מהבית שבו גדלה מיה ווייד נשקף נוף מרהיב, ובפנים היו אנשים ססגוניים רבים וגם הרבה מוזיקה ואמנות שנהפכו מגיל צעיר לחלק ממנה. מהיישוב הקטן בגליל שאפה ווייד לצאת אל העולם הגדול, והיא אכן טעמה ממנו. לימים חזרה לארץ והקימה כאן משפחה. היו לה חלומות גדולים, שלא כולם התגשמו, אבל היא אף פעם לא ויתרה. "לפעמים החיים מכתיבים לנו זרימה שונה ממה שתכננו", היא אומרת, "אבל אני עדיין כל הזמן מוצאת מה שעושה לי טוב ונותן לי דרייב להמשיך קדימה ולא להפסיק לחלום".
מי את?
"מיה, בת 48, נשואה ליואב ואמא של בן (21), הלל (16), איתי (11) ונועם (שבע). גרה ביישוב אלון הגליל שבגליל התחתון".
ומה את עושה?
"אני הבעלים של Wide Open, מקום לאירועים פרטיים ועסקיים ברמת ישי, וגם מורה למוזיקה לגיל הרך. יש לי תואר ראשון בחינוך אנתרופוסופי מאקדמיית ואלדורף שבשטוטגרט ותואר שני במוזיקה ובתיאטרון מהאקדמיה למוזיקה בשטוטגרט".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי ביישוב ביריה שליד צפת, בת אמצעית במשפחה של שלושה ילדים. אבי רן נולד במזכרת בתיה והיה איש מכירות לשיווק של ציוד וטרינרי בארץ ובחו"ל, ואמי יהודית, ילידת הונגריה, הייתה מורה לתיאטרון, ללשון ולספרות בחטיבת ביניים בצפת. הבית שלנו היה ממוקם בסוף היישוב, על גבעה קטנה הצופה לכנרת ולהר מירון, וסביבו היו עצי זית, תאנה ושקד. זה היה בית פתוח, ססגוני, מלא כלי נגינה. אמא ניגנה בחלילית ובמנדולינה, וגם אנחנו, הילדים, ניגנו מילדות. אמא אהבה אמנות, שירה, תיאטרון – ובעיקר אנשים. הבית משך אליו אמנים מצפת שביקשו לצייר את הנוף הנשקף ממנו, וגם סיפרו לנו את סיפור חייהם. גם תלמידיה של אמא עלו אלינו. היא הייתה מורה אהובה, שארגנה את כל הטקסים בבית הספר. כל אלה יצרו אצלי חיבור למוזיקה ולאמנות.
"סבא וסבתא שלי גרו בעיר העתיקה בצפת, ואהבתי מאוד לבוא אליהם. הבית שלהם היה מוקף גינה נהדרת וגלריות של אמנים, ולעיתים קרובות הייתי מתלווה לסבי לסיבוב אצל חבריו הציירים. נאמנה לכל מה שספגתי בבית, ציירתי, רקדתי, ניגנתי בגיטרה ולמדתי פיתוח קול. שעות ביליתי בחדר שלי בשירה ובנגינה וגם אירחתי חברים, בדרך כלל מבוגרים ממני. בגיל 15 עברתי ללמוד במגמה לאמנות פלסטית בתל חי. זה דרש ממני נסיעה ארוכה באוטובוס מדי בוקר, אבל לא נרתעתי. גדלתי במקום קטן ורציתי לצאת לעולם, בידיעה שהוא מחכה לי. בגיל 16 הכרתי את בן זוגי הראשון – מתנדב גרמני שהיה מבוגר ממני ב-12 שנה. די מהר עברנו לגור ביחד, ובגיל 17 כבר ניהלתי בית משל עצמי".
מהצבא היא שוחררה – "בגלל עודף בנות במחזור שלי", לדבריה – ובמקום זאת נסעה עם בן זוגה לגרמניה. "פגשתי שם אנשים שנתנו לי להרגיש רצויה, ונפתחו בפניי דלתות", היא אומרת. "בתוך כמה חודשים למדתי גרמנית ויכולתי לדבר שוטף. התחלתי לעבוד בגן ילדים ולמדתי חינוך אנתרופוסופי, מוזיקה ותיאטרון. בהמשך גם דגמנתי עבור חברות אופנה והשתכרתי היטב. לימים נפרדתי מבן זוגי. ידעתי שלא ארצה להקים משפחה ולגדל ילדים בגרמניה, אבל החיים שלי היו שם, ולא יכולתי לחשוב על עזיבה. בכל קיץ הגעתי לארץ, וב-1996 השתתפתי בפסטיבל תיאטרון בירושלים ופגשתי שם את יואב, חבר של אחי שהכרתי בנעוריי. גם יואב חי כמה שנים בגרמניה, ולמד שם אדריכלות. מהר מאוד ידענו שנהיה יחד. חזרתי לגרמניה כדי לסגור קצוות, נפרדתי ממה שהיה העולם שלי במשך שמונה שנים, וחזרתי לארץ. גרנו במושב צופית שבשרון ופתחתי גן אנתרופוסופי בהרצליה. ב-1998 נולד בננו הבכור, וכשהוא היה בן שלוש, עברנו לאלון הגליל.
"היה לי חלום לפתוח תיאטרון קטן עם בית קפה, שיארח אמנים וילדים לשעת סיפור, אבל יועץ עסקי המליץ לנו לפתוח בית קפה בלי תיאטרון, וכך נולד ביסטרו אדלה ברמת ישי, שיואב עיצב, ושנינו ניהלנו ביחד. בשנים הראשונות עבדנו יחד והרגשנו כאילו נולד לנו עוד ילד. הייתי מחוברת רגשית למקום, ומדי פעם הרגשתי שהוא דומה לבית שוקק החיים של ילדותי. עם השנים חווינו הצלחה גדולה אבל גם לא מעט קשיים. לאחר עשר שנים מכרנו את אדלה ויצאנו לדרך חדשה: יואב חזר לעבוד כאדריכל עצמאי, ובנינו את Wide Open. לאורך כל השנים אני גם מלמדת מוזיקה בגני ילדים. זה נותן לי עוגן ומשמר בתוכי חלק חשוב לי, שבתוכו אני מרגישה בבית ובייעוד שלי. אני אוהבת מאוד ילדים ושמחה להעניק להם חוויה ספונטנית ונקייה מרעשי רקע".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך למיה של היום?
"גדלתי בבית פתוח, שהרבה אנשים הגיעו אליו כדי לזכות בשיחה מרתקת ובהכלה של מי שהם. בבית הקפה שהיה לנו ובמתחם האירועים שיצרנו אני מקבלת ומארחת אנשים באהבה, כמו אמי. לשמחות ולאירועים המשפחתיים מתנקזים לא פעם מתחים ורגשות עמוקים ומטלטלים, ואני תמיד נמצאת שם".
מסר לאומה?
"בחיים יש לנו חלומות ויש גם מציאות, ולא תמיד ניתן לחבר אותם באופן טוטאלי. אבל מאחורי כל דבר שנבחר לעשות, עומדים אנשים. תמיד יהיו תחומים שנאהב יותר וכאלה שפחות, אבל האנשים יהיו שם תמיד, וחשוב להעמיד אותם במרכז, לבדוק מהו המנוע שלנו בחיבור איתם, ומה יש לנו לתת להם כדי שהם יוכלו לקחת איתם הלאה. מתוך החיבור הזה באים הכוחות שלנו לעשייה. התמורה שלנו היא באושר שגרמנו, בהשראה שהיינו וביכולת להמשיך לחלום".
"ידעתי שאני לא רוצה את החיים שהיו לי אז. רציתי שינוי". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
