מדוע נעלמו שיתופי הפעולה בין אדריכלים ואמנים, שהיו כל כך נפוצים בישראל? בין השאר, מסביר האוצר אודי אדלמן, בגלל "כאב הראש שעושים אמנים, לעומת ספקים שמביאים לך ספסל בלי בעיות ובזמן".
הבעיות שיעקב אגם עושה לעיריית תל אביב-יפו עם המזרקה שלו בכיכר דיזנגוף הן אסוציאציה מתבקשת שעולה במחשבה, כאשר אדלמן מדבר על הבעיה הבאה: "אמנים משנים את דעתם, לוקח להם יותר זמן ממה שנקבע מראש, ובמהלך העבודה מתגלים צרכים שונים כמו עניין הנדסי שלא לקחו מראש בחשבון. אחר כך יש לאמן קשר רגשי לעבודה, והוא מסוגל לעשות כאב ראש גם שנים אחרי שהוא סיים את העבודה".
שיתוף הפעולה בין אדריכלים ואמנים היה מאוד נפוץ בישראל הצעירה, והגיע לשיאו בשלושת העשורים של שנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת. פסלים, תבליטים וציורי קיר, מופשטים וריאליסטיים, הופיעו כמעט דרך קבע בבתי מלון בבנייני משרדים, במבני ציבור ובבתי ספר, במפעלים ובחדרי אוכל בקיבוצים. האמנים שלטו בטכניקות השונות, והאדריכלים הכירו והעריכו את תרומתם לבניינים שתכננו. והם היו מוכנים לסבול את כאבי הראש.
אך מלבד המיגרנה, מסביר אדלמן, האמנים נסוגו מעיסוק ביצירת אמנות במרחב הציבורי כפי שהתרחקו מיצירת אנדרטאות. "אמנים נסוגו מהקשר עם המוסדות, התכנסו למוזיאונים וגלריות וכך נוצר ריחוק בין שני הצדדים", הוא ממשיך. "הם כמעט ונטשו את המרחב הציבורי והותירו אותו לאחרים". מכאן הוא ממשיך למצב העגום של האמנות בהווה, עם ירידה בולטת במספר התלמידים במחלקות לאמנות: "מצב האמנות מידלדל כמו מדעי הרוח, זה לא כלכלי, ואמנים רבים עובדים בחו"ל כי ההזדמנויות בארץ מאוד קטנות".
אופק, עשת וקניספל
בתערוכה "קירונית", שמוקדשת לקירות האמנות ומוצגת כעת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, התמקד אדלמן בשלושה אמנים ותיקים. במקביל, הוא ביקש להחיות את התופעה, ולכן הזמין קבוצה של אמנים צעירים ליצור עבודות חדשות בבניין של המרכז, שהוא בית ספר ישן שהוסב למרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן. אדלמן מגלה, בזהירות, שגם הוא חווה כאב ראש בעבודה מול האמנים העכשוויים שהוא הזמין.
"זו אמנות שהיא חלק מחיי היומיום ונתקלים בה שוב ושוב", הוא מפרט את תרומתם של קירות האמנות לבני האדם שנחשפים אליהם, בעוד אנו מסיירים בתערוכה. "היא מעצבת את המבט ויש בה את הפוטנציאל לפתח כושר לחוויה חזותית, כזו שלא רק מתעצבת באמצעות פרסומות ושלטי הכוונה, אלא גם על ידי אמנות".
שלושת האמנים המנוחים שמוצגים כאן - אברהם אופק, פנחס עשת וגרשון קניספל - שונים זה מזה בגישתם הטכנית וברעיונות שאותם ביקשו לבטא. שלושתם הלכו לעולמם זה כבר, ומייצגים את הדור שפעל בשיאה של התופעה. העבודות שנבחרו לייצג את יצירתם הן מאוחרות, ובוצעו בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 - האחת במוסד אקדמי, שנייה בבניין משרדים ושלישית בבניין עירייה.
אברהם אופק, שהתמחה בציורי קיר, מיוצג כאן עם הציור "החלום ושברו" (1988) שיצר באמצע שנות ה-80 על פני שני קירות רחבים בכניסה לקמפוס אוניברסיטת חיפה. אדלמן טוען שהציור נראה כמו חלום בלהות. לעומתו, חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת, שטבע את שם התערוכה "קירונית", טוען במאמר שפרסם כי מדובר בנבואת זעם. לצד תצלום הציור, מוצגים חומרים היסטוריים: סקיצות ועבודות הכנה שערך אופק, לרבות מתווים הכוללים את לימוד פריסת הצבעים וחלוקת הקיר, מהלכים המייצגים את ההבנה העמוקה של האמן בטכניקה ובמרחב.
פנחס עשת היה אמן מופשט שהתעניין בצורות גיאומטריות, בנפחים ובצבעים. הוא התנסה במגוון של טכניקות, ויעידו על כך הציורים הצבעוניים והתלת-ממדיים יוצאי הדופן. אלה עבודות פופ, ששתיים מהן מופיעות בתערוכה. לעשת היה קשר הדוק עם אדריכלות: הוא עיטר שער לאחד הגיליונות של כתב העת האדריכלי "תוי", בעריכתו של האדריכל אבא אלחנני, מי שגם שילב את עבודתו של עשת במבנים שלו.
דוגמה משנית בתערוכה מגיעה ממסתורי כביסה בבנייני מגורים בצפת, בתכנונו של האדריכל יהודה פייגין. הדוגמה המרכזית היא סדרת אריחי קרמיקה תלת-ממדיים שיצר עשת לחיפוי קירות אולם המבואה של "בית אסיה" בתל אביב (1983), בתכנונו של האדריכל מרדכי בן חורין, אחד הבניינים היפים שנבנו בישראל. אדלמן איתר את תוכנית פריסת האריחים של עשת, וגם ארבעה אריחים מקוריים שהשתמרו בשלמותם במחסני "בית אסיה".
גרשון קניספל היה אחד האמנים הפוריים בתחומו, ובחר לעסוק לרוב בנדכאים: פועלים קשי יום, עניים חסרי תקווה, ערבים הנאבקים על חירותם, ומהגרים יהודים ממרוקו. את עבודות הקיר והאנדרטאות שלו ניתן למצוא לרוב בחיפה, אך גם ביישובים כמו הרצליה, סח'נין וקיבוץ יד חנה.
בתערוכה ניתן דגש לתבליט האלומיניום הגדול "תולדות יהודי מרוקו" (1978) שהוצב באולם מועצת עיריית דימונה. לצדו בחר אדלמן להציג את הסקיצות שיצר קניספל על גבי לוחות אלומיניום - שיטת עבודה ייחודית שבה התמחה.
הצעירים מאכזבים, עם יוצאים מן הכלל
האמנים הצעירים שהוזמנו לנסות ולהציג אמנות קיר מייצגים, כך נראה, את הפער העמוק לעומת האמנים שפעלו כאן לפני כמה עשרות שנים. הם נפלו באחד או יותר מההיבטים שהופכים אמנות קיר למוצלחת - בחירת המיקום ביחס למתבונן, הטכניקה, ותוכן העבודה האמנותית. יוצאות דופן הן עבודותיהם של שחר פרדי כסלו ומאיר טאטי.
לעבודתו של כסלו יש קשר הדוק לפרויקטים שהוא מציג כעת במוזיאון תל אביב: שתי תערוכות ואפליקציה, כולן עבודות משחקיות. האחת פונה לקהל הבוגר והשנייה לילדים. בזו השנייה מתייחס כסלו לאנדרטת חטיבת הנגב, שיצר דני קרוון סמוך לבאר שבע, והופך אותה לסוג של ג'ימבורי שמזמין את הילדים, דרך המשחק, לחקור את הצורות והטופוגרפיה של העבודה.
בתערוכה בחולון מיקם כסלו את עבודתו על קיר המבואה החיצונית, והוא נמתח לאורך כחמישה מטרים. הקיר מורכב מ-780 אריחי חרסינה עם הדפס של סהר כחול בהיר. רק לאחר שנכנסים אל הבניין וניצבים מול מסך רחב, המציג וידאו של כסלו, מגלים כי גם כאן העבודה היא תוצאה של משחק. בסרטון מציג כסלו תוכנת מחשב, שבה כדורים מוטלים מראש המסך על אותם סהרים או קערות, ובעקבות המפגש בין הקערות לכדורים משנות הקערות את תנוחתן וכך משתנה הדפוס הקבוע. את התוצר של אחד המשחקים העתיק כסלו מהמסך הדיגיטלי אל קיר האריחים.
עבודתו של מאיר טאטי חריגה בתערוכה. היא הוכנה ב-2011 על קירות קן "השומר הצעיר" בשכונה, יחד עם חניכי הקן. טאטי יצר שבלונות שהגדילו את דימויי "עשרת הדיברות של השומר הצעיר", שיצר במקור (ב-1946) האמן שרגא וייל, חבר קיבוץ העוגן. טאטי לא העתיק במדויק את עבודתו של וייל, אלא העז ויצר בהן מניפולציה: זו עבודה שהופכת מבנה ציבור קופסתי וסתמי, הנצפה היטב בסביבה, לכזה שבאמצעות התערבות פשוטה הופכות חזיתותיו לייחודיות ולבעלות מסר חינוכי המעורר שאלות ודיון.
שאלות על אמנות במרחב הציבורי
"קירונית" היא נדבך נוסף בסדרת תערוכות שאצר אודי אדלמן במרכז, שהוקם בחולון ב-2001. התערוכות מציפות שאלות כמו מהי המשמעות כיום של אמנות קיר, ועד כמה יכולה להיות משמעותית השפעתו של אמן במרחב הציבורי, אם בכלל. שאלות אלה התחדדו בתערוכות הקודמות שאצר אדלמן בשלוש השנים האחרונות, והתייחסו לנוכחות של אמנות במרחב הציבורי: "נאו אנדרטל" על אנדרטאות, "הוראות הפעלה" על התערבות של אמנים נבחרים במרחב הציבורי בשנות ה-70 וה-80, ו"אתרי שיגור" שעסקה בעבודות של הפסל עזרא אוריון, מי שיצר פסלים יוצאי דופן במרחב הציבורי, ואף בחלל החיצון.
"קירונית" מוצגת עד 2.11 במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, רחוב האמוראים 4. שעות פתיחה: ג' 20:00-16:00, ד'-ה' 18:00-14:00, שבת: 15:00-11:00. הכניסה חופשית.