לפני כמה חודשים נכנסה לקוחה ישראלית לאחת מחנויות המעצבת אן וילי. "זה אן שמעון משינקין?" שאלה את המוכרת, שמצדה ענתה בשלילה. לא כי היא רצתה להכחיש, היא פשוט לא ידעה על עברה הישראלי של מעצבת המותג, שבשנים 1997-1992 היתה מחלוצות רחוב שינקין בתל אביב עם המותג "אן שמעון", אותו הקימה וילי עם בן זוגה דאז, המעצב והאמן שמעון כהן (כיום בעל גלריה בעיר התחתית בחיפה). רק מאוחר יותר גילתה אותה לקוחה סקרנית כי אן וילי מפריז היא באמת אן מתל אביב.
את המותג "אן שמעון", מעמודי התווך של שינקין בשנות ה-90, זוכרים רבים מאנשי האופנה בישראל לחיוב. הבדים האיכותיים, הגזרות המינימליסטיות והסגנון שהביא משהו מעט זר לבלגן התל אביבי, הפכו את המותג לתחנה ליודעי ח"ן, רגע לפני שעצרו לכוס קפה ב"סוס עץ" המיתולוגי ליד.
גם היום, עם שתי חנויות בפריז ושתיים בברוקלין, ניו יורק, שומרת וילי על הקו שמלווה אותה כבר כמעט שלושה עשורים: בגדים שמספרים סיפור על-זמני עם ניחוח המכונה בישראל "צרפתי". כלומר, בגדים שייצרו מראה לבוש בקפידה, אך גם יאפשרו מרווח נשימה נונשלנטי. "הסיבה שהצלחתי לשמור על כתב היד שלי באופן רציף מאז 1992, היא שנשארתי פשוטה ונאמנה לעצמי", אומרת וילי בראיון מיוחד ל-Xnet. "לא עשיתי צעדים גדולים, אלא גדלתי לאט-לאט יחד עם הלקוחות שלי. לא שיניתי את כתב היד שלי פתאום, אלא שמרתי עליו ועל איכות הבגדים לאורך כל הדרך".
השינוי הגיאוגרפי בין תל אביב לפריז אומנם לא שינה, לדבריה, את כתב היד, אבל הקרין על הסגנון העיצובי. "הקווים נותרו גרפיים ונקיים, אבל הסטייל השתנה, כי בישראל היו הרבה אור והרבה שמש אז עיצבתי בגדים כהים. עכשיו, כשאני באור אפרפר בסטודיו בפריז, אני מעצבת עם הרבה יותר צבע".
תסבירי.
"אור הוא אלמנט חשוב מאוד בעיצוב. האור בישראל מאוד חזק ולכן כמעט לא צריך צבעים, כי הם נמצאים בחוץ. אז העיצובים שלי היו יותר רכים ועם שרוולים ארוכים, אפילו הייתי אומרת צנועים. כאן בפריז האור יותר אפור, אז חשוב לי להביא ללקוחה צבעים חזקים שיוציאו ממנה משהו פנימי. לקיץ הבא, לדוגמה, עיצבתי מעילים אדומים".
וילי, 49, ילידת פריז, בוגרת בית הספר ללימודי אופנה אסמוד, עבדה בתום לימודיה אצל חזאית הטרנדים לי אדלקורט, ובשנת 1992 הגיעה לישראל עם בן זוגה דאז. השניים פתחו בשינקין את "אן שמעון" ולאחר שנפרדו שש שנים מאוחר יותר, חזרה לפריז. בשנת 1998 פתחה סטודיו וחנות קטנה ברחוב קלר ברובע ה-11 סמוך לכיכר הבסטיליה, אז אזור צעיר ומתפתח עם שכר דירה נמוך ותחושה של התעוררות. כיום היא מחזיקה בחנות נוספת בסן ז'רמן בגדה השמאלית, חנות בברוקלין הייטס בניו יורק וחנות נוספת בת שנה וחצי בוויליאמסבורג. את עיצוביה היא משווקת ליפן והיתה שמחה למצוא גם נציגות מקומית שתמכור את פריטיה בישראל. "אשמח לראות לקוחות מהעבר ולפתוח חנות פופ-אפ בתל אביב", היא זורקת רעיון שאולי ייתפס על אוזניים מתגעגעות.
בקיץ האחרון היתה עסוקה וילי בהכנות לשבוע האופנה בניו יורק, שם קיימה תצוגת אופנה מחוץ ללו"ז הרשמי, בהשתתפות לקוחות המותג בגילאים 60-14. התצוגה בניו יורק אפשרה לה לפגוש את קהל הלקוחות הקבוע שלה, רובן, לדבריה, בעלות מקצועות חופשיים כמו עורכות דין ורופאות. "הרגשתי שזה לא הזמן להראות בגדים על דוגמניות בנות 17, אלא על הנשים שקונות אצלי", היא מסבירה, "אני יודעת שלאחרונה זה פופולרי מאוד לשכור את שירותיהן של 'נשים אמיתיות', אבל בצרפת לא רואים את זה ובארצות הברית זה בעיקר שם קוד לנשים שמנות. גם אני, עד היום, בכל התצוגות שעשיתי בפריז השתמשתי בדוגמניות מקצועיות בלבד".
ומה גילית על הלקוחות האמריקאיות?
"שהן לא שונות מהלקוחות שלי בפריז ולא מהלקוחות שהיו לי בתל אביב. מצאתי נשים עם ביטחון עצמי שמחפשות להרגיש טוב בתוך הבגד. הן לא קורבנות אופנה, ואני, כמעצבת, גם לא עושה אופנה. אני עושה בגדים שממשיכים איתך לאורך זמן מתוך תפישה אקולוגית, ולא בגדים שאחרי שישה חודשים יוצאים מהאופנה ואת זורקת לפח. תמיד היה לי חשוב שהבגד שלי יחיה לצמיתות".
את נמצאת כמעט 30 שנה בעסקי האופנה ובינתיים נכנסו רשתות אופנה מהירות, אנשים מזמינים אונליין. איך את שורדת?
"כל המותגים שפתחו איתי בפריז לפני 21 שנה, כבר לא קיימים וזה עצוב מאוד. אבל המצב קשה בכל מקום, כי יש יותר מדי בגדים. אני מאמינה שאנשים לא צריכים הרבה בגדים. גם הקליינטיות שלי לא קונות הרבה, הן קונות שניים-שלושה פריטים בעונה אבל פריטי לבוש נצחיים. אני מרגישה שאנחנו בסוף עידן האופנה המהירה. לקנות חולצת טי ב-5 יורו זה לא נורמלי".
מלבד דמיון ללקוחותיה האחרות בעולם, גילתה וילי דבר נוסף על לקוחותיה מברוקלין: כמעט 80 אחוז מהן יהודיות. היא אומנם אזרחית ישראלית, אך אינה יהודייה והתחנכה בבית נוצרי-קתולי. למרות זאת, היא מרגישה מחוברת לארץ וליהדות, ואפילו מאזינה מדי יום לגלי צה"ל בניסיון להבין את האקלים החברתי והפוליטי בישראל.
"תמיד הרגשתי יהודייה, למרות שגדלתי בבית נוצרי", היא צוחקת, "גם את אבא שלי תמיד היו עוצרים ברחוב ושואלים איפה בית הכנסת. כשהגעתי לישראל אמרו לי לחפש את הקשר היהודי שלי, ובאמת מצאתי קשר יהודי עם שמות משפחה כמו בלומנטל ובלומברג מצדו של אבי, אבל אני לא מכירה את הסיפור המלא".
עזבת את ישראל ב-1997. חשבת להישאר בתל אביב ולפתוח מותג עצמאי משלך?
"תל אביב מקסימה, אבל גדלתי בפריז והעיר הגדולה והתרבות היו חסרים לי. יש לי חברים מאוד טובים בארץ שהם כמו משפחה, ומאוד אהבתי את התקופה שבה חייתי בישראל. תל אביב היום יותר יפה, אבל גם פחות פוליטית. בשנות ה-90 דיברו על השלום. חשבו עליו לפחות, היום זה אפילו לא הנושא. אבל אם לא הייתי גרה בתל אביב, אני לא חושבת שהיה לי את הכוח למה שאני עושה עכשיו. ישראל מדינה קשה ומסובכת, לא קל לעבוד בה. יש מלחמה, סכנות, אתה יכול למות. כלומר, אתה יכול לשבת בבית קפה בידיעה שאתה עלול למות, בעוד כשאתה בפריז, שוכחים מזה מהר מאוד. אבל דווקא האנרגיה בתל אביב אפשרה לי לעשות דברים. אתה לומד לנסות, ואם נכשלת, אז לא נורא, לפחות ניסית. זה משהו שהוא כל כך לא צרפתי".
ואיך נראים הבתים של מעצבי האופנה בישראל?
