מדלן ז'ורבלוב, 50, גרושה ואם לשני בנים (28, 16), תושבת נתניה, אחות ב"בייבי ליס", מלון היולדות שליד המרכז הרפואי איכילוב
נולדתי בצפון הקווקז, בת בכורה בין שניים, במשפחה אוהבת ותומכת. בגיל 16 סיימתי תיכון ורציתי ללמוד רפואה, ומאחר שלא התקבלתי בגלל יהדותי, הלכתי לבית ספר לאחיות. במקביל, התחלתי לעבוד בתינוקייה של בית חולים לילדים, כדי להכיר את עולם הרפואה מלמטה. אחרי שעות העבודה כסניטרית החלפתי חלוק ונכנסתי לחדר של התינוקות הנטושים. הרגשתי צורך לתת להם את האהבה שחסרה להם והמשכורת הקטנה שקיבלתי הלכה על מתנות בשבילם. כשסיימתי בהצטיינות את הלימודים כאחות מוסמכת, התקבלתי לבית ספר לרפואה באוניברסיטה במוסקבה.
את בעלי הכרתי כשהוא היה בן 17 ואני בת 18. התחתנתי בת 20, כי אבא אמר שאין מצב שאפגש איתו בלי מחויבות. אחרי חודש הבנתי שלא יהיה לי פשוט בנישואים האלה, כי היינו מאוד שונים: הוא רצה אותי רק סביבו ואני למדתי, הייתי פעילה פוליטית והיה לי עולם מלא.
אחרי שנה וחצי נולד לנו הבן הבכור מרטין (28), ששינה את חיי ברגע אחד. הוא נולד עם שיתוק מוחין, כתוצאה מחוסר חמצן ממושך, ועשו לו החייאה. אמרו לי שיש לו פגיעה במוח ובאיברים פנימיים, והוסיפו: 'את צעירה. עוד יהיו לך ילדים בריאים!' עניתי לרופאים שיעשו מה שהם יכולים מבחינה רפואית ובורא עולם יעשה מה שהוא יחליט.
כשהלכתי לבקר אותו בטיפול נמרץ, הוא היה עם מכשיר הנשמה, אבל ראיתי שעשה תנועת יניקה בקצה הפה ואני, שעבדתי עם תינוקות, ידעתי שהילד הזה יחיה ושאעשה הכל למענו. כעבור כמה ימים, כשפקח עיניים, ראיתי את המבט החכם שלו וידעתי שאין לו פגם קוגניטיבי, אף שהפגיעה המוטורית הייתה קשה ונרחבת. הפסקתי ללמוד והקדשתי לו את כל חיי, בסיוע הוריי והוריו של בעלי. כשהיה בן שנה, יעצו לנו לעלות לישראל כי יש בה ניסיון רב בשיקום נכים. ב־1994 עליתי עם בני ואמי. בעלי לא הצטרף, בגלל עסקיו. בני הלך לגן לבעלי צרכים מיוחדים ובנוסף השתתף בחוגי הפעלה מגוונים. תמיד התייחסתי אליו כאל ילד רגיל.
בזוגיות, המרחק עשה את שלו. בגיל 30 התגרשנו ביוזמתי, אבל בעלי לשעבר, שעלה ארצה, חיזר אחריי ללא הרף. בהתחלה סירבתי לחזור אליו. ואז, הבן שלי ביקש לבר־מצווה מתנה – אח. מאחר שאני שומרת מצוות, החלטתי שהכי נכון יהיה לחזור לאבא שלו כדי להביא לו אח. התחתנתי איתו בשנית, וכשהוא נסע לרוסיה, הצטרפתי אליו עם בננו. שם נכנסתי מהר להיריון ובמוסקבה נולד הבן השני אליהו (16), בניתוח קיסרי.
כשראיתי אותו, תינוק בריא, זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. כשהתינוק היה בן חודשיים וחצי הרגשתי שהיחסים ביני ובין בעלי לא אמיתיים. חזרתי ארצה עם שני הילדים וקיבלתי גט באמצעות שליח. היום בעלי לשעבר נשוי פעם שלישית. יש לו חמישה ילדים, נוסף על שני בנינו, ואני מאחלת לו כל טוב.
ב־1999 התחלתי לעבוד כאחות מוסמכת בטיפול נמרץ ילדים באיכילוב, אבל לא עמדתי בזה מבחינה רגשית ועברתי לתינוקייה, שם טיפלתי בילדים בריאים אחרי הלידה. ב־2006, אחרי שחזרתי ארצה עם שני הבנים, עברתי ל'בייבי ליס', מלון היולדות שליד בית החולים איכילוב. יש לנו שם תינוקייה עם השגחה צמודה 24 שעות ביממה, ולי יש אפשרות לתת לתינוקות את כל כולי וגם להדריך הורים אחרי הלידה. חשוב לי להעביר לאמהות את התחושה שהתינוק חשוב ביותר, אבל שעליהן קודם כל לשמור על עצמן, כי ברגע שטוב לאם יהיה טוב גם לילד. עם התינוקות והאמהות יש לי אפשרות להגשים את עצמי בנתינה ואהבה, שאני מלאה בהן.
אני פנויה לאהבה חדשה וטובה, עם מישהו שיהיה מסוגל לקבל את מה שאעניק לו. מהבנים יש לי נחת. הבן הצעיר תלמיד ישיבת בני עקיבא בנתניה וכדורגלן בליגה הצעירה, פיצוי לציפיות שהיו לי בילד הראשון ולא התגשמו. הבן הבכור הוא איש מדהים שממלא אותי גאווה. הוא פגוע בארבע גפיים ולא מדבר, אך מתקשר בתקשורת חליפית דרך מיקוד מבט על המסך, כותב בשלוש שפות, פעיל בהייטק, עוזר לילדים עם פגיעה דומה, כותב מוזיקה ושירים ויש לו מטפל צמוד. למדתי לקבל אותו ועשיתי הכל כדי לפתח את מה שיש בו. אני לא רואה בו נכה. הנשמה שלו שלמה.
שורה תחתונה: הצורך לתקשר עם אדם לא תקשורתי דורש לפתח כישורים שאת לא מפעילה ביום־יום. בזכות בני הבכור התפתחתי אישית, מקצועית ורגשית ואני רואה בו מתנה ולא עונש".
"כשהבן השני היה בן חודשיים וחצי הרגשתי שהיחסים ביני ובין בעלי לא אמיתיים. כיוון שהוא היה ברוסיה קיבלתי גט באמצעות שליח"
