פתאום את מבינה שתיק התרופות יהיה פעם גדול יותר מתיק האיפור

כשאת מפנימה את העובדה שיום אחד לא תהיי כאן, יש לך רצון חזק יותר לבעוט לחיים בראש, ויש סיכוי שתגשימי חלומות ותממשי החלטות. כך למדתי לשחות, פרק ז'

ענת לב אדלרפורסם: 02.10.19 02:52
ענת והמדריכה מורן בבריכה. צריך לקום ולעשות ואז לחזור על מה שעשית ולעשות אותו שוב ושוב ושוב עד שהוא הופך להיות חלק ממך (צילום: דנה קופל)
ענת והמדריכה מורן בבריכה. צריך לקום ולעשות ואז לחזור על מה שעשית ולעשות אותו שוב ושוב ושוב עד שהוא הופך להיות חלק ממך (צילום: דנה קופל)

החשיבות בלימודי השחייה שלי טמונה בעיניי בעובדה שאני לא לומדת רק לשחות – אני לומדת גם על החיים. יותר נכון, את החיים. מתברר שכל עוד אנחנו חיים באוטומט שלנו – הולכים לאותם המקומות, עושים את אותם הדברים, מבצעים את אותה העבודה, מתעמתים עם אותם המצבים – די נדיר שנצליח ללכוד ברשת השגרתית דגים טריים של משמעות. אבל ברגע שאנחנו מתחילים לעשות דברים שעד עכשיו לא עשינו, מתגלות תובנות חדשות שמטילות אור שונה על המוכר והידוע. זה קשור גם בתפיסה שלנו את הזמן, שפתאום מקבל משמעות וקצב אחרים. ואכן, לא סתם אומרים שהתחושה כאילו הזמן עובר מהר מדי, נובעת רק מהעובדה שהתרגלנו לחיים שלנו ולאופן שבו הם מתנהלים, ושאם נקפיד לבצע משימות חדשות או להתנסות בדברים חדשים, נגלה לפתע שאנחנו משתהים ומשתאים (תראו כמה שהעברית חכמה) יותר בתוך הרגע, ונרגיש כאילו המחוגים האטו את מרוצתם.

 

השבוע למדתי את העניין הזה על בשרי, שלא לומר על גופי הרטוב בבריכת השחייה, כשקלטתי שכבר עברו פאקינג חודשיים, והנה אני בתוך המים שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, מתמידה בלימודי השחייה, בכל יום שישי בבוקר מאז הבוקר ההוא בתחילת אוגוסט. אם נוסיף לכך את העובדה שזה בדיוק הזמן הקוסמי שבו אנחנו טרודים בהפרחת בלוני הבטחות לשנה הנכנסת ומשרטטים תוואי של התחייבויות חדשות בפני עצמנו, הרי שקיבלתי הזדמנות מצוינת לבחון את האופן שבו מתקבלות החלטות, וחשוב מכך – את מה שגורם לנו להתמיד בביצוען, שזה בעצם מה שחשוב כשרוצים לשנות הרגלים ולסגל התנהגויות משופרות. או כמו שיצא לי פעם לכתוב: "ההתמדה היא אחותה הבכורה של ההצלחה".

 

מדוע, אם כן, אני מתמידה הפעם בשיעורי השחייה, לעומת פעמים אחרות בעבר שבהן מאוד-מאוד רציתי, אבל אפילו לא הגעתי לשלב הרישום? מה גרם להתחלה החדשה הזו להפוך להיות ממומשת ולאותת לי שאולי בסופו של דבר הפעם אצליח ללמוד לשחות?

 

חניף קוריישי. "צריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה" (צילום: Gareth Cattermole/GettyimagesIL)
    חניף קוריישי. "צריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה"(צילום: Gareth Cattermole/GettyimagesIL)

     

    נדמה לי שהדבר קשור קודם כל לאופן שבו ההחלטה התקבלה. ההחלטה הזו, ללכת ללמוד לשחות, נדחפה מתוכי הפעם: לא שוב כמיהה שהפרחתי לאוויר, אלא ירידה לקרקע בדמותה של פעולה שהגיעה מיד בעקבותיה. או בתרגום חופשי לקביעתו של חוקר המוטיבציה טוני רובינס (שבימים אלה נמצא בארץ ומקיים מחרתיים, 4.10, כנס בתל אביב): "ההחלטה הראשונה בדרך להגשמת החלום שלכם היא פשוט לקום ולהגשים אותו".

     

    ההחלטה שלי נולדה, כזכור, לאחר שאמו של חבר טוב שלי הלכה לעולמה, ובעצם קבלתה היה רצון לבעוט לחיים בראש כל עוד אני נועלת את נעלי העקב שלי, או כל עוד אני מסוגלת לזכור היכן הנחתי את בגד הים האדום. אבל זה כמובן לא מספיק כדי להירשם, לא מספיק כדי לא לבטל את ההרשמה לאחר שנרשמתי (כפי שקרה לי כבר, וגם ספגתי את דמי הביטול), ולא מספיק כדי לא לפרוש אחרי כמה שיעורים בתירוצים שונים שכולם מתקבלים על הדעת, ולכולם משמעות שהיא אחת משתיים: אני עצלנית מדי ופחדנית מדי.

     

    מה היה כאן הפעם שניצח את העצלות ואת הפחד, ושלא היה בפעמים הקודמות? אני חושבת שההחלטה הזו התקבלה אצלי הפעם ממקום אחר. לא מהמקום שאומר: "נו, די, את חייבת לדעת לשחות, כולם שוחים ואת לא/ כולם קופצים למים ואת נשארת על הכיסא לקרוא ספר/ כולם בעמוקים ואת במעקה", אלא מתוך מה שאני קוראת "פריזמת הזמן שנותר". מי שניסח את זה טוב ממני הוא הסופר חניף קוריישי ברומן "משהו לספר לך", שבו מופיעה השורה שמאז שקראתי אותה, לפני כמעט עשור, היא מנטרה עבורי: "אני כבר לא צעיר ועוד לא זקן וצריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה".

     

    החלטות שמתקבלות מתוך התובנה שיום אחד פשוט לא נהיה כאן, שיום אחד תיק התרופות יהיה גדול ויקר יותר מתיק האיפור - הן כנראה אלה שיש להן סיכוי טוב יותר לא להתנפץ על סלעי ה"למי יש כוח ללכת לאימון". אבל גם זה לא מספיק כדי להפוך רצון להרגל. צריך עוד. אני מוצאת את ה"עוד" הזה בעובדה שמדובר בפעולה שאני עדיין נהנית ממנה, ושיש בה משום הגילוי עבורי. כן, השחייה עדיין גורמת לי הנאה, ובמדד המאמץ מול הסיפוק, המחוג עדיין מצביע על הסיפוק. עכשיו אני צריכה לחשוב מה עליי לעשות כדי שהיא לא תהפוך לחד-גונית, אלא תישאר עבורי "פתאומית לעד", בלשונו של אלתרמן האחד והיחיד. 

     

     

    אלתרמן האחד והיחיד. "פתאומית לעד" (צילום: משה מילנר, לע"מ)
      אלתרמן האחד והיחיד. "פתאומית לעד"(צילום: משה מילנר, לע"מ)

       

      יש הרבה דרכים להפוך החלטות לסימני דרך, וסימני דרך לדרך, ודרך לנתיב שמצליח להשאיר אותך בתוכו. כולן מדברות על תהליך, על הטמעה של הרגלים חדשים שנמשכת 21 ימים של חזרתיות: תשאלו את דיפאק צ'ופרה ואת פירמידת הקבוצות שנפתחות בשמו עם הבטחות – שכנראה מתממשות לאלה שמתמידים – לסגל הרגלים חדשים. וכן, צריך לדבר גם על הסתגלות ועל דרווין, שאמר שרק המסתגלים שורדים (ולא החזקים, כפי שנהוג לצטט אותו בטעות). וגם צריך להזכיר את העובדה שעל אף שאנחנו מסתנוורים ממהלכים הרואיים, שכביכול מפלחים את המציאות באחת, הרי שהישגים נרכשים לאט, וגם את החולשות שלנו אנחנו לא מנצחים בנוק-אאוט, אלא באמצעות כיבוש חוזר של פסגות קטנות וכמעט בלתי מורגשות. בסופו של דבר, מה שמנצח פחד/ הרגל רע/ מצב שאנחנו לא שלמים איתו, זה לא החלטה חותכת, אלא חזרתיות עיקשת.

       

      אז לחלום זה חשוב, ולהחליט זה קריטי, אבל מה שעושה את ההבדל בין החלטה לביצוע, בין כמיהה למימוש, זה פשוט לקום ולעשות ואז לחזור על מה שעשית ולעשות אותו שוב ושוב ושוב ושוב עד שהוא הופך להיות חלק ממך, ועד שאת הופכת להיות ההתגלמות שלו בעולם.

       

      ומכל גולם, אתם יודעים, נחלץ בסופו של דבר פרפר.

       

       

         

        איך פתאום נהייתי אחותו המאותגרת של מייקל פלפס? הקליקו על התמונה:

         

        כן, עד כדי כך התקדמתי. בואי נתקדם עוד. הקליקו על התמונה (צילום: AP)
        כן, עד כדי כך התקדמתי. בואי נתקדם עוד. הקליקו על התמונה (צילום: AP)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.