. אבל לשמחתי הצלחתי בסופו של דבר להתרומם. בין היתר הצטרפתי לקבוצה של ילדים שהוריהם התאבדו, מטעם העמותה 'בשביל החיים' שחיזקה אותי מאוד. בנוסף, נחשפתי לקהילת 'מידברן' שהפכה לחוויה משנת חיים עבורי. מדובר בקהילה עם אנשים פתוחים מאוד, שגרמו לי לראשונה להרגיש שייכת. הבנתי מה הזהות שלי, איך אני רוצה לחיות את חיי והגעתי בזכותה לכמה מסקנות משמעותיות".

 

שהן?

"המסקנה הכי גדולה הייתה שאני כן רוצה להיות אמא. לפני מותה, כשסיפרתי לאמא שאני חושבת להיפרד מבן הזוג שהיה לי, היא אמרה: 'יש לך ילד שמחכה לך והוא מפספס אותך'. המשפט שלה הדהד לי יותר ויותר בראש".

 

"היה לי קל מאוד להפריד בין אמהוּת לזוגיות" (צילום: שרון צור)
    "היה לי קל מאוד להפריד בין אמהוּת לזוגיות"(צילום: שרון צור)

     

    הניסיונות להרות

    חסקל אמנם הבינה שהיא רוצה להיות אמא, אבל הרגישה שהיא לא בהכרח רוצה או צריכה בשביל זה בן זוג. "באותה תקופה חזרתי לעולם הדייטים, נרשמתי לאתרי היכרויות, וזה היה איום ונורא מבחינתי", היא נזכרת. "את בני הזוג הקודמים שלי הכרתי דרך העבודה או חברים, והבחורים שיצאתי איתם מהאתרים היו בעיניי הזיה.

    "הייתי אז בת 35 וידעתי שאני לא מתכוונת לחכות עד שאמצא את בן הזוג המתאים כדי להביא איתו ילד. היה לי קל מאוד להפריד בין אמהוּת לזוגיות. אמרתי: 'אהבה אני אמצא יום אחד, ואמא אני יכולה להיות גם עכשיו'".

     

    אז מה עשית?

    "בהתחלה חשבתי להביא ילד בהורות משותפת. זיהיתי בזה כמה יתרונות: לילד יש אבא, קל יותר כלכלית ויש לאמא גם יותר חופש. התחלתי תהליך עם בחור גיי, קראנו למפגשים בינינו 'דייטים של דתיים'. במשך כמה חודשים יצאנו לבתי קפה, לסרטים, ממש כמו בדייטים רגילים, רק בלי מגע. במקביל התחלנו לעבור בדיקות גנטיות. בסוף זה לא יצא לפועל, כי לא הצלחנו לגשר על כמה פערים מהותיים, למשל, העובדה שאני ראיתי את עצמי חוזרת יום אחד לצפון, בעוד שהוא סירב לעזוב את המרכז.

    "אחרי שזה נפל לא היה לי רצון למצוא פרטנר אחר ולא רציתי לבזבז עוד זמן. אמרתי שאביא ילד לעולם לבד באמצעות תרומת זרע".

     

    אבל גם הדרך הזו לא הביאה להיריון המיוחל. חסקל התחילה תהליך של הזרעות, נקלטה פעם אחת, אך ההיריון נפל בשבוע השישי. אחרי שמונה חודשים שלא הצליחה להתעבר, נשלחה לצילום רחם. נמצאה חסימה באחת החצוצרות, החסימה תוקנה, אך היריון לא הגיע. אז נאמר לה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא: הפריה חוץ־גופית. גם זה לא עבד. "לפעמים הביציות ששאבו לי לא היו מספיק טובות", היא אומרת. "לפעמים הצליחו להפרות אותן, אבל הן לא שרדו את הלילה ולפעמים החזירו לי עוברים אבל לא נוצר היריון".

     

    טרמפ גורלי

    לקראת גיל 40 חסקל כבר הייתה אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות ובלי ילד באופק. מבחינה זוגית, לעומת זאת, חייה היו מלאים. אפילו מלאים מאוד: באותה העת היא ניהלה שלוש מערכות יחסים במקביל. "יש שיקראו לזה פוליאמוריה, אבל אני פחות אוהבת לתת לזה שם", היא מצהירה. "מבחינתי מדובר בהבנה שיש עוד אנשים אהובים בחיים שלך ולא רק בן אדם אחד, ועמם את גם מקיימת יחסי מין. שלושת האהובים שלי כמובן ידעו אחד על השני. אחד מהם היה נשוי, לשני הייתה בת זוג נוספת והשלישי היה רווק ואני הייתי בת זוגו היחידה. כולם גם ידעו על טיפולי הפוריות שאני עוברת, כולם תמכו בי, ולפעמים כל אחד בנפרד היה מלווה אותי לבדיקות".

    מיה: "יש שיקראו לזה פוליאמוריה, מבחינתי מדובר בהבנה שיש עוד אנשים אהובים בחייך, שעמם את מקיימת יחסי מין. שלושת האהובים שלי כמובן ידעו אחד על השני. אחד מהם היה נשוי, לשני הייתה בת זוג נוספת, והשלישי היה רווק"

     

    אף אחד לא הציע לתרום זרע משלו?

    "הבחור שלא הייתה לו מערכת יחסים נוספת דווקא הציע. זה היה מאוד יפה ונחמד מצדו. אבל הוא לא רצה להיות אבא אלא רק תורם, ואני לא רציתי להפסיק את הקשר החברי איתו. ידעתי שתוכל להיווצר בעיה אם נמשיך להיות חברים, הילד יגדל והם יהיו דומים".

     

    את דור נחמיאס, הגבר הבא והנוכחי בחייה, הכירה חודש לפני יום הולדתה ה־40. זה היה במהלך פסטיבל 'מידברן' שנערך בים המלח, שאליו הגיעה עם אחד מבני הזוג שלה, זה שהייתה לו בת זוג נוספת. "התכנון היה שאני אגיע איתו והוא יפגוש את החברה השנייה שלו שם", היא מספרת. "סיכמנו מראש שהוא יחזור איתה הביתה, בעוד שאני, שהייתי צריכה לחזור קודם, אחזור עם חברה. במהלך הפסטיבל הוא ערך היכרות ביני ובין החברה שלו, שלא כל כך התלהבה לראות אותי. היא שאפה איתו לקשר מונוגמי ולא אהבה את העובדה שאני בתמונה. דור היה השותף שלה לדירה, וביום שהייתי אמורה לחזור למרכז, בן הזוג שלי ביקש שאקח את דור טרמפ. אני מודה שאפילו עבורי זה הרגיש קצת מוזר וחסר טקט. מצד שני, לא היה לי נעים לסרב. אז אמרתי לחברה שלי: 'את יושבת לידי ברכב, הוא יֵשב מאחור, ונתעלם ממנו כל הנסיעה'".

     

    נחמיאס: "מהר מאוד קלטתי את הווייב. עוד קודם ידעתי מי זו מיה. השותפה שלי סיפרה לי עליה ועד כמה יהיה לה קשה לראות אותה בפסטיבל. כשהחבר שלה אמר שהוא מצא לי טרמפ ושזו מיה, הופתעתי. אמרתי לו: 'אתה בטוח?' כדי להקל את אי־הנוחות גם אני חשבתי שהכי טוב יהיה שאשב מאחור וכל הדרך אהיה עם אוזניות".

    חסקל: "בשלב מסוים עצרתי לתדלק, ובזמן הזה החברה שלי נכנסה לחנות. אני ודור נאלצנו לדבר קצת מתוך נימוס".

    נחמיאס: "היא שאלה אותי על סדנה שבה שנינו היינו במסגרת הפסטיבל, ואמרתי לה שהיה לי 'כיף אבל מורכב'".

    חסקל: "ואז הבנתי, שכמוני, גם הוא ילד להורה שהתאבד, שאבא שלו שם קץ לחייו".

     

    "אין ספק שפער הגילים משפיע. מצד שני הבנו שאף אחד לא יכול לצפות את העתיד" (צילום: שרון צור)
      "אין ספק שפער הגילים משפיע. מצד שני הבנו שאף אחד לא יכול לצפות את העתיד"(צילום: שרון צור)

       

      מחלת ניוון שרירים

      אביו של נחמיאס, שהיה צלם ועורך, התאבד כשבנו היה בן שמונה וחצי. "הוא סבל במשך שנים מדיכאון קליני. באותה העת ההורים שלי כבר היו גרושים. שנתיים קודם לכן, אבחנו אצלי מחלת שרירים. גם זה השפיע עליו לרעה".

      דור: "האבחנה הייתה 'דושן בקר', מחלת ניוון שרירים שבה הנפגעים המרכזיים הם שרירי הלב. כרגע אני בסדר, אבל אני נחשב לחולה סופני כי תוחלת החיים של חולי 'דושן' קצרה יותר"

       

      איך המחלה שלך התגלתה?

      "אבא שלי נהג לרכוב על אופני שטח וכשהייתי בן שש הוא החליט לצרף אותי לרכיבה. במהלך המסע נפלתי כמה פעמים, עד שבשלב מסוים לא היה לי כוח להמשיך לפדל. אמרתי: 'אבא, אני לא יכול יותר. קשה לי ונורא כואב לי'. אבל היינו חייבים להמשיך לרכוב כי היינו לבד בשטח והאוטו היה רחוק. ואז, כשהגענו לרכב, עצרתי לעשות פיפי. אני זוכר שראיתי שהשתן בצבע אדום שחור, מתתי מכאבים וצעקתי 'אבא'. אחרי זה לא זכרתי כלום. התעוררתי בבית חולים. התברר שאיבדתי את ההכרה ועל פי הבדיקות גילו שאני סובל ממחלת ניוון שרירים שמתבטאת באי־סבילות למאמץ".

       

      אבל אתה נראה ומתפקד בסדר גמור.

      "במשך השנים המחלה לא השפיעה עליי מעבר לעובדה שהייתי צריך להיות במעקב ושאסור היה לי להתאמץ יותר מדי. בגלל זה גם קיבלתי פטור מהצבא, אבל בחרתי להתנדב לגרעין נח"ל. בתקופת השירות קרסתי פיזית. בניגוד להמלצות, התחלתי לרוץ למרחקים, ויום אחד, אחרי ריצה של עשרה ק"מ סבלתי מפרפור חדרים והתמוטטתי. הובהלתי לבית החולים והאבחנה הייתה ודאית - 'דושן בקר', מחלת ניוון שרירים שבה הנפגעים המרכזיים הם שרירי הלב. כרגע אני בסדר, אבל אני נחשב לחולה סופני כי תוחלת החיים של חולי 'דושן' קצרה יותר. אי־אפשר לדעת אילו חיים מצפים לי. יש חולים שיכולים לחיות עד גיל 60-50 יחסית טוב, עם התקצרות שרירים הדרגתית. מנגד, יש כאלה שעוד לפני גיל 30 יכולים למצוא את עצמם מרותקים לכיסא גלגלים".

       

      כשנחמיאס סיפר לחסקל על אביו ועל מחלתו, היא לא נרתעה. להפך: הוא חדר עמוק ללבה. יום לאחר שנתנה לו טרמפ, כבר סימסה לו והציעה להיפגש. "נפגשנו בפארק בתל־אביב", היא נזכרת. "סיפרתי לו על העמותה 'בשביל החיים' ועד כמה היא עזרה לי. בשלב הזה ראיתי בו ידיד לגמרי. לא חשבתי עליו בכלל באופן אינטימי. לא רק שכבר הייתי בתוך שלוש מערכות יחסים וזה הספיק לי, אלא שדור היה סך הכל בן 22, משוחרר טרי. תמיד בני הזוג שלי היו בני גילי או מבוגרים ממני. לא דמיינתי את עצמי לרגע עם מישהו כל כך צעיר".

      נחמיאס: "גם אני לא חשבתי על מיה בכיוון הזה בהתחלה. ידעתי מהשותפה שלי שהיא פוליאמורית, ובעוד שזוגיות פתוחה הייתה משהו שסקרן אותי, זה לא היה חלק מהעולם שלי".

       

      התאהבות

      אחרי אותו מפגש הם המשיכו להתכתב, וכעבור חודשיים נפגשו במסיבה אחרת של המידברן. "קשה לי לתאר במילים את הווייב שמתרחש באירועים הללו, אבל יש שם משהו מאוד מאפשר", אומרת חסקל. "זה אומר שאם בא לי באותו רגע לנשק מישהו, אז אני אנשק אותו, בלי להגדיר את זה או לשאול לאן זה ילך, בלי אפילו לדעת בהכרח איך קוראים לבחור. אז נישקתי שם כל מיני בחורים, ובשלב מסוים גם את דור".

      נחמיאס: "רק שאני, סילי מי, נורא התרגשתי ולקחתי את זה לכיוון אחר ממה שמיה לקחה את זה. במהלך הפסטיבל ניהלנו כמה שיחות עומק והרגיש לי נורא טוב ואינטימי איתה. אחרי הפסטיבל הרגשתי צורך עז להיפגש איתה שוב".

      חסקל: "ודור הוא טיפוס החלטי".

      נחמיאס: "ידעתי שהיא מנהלת מערכות יחסים אחרות, אבל הרגשתי שאפילו אם יש לה בני זוג אחרים, אני רוצה להיות חלק. כעבור חודש, היא עזבה את כולם ונשארה רק איתי".

      חסקל: "זו לא הייתה החלטה מודעת. עם דור התפתח אצלי רגש גדול יותר והאינטימיות הייתה מאוד נעימה. היה בי רצון לבלות איתו כמה שיותר, כך שהאינטנסיביות של המפגשים איתו גרמה לי להתרחק בהדרגה מהאחרים".

       

      ובשלב הזה המשכת בטיפולי הפוריות.

      "כן, וגם לזה היה משקל אדיר בעובדה שנתתי את כולי לדור. הרגשתי מותשת נפשית. ניסיתי להיכנס להיריון חמש שנים ללא הצלחה. התסכול היה מאוד גבוה, תחושה של כישלון אישי, שהגוף שלי בוגד בי".

       

      דור ידע על ניסיונותייך להפוך לאמא?

      "ודאי, מהרגע הראשון. ואחרי שהפכנו לזוג גם הבהרתי לו שאנחנו יחד כל עוד אין ילד בתמונה. אבל ברגע שהילד יגיע, אז 'יאללה ביי'".

       

      דור, איך קיבלת את זה?

      "בהבנה גמורה. לא תכננתי לפגוש מישהי בת 40 ולגדל איתה ילד. אמרתי שנמשיך להיות יחד עד שזה יקרה".

       

      "כשהתינוקות נולדים אתה מבין עד כמה המטען הגנטי שלך לא רלוונטי" (צילום: שרון צור)
        "כשהתינוקות נולדים אתה מבין עד כמה המטען הגנטי שלך לא רלוונטי"(צילום: שרון צור)

         

        תרומת זרע וביצית

        אבל בשלב מסוים נחמיאס הבין שזה יכול לקרות מוקדם מהצפוי: אחרי שחסקל עברה עוד טיפול הפריה שלא צלח, היא החליטה שמספיק לה. בדיוק אז, מכרה שלה מ"השירות למען הילד" הציעה לה לשקול אומנה. חסקל החליטה ללכת על זה, התחילה תהליך אבחון, ואחרי כמה חודשים התבשרה שעברה אותו בהצלחה. "אני ודור היינו כבר שבעה חודשים יחד כשהודיעו לי שנמצא עבורי ילד מתאים בן שנתיים. אמרו לי: 'בתוך שישה שבועות הילד אצלך'. אבל אז עלו בי הרבה התלבטויות. מדובר היה בילד שהגיע מרקע משפחתי מאוד קשה וסבל מקשיים רבים. החברות ובני המשפחה הפצירו בי לחשוב על זה, ובשיחות איתם עלה הרעיון שאחזור לטיפולי הפוריות, רק הפעם עם תרומת ביצית".

         

        למה היית צריכה תרומה?

        "כי הגוף שלי אמנם ייצר ביציות, אבל לא בכמות מספקת ובעיקר כי לאורך זמן לא הצלחתי להרות".

         

        ואיך דור השתלב בתוכנית?

        "באותה תקופה הלכתי בקביעות לפסיכולוג ושיתפתי אותו בדילמות. גם המחשבה להיפרד מדור הייתה קשה לי, אז הפסיכולוג הציע שאביא אותו לפגישה משותפת. הפסיכולוג שאל את דור מה הוא מרגיש בעניין, ודור השיב שאם בהתחלה הוא קיבל את האפשרות שניפרד ברגע שאהפוך לאמא, עכשיו גם הוא לא מרגיש שהוא מסוגל. הוא אמר שמה שהוא הכי היה רוצה זה לראות איך אנחנו גדלים יחד כזוג, כדי שאולי בעתיד נוכל להיות הורים ביחד".

         

        אבל לך כבר לא היה זמן או רצון להמתין עוד.

        "בדיוק. ובגלל זה החלטתי לעשות טיפולי הפריה עם תרומת זרע ותרומת ביצית. הפעם כבר לא סיכמתי עם דור שברגע שיגיע ילד אנחנו נפרדים. סיכמנו להמשיך לבחון את הזוגיות שלנו גם במקרה שאכנס להיריון".

         

        לא נשקלה האפשרות להשתמש בזרע של דור?

        "בהתחשב בהיסטוריה הרפואית של דור, אני מודה שזה פחות הלהיב אותי. אבל בעיקר, לשנינו היה ברור שתרומת זרע תשחרר המון לחץ. דור לא ירגיש שהוא מחויב לזוגיות או לאבהות ובמשך כל ההיריון יהיה לו פתח מילוט. כשהילד יגיע זו תהיה בחירה שלו ושלנו".

        נחמיאס: "תמיד היה לי ברור שבגלל המחלה שלי ארצה להפוך לאבא בגיל צעיר יחסית, אבל באותה עת זה הרגיש לי מוקדם מדי. רק השתחררתי מהצבא, עוד לא החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים. הייתי צריך לחשוב טוב אם זו אחריות שאני באמת יכול לקחת על עצמי. גם עלו בי כל מיני שאלות: האם זה יכניס אותי לדיכאון? האם אבחר לעזוב את העולם כמו אבא שלי? מה אם המחלה שלי תתפרץ ואהפוך לנטל על מיה? האם בגילי הצעיר אני בכלל בשל להיות אבא?"

         

        הורות

        כצפוי, הבשלות לאבהות הייתה עניין של תהליך. "כבר מהחודש הרביעי, אחרי שההיריון הפך מוחשי וראינו באולטרסאונד את התאומים, התחלתי להרגיש שיש בי יותר ויותר את הרצון", אומר נחמיאס. "אבל אני חושב שהרגע הוודאי היה מיד אחרי שהם נולדו והחזקתי להם את היד. אז השאלה כבר לא הייתה 'האם אני מוכן להיות אבא', אלא יותר 'איזה אבא אני הולך להיות'".

        דור: "אני חושב שהרגע הוודאי שבו הרגשתי בשל לאבהות היה מיד אחרי שהם נולדו והחזקתי להם את היד. השאלה כבר לא הייתה 'האם אני מוכן להיות אבא', אלא יותר 'איזה אבא אני הולך להיות'"

         

        מיה, מתי את הרגשת שדור הוא האבא?

        "אני חושבת שההבשלה הייתה לאורך כל ההיריון. ניהלנו בזמן הזה שיחות מאוד אמיצות ולא פשוטות. אנחנו אוהבים לצחוק על זה שיש בינינו הפרש גילים משמעותי, אבל בגלל המחלה של דור נמות יחד. ועדיין, אין ספק שפער הגילים משפיע. מצד שני הבנו שאף אחד לא יכול לצפות את העתיד ושעדיף שנתמקד במה שאנחנו מרגישים כאן ועכשיו".

         

        מיה, הוטרדת מכך שהם לא ילדים ביולוגיים שלך?

        "במהלך ההיריון קצת פחדתי, לא ידעתי אם כשאראה אותם ולא אזהה בהם משהו שדומה לי, זה יגרום לי ניתוק רגשי. לשמחתי הכל התבדה ברגע שהם נולדו. חוץ מזה, תסתכלי עליהם, הם מהממים. שלושה ימים אחרי שהם נולדו וחדלו להיראות כמו קופיפים, אני ודור אמרנו שהם יכולים לשמש פרסומת מושלמת ל'מנור מדיקל' (החברה שעוסקת בתרומת ביצית מחו"ל, שממנה לקחה חסקל תרומה. י"מ)".

        נחמיאס: "כשהתינוקות נולדים אתה מבין עד כמה המטען הגנטי שלך לא רלוונטי, שמה שחשוב בהורות הוא הדרך שבה אתה מגדל אותם והבית שאתה רוצה להעניק להם".

         

        ואיך תגיבו אם תטיילו איתם בעגלה ומישהו יגיד עד כמה הם דומים לאחד מכם?

        חסקל: "אני חושבת שבדיוק בדרך שבה אנחנו מגיבים לרוב הדברים שאנחנו מתמודדים איתם: בהרבה הומור. אני זוכרת למשל שבבדיקה של סקירת מערכות, התאומים לא הפסיקו לזוז, והרופאה התקשתה למדוד אותם. באיזשהו שלב היא אמרה 'תפסיקו לזוז' ושניהם נרגעו מיד. תורמת הביצית שלי היא מאוקריאנה, אז ישר אמרנו לרופאה: 'את רואה? זה מה שנקרא חינוך סובייטי. כבר מהרגע הראשון'".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: שירי שנהב)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: שירי שנהב)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד