בוקר אחד בחודש ספטמבר, לפני עשר שנים, החליטה לירון הרשקוביץ (39) לקחת יום חופש וללכת לים. היא כבר הייתה נשואה אז, אם לשתי בנות, ועבדה במשרד ראש הממשלה. "באותו בוקר, 23.9.09, קמתי בתחושה של באסה, אבל בוודאי שלא הבנתי שאסיים את היום בבית חולים לחולי נפש", היא מספרת. "לא ידעתי שבאותו יום יתחיל סרט שישנה את מסלול חיי".
היום, עשור אחרי שאושפזה במחלקה סגורה בגלל התקף פסיכוטי חריף, היא מרגישה מספיק בטוחה לדבר על מה שעברה. "חשוב לי לשבור את הסטיגמה, לשבור את השתיקה", היא משתפת, "כיום אני מוכנה לומר: קוראים לי לירון הרשקוביץ וגם אני התמודדתי עם מחלת נפש".
היא מתגוררת בפתח־תקווה, כיום כבר אמא לשלושה ילדים (13, 11 וארבע וחצי), עובדת ביחידת החקירות הארצית של מס הכנסה ונשואה לזיו, איש רכש ולוגיסטיקה. "בסוף כל הרצאה שאני מעבירה על הסיפור שלי ניגשים אליי אנשים ואומרים: 'וואו, לא רואים עלייך'. אנשים בטוחים שאדם שעבר התקף פסיכוטי ייראה חלש, שיראו עליו סימנים להתנהגות הזויה".
ובכל זאת, בדיעבד היו סימנים מקדימים?
"היום אני יודעת שיש סימנים מקדימים, וכמו שהגעה מהירה לבית החולים במצב של שבץ מוחי היא הכרחית, גם ההגעה לפסיכיאטר הכרחית".
איזה מין סימנים, למשל?
"למשל אדם שמסתגר, לא אוכל, לא ישן, סובל מהתפרצויות בכי, משנה את התנהגותו השגרתית. אם באותו רגע היו שולחים אותי לשיחה עם פסיכיאטר, לא הייתי מגיעה לכזו הידרדרות. הרבה אנשים שמגיעים למצב הזה לא הולכים, כי יש חשש שלך מלקבל את עצמך במצב הזה, וגם חשש מהסובבים אותך. גם אם מישהו נכנס לדיכאון, הוא יגיד לעצמו: 'מה, אני אלך לפסיכיאטר? אני יכול להסתדר לבד'. הרי כשיש כאבים גופניים הולכים לשלול שזה לא משהו חמור, וחשוב לעשות את זה גם במצב נפשי. זו לא בושה, רק שכולם מפחדים שזה יופיע בתיק הרפואי ואז זה כתם, מה גם שהשיפוטיות בחברה הישראלית לא נותנת מקום למקרים חריגים. אפס סובלנות לאחר".
תלמידה מצטיינת, עבודה יוקרתית
היא גדלה בשכונת תל חיים בתל־אביב, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. "אבא היה עצמאי בעסקי בשר ואמא גידלה אותנו. הייתה לי ילדות שגרתית בבית חם ואוהב. הייתי תלמידה מצטיינת, פעילה בחוגים ובצופים. אני זוכרת את עצמי עושה אלף ואחד דברים, 24 שעות ביממה לא הספיקו לי".
בצבא שירתה בחיל המודיעין כעובדת חקר ויצאה לקצונה. "שירתי באוגדה 36 כקצינת פעילות, רציתי קרבי, ובשנה האחרונה ביקשתי לחזור לשירות קרוב לבית ועברתי לקריה. באותה תקופה הכרתי את בעלי, הוא כבר השתחרר ורציתי להיות קרובה אליו".
אחרי הצבא למדה לתואר ראשון בביוטכנולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, והתקבלה לעבודה בחצי משרה במשרד ראש הממשלה. ב־2004, בשנת הלימודים השנייה, התחתנה. בני הזוג גרו בגבעתיים ובשנה השלישית ללימודים הרתה.
הרגשת שהחיים מחייכים אלייך?
"כן, הכל היה מצוין! עבודה טובה, לימודים שאהבתי. חיכיתי ללידה. בתקופת המבחנים של סוף התואר ילדתי את בתי הבכורה. שבועיים אחרי הלידה נרשמתי למכון ויצמן ללימודי תואר שני במחקר המוח, הגעתי לריאיון הקבלה עם אמא שלי, שחיכתה בחוץ עם התינוקת. כשהודיעו לי שהתקבלתי הגיעה הצעה ממשרד ראש הממשלה לעבוד במשרה מלאה. הייתי צריכה לקבל החלטה, מצד אחד לימודים שחלמתי עליהם, כולל מלגה, ומצד שני משרה מעניינת עם שכר טוב למי שבתחילת דרכו. בחרתי בעבודה. למרות שכל ההיריון אמרתי: 'אני מדענית', כשנולדה הילדה השתנו סדרי העדיפויות".
באוקטובר 2006 החלה לעבוד, "זו הייתה עבודה מעניינת אבל לחוצה מאוד. עסקתי בתכנים שאני לא יכולה לשתף בהם אף אחד, גם בעלי לא יודע עד היום במה עסקתי".
שנתיים וחצי לאחר מכן הרתה שוב, ובמקביל נרשמה ללימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת בר־אילן. היא הייתה אז בת 28. "נוסף לכך שהייתי אמא צעירה, הראשונה מבין חברותיי, הוספתי לעצמי עוד לחץ של לימודים. כל החיים לחץ הוציא ממני את המיטב".
בנובמבר 2008 נולדה בתה השנייה, וחצי שנה לאחר מכן חזרה לעבודה וקיוותה להתקדם. "רציתי להיות אמא מושלמת וגם אשת קריירה מושלמת. כמו בהרבה מקומות במדינה, המשוואה הייתה הרבה שעות עבודה = עובד משקיע = קידום, וזה תסכל אותי. בנוסף, עסקתי בתכנים רגישים ולא היה לי בפני מי לפרוק אותם, הרגשתי כמו הר געש שמבעבע בפנים ואין לו איפה להתפרץ. התחלתי להיות רגישה, לבכות מכל דבר קטן, שאלו אותי מה שלומי והייתי בוכה. זה קורה להרבה נשים, בטח בהורות של היום, וגם התכנים שעסקתי בהם תרמו לכך".
מה עשית?
"הבוס שלי הציע לי ללכת לטיפול פסיכולוגי, וכך עשיתי. היו בעבודה פסיכולוגים שסייעו לעובדים".
שיתפת את בעלך במה שעובר עלייך?
"בוודאי. ייחסתי את זה לעובדה שהבנות קטנות, שזו תקופה ראשונית של בניית חיים. אמרתי שאני נקרעת בין הרצון להיות אמא ובין העבודה ושאני מרגישה צורך לפרוק".
ההתקף
זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שהלכה לטיפול פסיכולוגי. "הייתי שם רק שלוש פעמים, והצפתי את תחושת התסכול וחוסר האונים שלי. למפגש הרביעי בעלי היה אמור להצטרף אליי, אבל המפגש לא התקיים כי התחלתי להרגיש שאני יכולה לפתור לבד את הבעיות שלי ושל הסובבים אותי, שיש לי כוחות־על. טיפול פסיכולוגי בטח לא עוזר בכזו מהירות, ומה שלא הבנתי אז, זה שכבר התחילו הסימנים להתקף פסיכוטי. היום אני יודעת שהרבה אנשים בהתקף פסיכוטי מרגישים תחושה של משיחיות, של עליונות. זה סימן מקדים".
מישהו הבחין שמשהו מוזר קורה?
"כן ולא. בעלי שם לב שמשהו בהתנהגות שלי חריג. חברות אמרו בדיעבד שפתאום ניהלתי שיחות פילוסופיות על מהות העולם, שהייתי לא ממוקדת. מצד שני, לא נפל האסימון כדי שמישהו יגיד שהתחרפנתי".
כמה ימים לפני ההתקף התקשתה להירדם. "ישבתי בחדר העבודה ועשיתי תרשימי זרימה כדי להבין מהי מהות האנושות ולמה נוצר האדם הראשון. כיום אני מתקשה להיזכר לאילו תובנות הגעתי". למחרת הייתה אמורה להתקיים הפגישה הרביעית והאחרונה עם הפסיכולוג. היא הודיעה בעבודה שהיא לוקחת יום חופש, וביקשה מהבוס שיסדר לה ולזיו פגישה למחר עם הפסיכולוג. אחר הצהריים, לאחר שהביאה את הבנות הביתה, הרגישה שהיא חייבת שזיו יחזור מהעבודה. "התקשרתי אליו והמצאתי סיפור שאחת הבנות קודחת מחום ואני חייבת לפנות אותה לבית החולים. להגיד לך שאני זוכרת במודע שהמצאתי את זה? אני לא יודעת".
ומה קרה כשזיו הגיע?
"הוא ראה שהבנות בסדר ושאני סהרורית, והציע שנלך לפארק לנשום אוויר. הוא לא שאל על הסיפור שהמצאתי, בניגוד אליי הוא לא מתרגש משום דבר. עם זאת הוא הבין שמשהו לא בסדר. לקחנו פירות וחטיפים והלכנו לפארק, זיו שיחק איתן במתקנים, אני ישבתי מרחוק ואכלתי את הפירות והחטיפים שהבאנו בשביל הבנות. לא הרגשתי שזה חריג. כשהוא הגיע ושאל: 'לירון, מה את עושה', פתאום נדלקה לי נורה שאני מתנהגת קצת מוזר, אבל לא ייחסתי לזה משמעות.
"זיכרון נוסף מאותו יום: אני יושבת בפינת האוכל עם עצמי ואומרת לזיו שבכוונתי לנסוע לחתונה של מישהו מהעבודה שהתקיימה בערב. זיו לא הסכים שאסע כך. התווכחתי ובסוף ויתרתי, מאותו רגע אני לא זוכרת באופן רציף את ההתרחשויות, אלא רק הבזקים של סצנות קצרות".
זיו תמרן בינה ובין הבנות בזמן שהיא ישבה על שרפרף בפינת המטבח. אחר כך ניסתה להירדם ושמעה אותו מקלח ומארגן אותן. "יש תמונה שחקוקה לי בראש: אני עומדת בחדר שלהן, שתיהן ישנות ואני צורחת. הן התעוררו מהצרחות, ישבו על המיטה ובכו. כעבור זמן התמונה הזו היכתה בי. חשבתי, איך יכול להיות שהאמא שביקשה להיות מושלמת עמדה וצרחה בחדר? גם כיום, אני חוששת מאיך זה השפיע וישפיע עליהן. הן לא זוכרות, אבל משהו בתת־מודע בטוח נשאר".
מה קרה אז?
"זיו הזמין אמבולנס והזעיק במקביל את אמא שלי. היא נסעה איתי באמבולנס וזיו נשאר בבית עם הבנות. הוא חשב שאקבל זריקת הרגעה ואחזור, ולא שאני הולכת להיעלם לשלושה חודשים".
האשפוז
לירון פונתה לבית החולים תל־השומר ומשם לבית החולים גהה. "החשש היה שבגלל שעבדתי בעבודה מסווגת ונחשפתי לחומר סודי ביותר זה יֵצא במהלך ההתקף הפסיכוטי. בגהה יודעים להתמודד עם זה".
הסכמת להיכנס לאמבולנס?
"בבית התנהגתי ללא שליטה, אבל ברגע שנכנסתי לאמבולנס נכנסתי לסרט שאני בתרגיל מהעבודה, שבוחנים אותי לתפקיד שרציתי להתקבל אליו ובודקים איך אתמודד עם מצבים שונים. במהלך הנסיעה הפארמדיקית ביקשה לתת לי כדור הרגעה וסירבתי, כי זה מבחן שבו מנסים לראות אם אקח חומרים ומובן שאסור.
"במיון בגהה האחות שאלה שאלות, ובכל פעם ששאלה על העבודה הודעתי שאני לא עונה. מה שעבר לי בראש זה שבמבחן מבקשים לבדוק עד כמה אני שומרת על סודיות. בסוף, כשביקשה להחתים אותי על טופס הסכמה לאשפוז מרצון, חתמתי בשם אחר, כי מבחינתי בתרגיל אני אמורה להיות תחת כיסוי. השתמשתי בשם של סבתא דליה זכרונה לברכה, וכתבתי במחובר כדי שזה ייראה חתימה".
מה הייתה האבחנה?
"התקף פסיכוטי שהפך בהמשך להתקף פסיכוטי חריף עם סכיזופרניה. אושפזתי כי היה חשש לאובדנות או לפגיעה בסובבים אותי".
מה מתרחש בתוך המחלקה הסגורה?
"לא מה שחושבים. מאושפזים שם אנשים מכל גוני האוכלוסייה, מסתובבים, הרבה מהם נמצאים בבועה של עצמם, ארוחות. משעמם שם. אושפזתי במחלקה סגורה א' ונתנו לי את חדר הבידוד. בכל מחלקה סגורה יש שני חדרי בידוד, עם מיטה אחת, בשאר החדרים זה כמה חולים בחדר. בבידוד אפשר לנעול את הדלת מבחוץ, זה מיועד בדרך כלל לחולים בעייתיים. אושפזתי שם כנראה בגלל מקום העבודה שלי. לפעמים אמא נשארה לישון לידי.
"אני לא זוכרת את השבוע־שבועיים הראשונים, ישנתי הרבה, לא יודעת אם זה כתוצאה מכדורים וזריקות. בשעות שהייתי ערה עדיין הייתי בסרט שזה תרגיל מהעבודה. שמעתי בראש קולות, משימות שנתנו לי, למשל: 'לכי לחדר עם עיתונים, תפתחי את עמ' 12, תראי את הכתבה הראשונה ותשלחי את המסר'. אז הלכתי לחדר עם העיתונים, גזרתי את הכתבה ושמתי מתחת לכרית. בקיר ממול למיטה המשכתי עם תרשימי הזרימה כמו אלו שעשיתי יום לפני האשפוז בחדר העבודה בבית.
"למזלנו, מקום העבודה של זיו היה מאוד מתחשב, הוא קיבל חופש וביקר אותי כל בוקר אחרי הפיזור של הבנות, עד הצהריים. בערב ההורים שלי היו מגיעים אלינו הביתה והוא חזר אליי. אמא המשיכה להגיע אליי כל יום, החיוביות והאופטימיות שלי בחיים זה ממנה. אישה חזקה ומיוחדת. גם האחים שלי וחברים קרובים הגיעו. תחשבי שפתאום, יום אחד, נעלמתי מהעבודה, מהעשייה, מהחברות. בעבודה שמרו על צנעת הפרט וביקשו שלא ייצרו איתי קשר, אבל הבוס שלי היה בקשר עם בעלי ומדי פעם ביקרו אותי הפסיכולוג והעובד הסוציאלי של הארגון. כשזיהיתי אותם, זה התחבר לי לסרט של התרגיל שעושים לי בעבודה".
כמה זמן לא ראית את הבנות?
"אחרי חודש הביאו אותן לביקור קצר. יש בית קפה בכניסה, וזיו היה מפעיל אותי: נותן לי כסף, אומר שאקנה להן שוקולד, מבקש שאחתל את הילדה. הייתי מתרגשת ואחרי כל ביקור שלהן הייתי בוכה ומתגעגעת. בהמשך הייתי מתקשרת מהטלפון הציבורי, לפעמים הייתי שרה להן שיר. אני זוכרת שבכל פעם הדהים אותי איך הקטנה גדלה והתפתחה".
אחרי שבועיים, היא מספרת, השתנו מחשבותיה. "הפעם הייתי בטוחה שהחיזבאללה רוצים לחסל אותי, וזו הסיבה שאני שם. היו במחלקה אחים ערבים, אז זה התאים לקונספירציה. הפסקתי לאכול כי היה לי ברור שהאוכל מורעל, ירדתי בערך עשרה קילו. כשזיו רצה לאכול שם, הייתי אומרת לו: זה מורעל, איך אתה נוגע בזה?"
מה הוא היה עונה?
"'אל תדאגי', 'הכל בסדר'. אחרים שהגיעו לבקר היו עומדים ובוכים. קשה לקבל מצב שבו האדם שהכי קרוב לך מאבד את השפיות. אמא הייתה אומרת בצחוק: תחשבי שאת בבית 'האח הגדול' ועוד מעט תצאי מפה".
כעבור זמן מה עברה לחדר עם מאושפזים נוספים. "שינו לי את התרופות, ואני זוכרת שהיה לי קשה לעקוב אחר מה שאומרים לי, הקליטה הפכה אטית".
בחזרה לשפיות
אחרי שלושה חודשי אשפוז שוחררה לביתה. "ההבנה שלי שמשהו לא בסדר הגיעה אחרי חודש וחצי בערך. זה קרה כשזיו החליט להוציא אותי לטיול קצר מחוץ לבית החולים. הוא האמין שזה יעשה לי טוב לראות שהעולם ממשיך, שאני לא תחת תרגיל או קונספירציה".
נתנו לו אישור?
"לא, אבל הוא התחבר עם השומר וסגר איתו דיל שאצא ל־20 דקות. הוא לקח אותי לקניון בפתח־תקווה שנמצא מול בית החולים".
בעודם צועדים על הגשר המוביל לקניון, מעל רחוב ז'בוטינסקי בפתח־תקווה, חלחלה בה ההבנה לגבי מצבה. "זו הייתה נקודת מפנה. הייתי בסטרס מטורף ובחושים מחודדים, בטוחה שרוצים להרוג אותי. כשעברו לידינו אנשים ושמעתי את השיחות ביניהם, הבנתי שלא כל העולם עוסק בי. מאותו רגע התעורר בי קול פנימי שאמר שכנראה משהו לא בסדר אצלי. בהתחלה בהבזקים של הקול השפוי, ובשלבים מאוחרים יותר הגעתי למצב שאני יותר שפויה מלא־שפויה. כשחזרתי הביתה, בסוף האשפוז, קלטתי שאני משוגעת, שיצאתי מבית חולים לחולי נפש".
מה הבנת?
"שמבחינה קוגניטיבית והתנהגותית אני לא אותו אדם. המשכתי לקחת קוקטייל תרופות ומדי שבוע קיבלתי זריקה. הקליטה שלי נעשתה אטית, הדיבור לא אותו דבר. הבנתי שאני לא מה שהייתי. הסביבה אמרה לי: תלמדי לקבל את זה, מה שהיית - היית, לא תחזרי לשם, זהו, אין. בנקודה ההיא הגיע אֵבֶל על לירון שהייתה ומתה, ולירון שעכשיו צריכה לבנות לעצמה חיים חדשים עם יכולות אחרות, פחותות מאלו שהיו לה. מי יקבל אותי אחרי שישמעו איפה הייתי? מי יקבל משוגעת לעבודה? יש לי שתי בנות קטנות לטפל בהן ואני בקושי יכולה לטפל בעצמי. הרגשתי עצב תהומי. אין חשק לקום מהמיטה, רחמים עצמיים, הכל שחור. בתחילת הדרך עוד הייתה לי תקווה שיחזירו אותי לעבודה, אמרתי: אעשה משהו בקטנה, אז לא אהיה האמא המושלמת".
קיבלו אותך?
"אחרי שבוע קבעו איתי בבית קפה והודיעו לי שיש החלטה של ועדה רפואית שלפיה לא אוכל לחזור לעבוד בשירות המדינה. בשיחה עוד ניסיתי להתעקש, תנו לי משהו פשוט, שולי, כדי לקום בבוקר ולעשות משהו ולאט־לאט אחזור, תנו לי צ'אנס. אבל הוועדה הרפואית קבעה, ואם ראיתי שחור לפני הפגישה, אז אחריה ראיתי עוד יותר שחור".
תחילה ניסתה לערער על ההחלטה ופנתה לוועדה הרפואית, שקבעה כי תוכל לחזור לעבודה, אבל הארגון סירב לקבל אותה. "שבעה חודשים לאחר מכן הגשתי, בסיוע ארגון 'בזכות', תביעה לבית הדין לעבודה. ביקשתי לשוב לעבוד ובנוסף שייתנו לי אחוזי נכות לאור החומרים הקשים שאיתם התמודדתי במסגרת התפקיד".
אפשר להבין את הארגון שהחליט לא להעסיק אותך, לאור העובדה שמדובר במידע מסווג.
"בגלל זה ביקשתי לאורך כל התהליך שיגיע מישהו מקצועי מטעמם ויבחן את המצב. לא כל העבודות בארגון הן תחת סיווג כל כך גבוה, יש מגוון תפקידים. על פי תפיסת העולם שלי, תפקיד של ארגון או כל מקום עבודה שהעריך עובד לפני שקרה לו מקרה כזה או אחר - ובמקרה שלי הייתי מאוד מוערכת - צריך לחבק אותו ולא לבעוט אותו החוצה. אז נכון שבמובנים מסוימים הם חיבקו, סייעו לבעלי בבית, אבל במבחן התוצאה נבעטתי. נכון, זה מתסכל, אבל אני לא אדם כועס, תמיד יש בי יכולות להבין את שני הצדדים. כמו שבעבר לא נתנו להומואים לשרת בתפקידים מסווגים, חששו שמישהי שאושפזה בבית חולים לחולי נפש תעבוד בארגון. כשמישהו עיוור אתה לא יכול לכעוס עליו".
שנתיים וחצי לאחר מכן, ביולי 2012, מצאה עבודה ב"יהלום", יחידת החקירות של מס הכנסה שבה היא עובדת כיום כחוקרת. "הדרך לשם לא הייתה פשוטה, כל הזמן היה דו־שיח מול נציבות שירות המדינה כדי למצוא לי מקום. הם מצדם ביקשו שאשלח קורות חיים ואתמודד על מכרזים שנפתחו. בריאיון העבודה לתפקיד הנוכחי שיתפתי את מנהל היחידה במה שעברתי, ובכל זאת הוא קיבל אותי. זה חלק מההחלמה שלי, חזרתי לעבודה ולעשייה. החזרה לשגרה הייתה תהליך הדרגתי, וזיו כל הזמן דחף ועודד אותי, הוא האמין שזה מה שיעזור לי להתגבר, והוא צדק".
מה עם התרופות?
"כשחשבנו להיכנס להיריון החלטנו שאפסיק בהדרגה לקחת את התרופות. בהתחלה הפסיכאטר לא היה מרוצה ואני חששתי, אבל זיו אמר: בואי ננסה. וכך בהדרגה הלכתי ונגמלתי. נתתי לגוף שנה להתנקות ואז הריתי. ילדתי בשנת 2015, באותה שנה גם עברנו מגבעתיים לפתח־תקווה, וכשנכנסתי לשגרה של יום־יום הרופא הסכים שנעשה גם גמילה מהזריקות.
"שנה לאחר הלידה שוב נכנסתי להיריון ולצערי חוויתי לידה שקטה. החלטתי לקחת את חופשת הלידה והתחלתי לעשות עוגות מעוצבות, ובהמשך התחלתי לעשות ספורט. כיום אני משחקת כדורשת ומכינה עוגות מעוצבות בעיקר כתחביב".
מפחדת שהתקף יפר את השגרה שהצלחת לבסס?
"החשש קיים, כמו שחולי סרטן שהחלימו תמיד יהיו במעקב מחשש שזה יחזור. אני עם היד על הדופק, וככל שמתרחקים מהאירוע הסיכון הולך ופוחת, וכך גם הביקורים אצל הפסיכיאטר. ויש מודעות שלי של הסביבה".
כבר שש שנים שהיא ללא כל טיפול תרופתי, ולאחרונה החלה להעביר הרצאות תחת הכותרת "הקול בראש". "זיו מתלווה אליי להרצאות, באחת מהן קרה בספונטניות שנשאלה שאלה והוא שיתף בזווית שלו לסיטואציה שתיארתי. זה הוביל אותי לחשוב על הרצאות משותפות, ועכשיו אנחנו מתכננים אותן".
איזו זווית הוא יביא?
"שמבחינתו היה פיגוע בבית. הוא מציג את הקושי של המשפחות במצב כזה להאמין שזה יסתדר, את ההתמודדות מול הסטיגמה. מחלות נפש זה הרי דבר מושתק ומרתיע, ועולה החשש אם תחזור להיות 'נורמלי' או שתישאר 'לא נורמלי'. התמיכה המשפחתית חשובה להחלמה, וזיו היה שם בשבילי בצורה טוטאלית. בלעדיו זמן השיקום היה ארוך יותר. סיימתי בזכותו תואר שני במשפטים ללא משפטנים, הוא השיג סיוע מהאוניברסיטה בשבילי".
מה הילדים שלך יודעים היום?
"ברגע שהסכמתי להתראיין ל'לאשה', הבנתי שזה הזמן לשתף אותן. לפני כן חששתי ממה יגידו להן חברים לכיתה. כחלק מהתהליך של ההשלמה עם עצמי ישבתי איתן לפני כמה שבועות וסיפרתי להן. האמצעית שאלה: 'למה לא סיפרת עד עכשיו, התביישת מאיתנו?' עניתי שכן. הרבה שנים התביישתי. היום אני כבר לא מתביישת".
