הימים הנוראים שעוברים עלינו מזמנים לנו פגישה מחודשת עם יוצר מיוחד במינו, שעבר בחייו לא מעט ימים נוראים, איתנו ובלעדינו: זהו לאונרד-נורמן-כהן – או בשמו העברי, אליעזר כהן. כל מאמר על כהן יכול וצריך לעסוק בשירתו, בחייו, באהבותיו ובקריירה המוזיקלית העשירה והארוכה שלו, אבל הימים הנוראים האלה, ובעיקר היום, ערב יום הכיפורים, מזכירים לנו היבט אחר בדמותו של כהן, והוא החיבור החזק שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל. מעטים הם היוצרים המצליחים בני זמננו שקשרו את גורלם בגורלנו שלנו, ולמעשה התעלמו מהעולם הרחב ומהתנהלותם המקצועית כדי להעניק מעצמם לבני עמם – ובמקרה זה, לבני עמנו.
צפו בלאונרד כהן מתראיין לדן מרגלית ב"ערב חדש" ב-1985:
לאונרד כהן נולד ב-1934 במונטריאול, קנדה, למשפחה יהודית מבוססת. כשהיה בן תשע, נפטר אביו והותיר לו קרן שאפשרה לו לממן את לימודיו בשנות ה-50. את חינוכו התורני קיבל עוד בגיל ההתבגרות מסבו, שהיה רב. בתחילת דרכו עסק בכתיבת שירה וזכה להצלחה כמשורר; רק ב-1967 התחיל להקליט שירים ולהופיע. האלבום הראשון שהוציא, "שירים של לאונרד כהן", הפגיש את העולם עם השיר "סוזאן", שנהפך ללהיט גדול, והציג לקהל יהודי חכם, יודע ספר ושירה, שמבקש לבטא את עצמו באמצעות סגנון מוזיקלי נוח לעיכול. השירה שלו מעולם לא הצטיינה בקול אדיר, אבל הוא שכלל את הבאס הדרמטי שלו ויצר שירה דיקלומית – יש אומרים, מונוטונית – לעיתים מכעיסה, לפרקים מעייפת – שרוב מעריציו ראו בה תפילה שליוותה את החיים הסבוכים ומלאי המהמורות של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
עוד בראשית שנות ה-60, כשהוא עוד לא היה מוכר בכלל, קיים כהן ביקורים בארץ, וב-1972, כשכבר היה כוכב ענק, הגיע לשתי הופעות בלתי נשכחות, שחלקים מהן הונצחו בסרט התיעודי "ציפור על תיל" בבימויו של טוני פאלמר. זו הייתה תקופה קשה ופריכה בחייו, שגם כך ידעו עליות ומורדות אינספור. כהן סיים סיבוב הופעות באירופה, שבסופו חשב לא להופיע יותר. הופעתו הראשונה בישראל נערכה בהיכל הספורט ביד אליהו, שזה עתה כוסה בפרקט חדש, ועל כן נאסר על הקהל להתקרב לבמה. כהן, שנודע ביחסו הקרוב לקהל, ביקש מהצופים לחלוץ נעליים ולהתקרב, מה שגרם לעימותים אלימים עם הסדרנים. בהופעה הבאה, שנערכה בבנייני האומה בירושלים, נתקף האורח בחרדה, ושמועות טענו שהוא היה נתון להשפעת סמים (מה שהוכחש נמרצות על ידי פאלמר). זמן קצר אחרי שההופעה התחילה, הוא נטש את הבמה במפתיע, ירד אל מאחורי הקלעים כדי לעשות מדיטציה, ואחר כך חזר להופעה מרגשת במיוחד, שהותירה אותו ורבים מהצופים ממררים בבכי:
שנה לאחר מכן היה הביקור שלו שונה לחלוטין. כהן בא לישראל במהלך מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973: בתחילה הוא הסתובב חסר מעש בתל אביב, בין מעוזי הבוהמה של אותה תקופה – בתי הקפה כסית וקליפורניה (של אייבי נתן); כשנתקל בזמרים ישראלים שגויסו כדי להופיע בפני חיילים והיו בדרכם לחזיתות, החליט להצטרף אליהם. הוא מצא את עצמו בצוות פלאי שבו היו חברים אושיק לוי, אילנה רובינא, פופיק ארנון ומי שליווה אותו כל אותם ימים בגיטרה – מתי כספי. שנים לאחר מכן סיפר כספי על השבועות שעשו ביחד בדרכים ובבסיסי חיל האוויר, איך היו מקבלים את החיילים שירדו ממטוסי ההרקולס בדרכם לחזית, שרים להם שיר או שניים ומחכים לסבב הבא. הוא גם סיפר שכהן התעקש לחיות כמילואימניק מגויס לכל דבר: ישן בשק שינה, לא ניצל כלל את מעמדו המכובד ככוכב בינלאומי. במהלך אותה תקופה, הוסיף כספי, חיבר כהן כמה משירי אלבומו הבא, ובהם "Lover, Lover, Lover". כהן עצמו סיפר שהוא התחבט קשות אם להצטרף למלחמה: בתור פציפיסט, ביקש להימנע מלקחת חלק בעימות מדמם, אבל כיהודי היה לו חשוב להיחלץ לעזרת עמו בעת צרה. לאחר שחזר לפעילות ולאולפני ההקלטה, הנציח את חוויותיו בשיר "Who by Fire" (מי באש), שמבוסס על קטע מהפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף":
כהן היה איש של נשים, מאהב, רומנטיקן. הוא מעולם לא ניסה למסד את הזוגיות שלו, אבל לפי עדותה של הרקדנית סוזאן אלרוד, אם שני ילדיו, היה אב תומך ואוהב, אם כי לא תמיד נוכח. לאורך הקריירה בת חמשת העשורים השכיל לגוון את סגנונו המוזיקלי, ולא תמיד זה צלח. המפגש שלו עם המפיק הענק פיל ספקטור, לדוגמה, ב-1977, היה בבחינת "פיל בחנות חרסינה" עבורו. האלבום שהפיק לו ספקטור, "מותו של איש הנשים", היה, כצפוי, גרנדיוזי, עשיר בעיבודים ומופק לעילא, אבל כהן, שנעזר בבוב דילן ובאלן גינזבורג בקולות רקע, סלד מהתוצאה, אם כי הודה שהיא גאונית. בהמשך בחר מפיקים שקראו אותו נכון יותר וידעו לתרגם את צניעותו הווקאלית והמלודית ליצירות קטנות ומענגות. הוא גם שִכלל את כלי הביטוי, הוסיף כלים חשמליים ואלקטרוניים, הִרבה לעבוד עם זמרות רקע ונגנים מוכשרים והוציא לעצמו שם של פרפורמר מהמעלה הראשונה.
ב-1994 החליט לפרוש מפעילות מוזיקלית ולהתמסר לחיים של נזיר זן בודהיסטי במנזר בקליפורניה. אחרי חמש שנים עזב את המנזר, חזר ליהדות וגם חזר בגדול להקלטות ולהופעות. המבקרים קיבלו את פני הטרובדור המזדקן בכבוד הראוי לו, ותחילת שנות האלפיים הציגו לעולם פרסונה של אדם חכם, זקן העדה, שרמנטולוג אולטימטיבי עם מגבעת וחליפה מחויטת. באותה תקופה נסעו ישראלים רבים להופעות שקיים באירופה, והופצו עצומות למען הבאתו לארץ. הוא בא לפני עשר שנים בדיוק: בספטמבר 2009 ערך הופעה מרהיבה באצטדיון רמת גן מול 50 אלף מעריצים נרגשים, אמר משפטים שלמים בעברית, בירך ברכת כוהנים וזכה לסופרלטיבים נדירים ממבקרי מוזיקה מכל הגילאים והז'אנרים.
לצד ההישגים המקצועיים המרשימים היה דיכאון קליני שאיתו התמודד כהן מגיל צעיר, ושלדבריו השפיע על מהלך חייו במידה ניכרת. בראיונות שונים הוא פירט את התרופות הרבות, נוגדות הדיכאון, שאותן נטל במהלך השנים, וסיפר על התמודדותו עם תופעות הלוואי שלהן. ב-1999 אמר כי חלה הטבה משמעותית במצבו, ו"צעיף הדיכאון הוסר". הוא גם הסביר: "כל מה שעשיתי בחיי – יין, נשים, שירה, דת ומדיטציה – היה במסגרת המאבק בדיכאון. זה שימש רקע לכל פעילותי".
בשנותיו האחרונות לקה בלוקמיה, וב-7 בנובמבר 2016, בגיל 82, נפטר באופן פתאומי בביתו בלוס אנג'לס. הוא מת בשנתו אחרי שנפל ונחבל, ונטמן בבית הקברות שערי שמיים במונטריאול בטקס יהודי הלכתי. רב הקהילה מסר כי "בקשתו של לאונרד-אליעזר הייתה להיטמן באורח יהודי לצד הוריו, סביו והורי סביו". עיתונאים רבים הביעו תמיהה על כך שבהודעה הרשמית על מותו לא נמסר כי הוא עבר טיפול כלשהו אחרי הנפילה או שהיה ניסיון לבצע בו החייאה. נראה שכהן עצמו לא רצה בכל אלה. "אני מוכן למוות, ואני מקווה שזה לא יהיה כרוך באי-נוחות רבה", כך הוא אמר פעם בראיון. "הגיע זמני".
מי כתב את "ונתנה תוקף", ומה יש בפיוט שמרגש דתיים וחילונים גם יחד? הקליקו על התמונה:
