"הייתי בת 24, עבדתי כבר איזה שבע שנים אבל פתאום הפכתי למפורסמת. דברים התפוצצו והכול קרה בבת אחת", משחזרת אניה בוקשטיין את צילום השער ב"גו סטייל" לפני 12 שנה. "עשיתי באותו זמן את 'הסודות', 'השיר שלנו' ו'הבורר', פתאום כולם הכירו אותי ברחוב. מעצב השיער דויד פרץ, שהוא גם חבר מאוד טוב שלי עד היום, שידך ביני לבין אייל. לא הכרתי אותו, הייתי ילדה והוא היה בתחילת שנות השלושים שלו. כשהגעתי לסטודיו זה כבר קרה - נדלקתי עליו. הייתי בחורה צעירה שראתה מולה בחור ממש חתיך עם מצלמה ביד. הרגשתי שנוצר איזה קליק במהלך היום. לפעמים כשבן אדם מצלם אותך, נוצר חיבור מעבר למילים ואני חושבת שזה מה שקרה שם - משהו אנרגטי.
"למה לא היה כלום? לא יודעת, זה לא התאים. אבל עד היום המתח בינינו נשמר ויש לנו קשר יפה. אני מרגישה יפה כשאני מצטלמת מולו, הוא מכיר את הגבול בין אומנות למסחריות וזה הופך אותו לאחד הצלמים הכי טובים שיש לנו פה. כשביקשתי ממנו להצטלם לקליפ של 'דופק' הוא הסכים על בסיס הקשר שלנו, כי הוא אדם שאוהב להישאר מאחורי המצלמה ולא מעניינת אותו חשיפה, אבל לדעתי הוא הפתיע אפילו את עצמו כי הוא היה זורם ונינוח והביא לשם את עצמו. אם דותן התעצבן? לא, הוא לא עשה מזה עניין. יש לי גבר חזק מאוד ובטוח בעצמו, הוא יודע שזה שירת את הסיפור, ובשבילו זה כלום".
הספונטניות? נעלמה
"סשה חגגה אתמול שנה. חצי השנה הראשונה הייתה איטית ומורכבת אבל לאט לאט זה משתפר. אני בהלם שכבר חלפה שנה. לפניה הייתי אדם שקם בבוקר ומחליט לקנות כרטיס טיסה לפריז לאותו הלילה. תמיד שמרתי על החיים שלי גמישים מספיק בשביל שאוכל לעשות את זה. התקשיתי להתחייב לעבודות ארוכות טווח כי רציתי להישאר ספונטנית וזמינה למה שהחיים יזמנו.
"עכשיו יש לי מחויבות מסוג חדש לגמרי. אני מתגעגעת ליציאות מזדמנות עם חברים וליצירה ספונטנית. אני רואה בחורה רוכבת לה על אופניים בשדרה ואומרת לעצמי 'יו, איזה כיף לה, היא חופשייה', גם אם היא הכי אומללה. אני מתגעגעת לתחושה שהכול יכול לקרות עוד הערב.
"לפני כן יכולתי לשבת לנגן כל הלילה בפסנתר או לכתוב, ומקסימום להשלים שעות שינה בבוקר. עכשיו הכול מתוזמן, החל משעה ארבע אני עוזבת הכול והולכת להיות איתה. קודם כל כי אני רוצה. זה יותר ויותר כיף לי כי היא גדלה והופכת לאדם קטן. אלה רגעי עונג שלא משתווים לכלום. אני מרגישה שעדיין אין לי מושג איך להיות אמא, ואני עובדת לפי אינטואיציות, אבל אני עייפה בערבים ברמות שאת לא מבינה, והספונטניות - נעלמה".
"התמזמזנו כל ההופעה"
"בדייט השני שלנו דותן לקח אותי להופעה של פסנתרנית ג'אז בזאפה וכל הקהל היה אינטלקטואלי כזה ואנחנו התמזמנו כל ההופעה עד שדובי לנץ, אבא של דניאל שלמדה איתי בכיתה, טפח לי על הכתף ואמר 'אניה, זה נורא מפריע'. ברור שיש געגוע לראשוניות הזו, וזה בסדר להתגעגע לזה, אבל מצד שני אתה מרוויח אהבה, תמיכה ופרגון. נכון שאתה נפרד מהפרפרים ודותן אולי לא פרפר, אבל הוא הפך לנשר. הוא הגבר שלי".
שבוע בבית, שבוע בלונדון
"דותן עובד בימים אלו בלונדון. הוא איש נדל"ן וכרגע הוא שבוע בבית ושבוע שם. זה משהו שקרה וזרמנו איתו ואני נורא שמחה בשבילו. זה לא תמיד פשוט, בעיקר בגלל שזה קרה יחד עם הלידה של סשה, אבל זה יכול לעבוד לתקופה. ההורים שלי מאוד עוזרים לי, וכשהוא כאן הוא נותן את המקסימום - עובד מהבית וגמיש בשעות כך שאני מתפנה לעבודה, מקליטה ועושה סשנים, אבל הכול חייב להיות מאוד מתוכנן.
"אין לי ספק שאם אצטרך לטוס ולעבוד, הוא יתגייס בשבילי באותה המידה. אני יודעת שיש נשים שאומרות שכשהגבר לא בבית, הכול מתוקתק יותר מהר וטוב, וזה קצת נכון. הבית אכן יותר מסודר, אבל יש רגעים שאני מתגעגעת. לא תמיד כיף לישון באלכסון. בסוף האתגר הוא שיש שני אנשים עם רצונות שונים שצריכים לאפשר אחד לשני כמה שיותר חופש בתוך הזוגיות.
"כשהוא כאן, אני לא תמיד בשיאי לתת את הבסט. הוא אומר לי 'בואי נצפה בפרק של משהו' ואחרי רבע שעה אין אותי. אני עייפה ברמות. בכל זאת אנחנו מוצאים את הזמן גם לנפוש יחד. מחר אני וסשה מצטרפות אליו ללונדון וכבר היינו כולנו יחד עשרה ימים בתאילנד. היה מאוד כיף, גם ההורים שלי היו איתנו וזה היה מעולה".
מתה על דגים מלוחים
"עד גיל שבע וחצי גדלתי במוסקבה. אין לי שום געגועים לעיר, אבל הנוסטלגיה תוקפת אותי באוכל. אני מתה על אוכל רוסי - דגים מלוחים, סלט פרווה, הכי הארד קור. אני מתגעגעת לסבא וסבתא שכבר לא בחיים. שלג תמיד זורק אותי לילדות, ריחות מסוימים.
"כשהגענו לארץ נולדנו מחדש, הרגשתי שנחַתּי על כוכב אחר. נכון שבסופו של דבר ההורים שלי וגם אני השתלבנו היטב, אבל בהתחלה היו לי הרבה קשיים. הייתי נורא בודדה ודווקא אז חלמתי על אח או אחות שיבינו אותי, נתקלנו בקשיים כלכליים והיה לנו המון מזל כי פגשנו אנשים יוצאי דופן. ההורים שלי היו אז בני 32, הם באו עם חריצוּת, כוח רצון ואפס קורבנוּת, וכל יום אני מעריצה אותם יותר על המעבר הזה ועל מי שהם."עם כל מה שקורה היום בפעוטונים, נראה שאשאיר אותה עוד איזה חצי שנה. זה פשוט עונה על החרדה הכי גדולה של האדם. כשקרה מה שקרה עם כרמל מעודה, הסתובבתי יומיים כאילו זה קרה לי""היום אני משמרת את הרוסיוּת בכך שסבא וסבתא מדברים עם סשה רוסית ואני אפילו שוקלת לשלוח אותה לגן רוסי. בינתיים היא עם מטפלת בבית. עם כל מה שקורה היום בפעוטונים, נראה שאשאיר אותה עוד איזה חצי שנה. זה פשוט עונה על החרדה הכי גדולה של האדם. כשקרה מה שקרה עם כרמל מעודה, הסתובבתי יומיים כאילו זה קרה לי".
החיים ללא רשתות חברתיות
"הרשתות מתישות אותי. הן גוזלות ים של אנרגיה ובסופו של יום הן גם מדכאות את רוב האנשים ויוצרות חוויה של בדידות וחוסר סיפוק תמידי. בשבילי זה אמצעי לתקשר עם הקהל וזו עבודה חשובה שצריך לעשות אותה, אבל לפעמים זה מתיש אותי, לכן אני לא לגמרי בתוך זה. אין לי את הזמן, וכל התעופה העצמית הזו מעייפת.
"עכשיו כשאני עם סשה, אני משאירה את המכשיר בצד, או לפחות מנסה. את המאמץ הקטן הזה אנחנו חייבים לעשות בשבילה. לשים תמונות שלה באינסטגרם? לא יקרה. דותן ואני החלטנו שלא לחשוף אותה בלי שהיא רוצה ומבקשת. וכן, אני מתגעגעת לחופשות שלא צריך לצלם ולחוויות שלא צריך להעלות בשביל להרגיש שהן קרו. יש בי נוסטלגיה".
מעדיפה את הפלורליזם הישן(צילום: אייל נבו סטיילינג סיימון אלמלם)
פתאום הכל טאבו
"הסדרה 'השיר שלנו', ששודרה לפני חמש עשרה שנה ורצה כל הזמן בשידורים חוזרים, מוכיחה לי איך עשו פעם דברים נועזים והרבה פחות פוליטיקלי קורקט. משהו מוזר קורה היום: מצד אחד כלום לא טאבו, אפשר לראות הכול מעכשיו לעכשיו ובווליום נורא חזק. סרטוני זוועות בחדשות, אלימות ברשת, ובאינסטגרם אנשים כמעט עירומים מפנים אליך ישבן. יש הרגשה שנהיינו אדישים. מצד שני, הכל פתאום טאבו, בעיקר מיניות ופוליטיקה, אסור לדבר על שום דבר ואסור להראות כלום. שערים של מגזינים לפני עשרים שנה היו הרבה יותר נועזים מהיום. יש משהו מאוד לא ברור בפער הזה. אני מעדיפה את הפלורליזם הישן, ואני מקווה שהוא יחזור אלינו".
מתגעגעת לצילומי "משחקי הכס"
"זו הייתה חוויה מושלמת שנטעה בי המון רצון להמשיך. הכול קרה באופן טבעי ומהיר, ופתאום מצאתי את עצמי בבלפסט, מצטלמת לסדרה שזו הייתה עונתה החמישית וכבר התפוצצה בעולם. כשסיימנו לצלם הסתובבתי בעיר והרגשתי שמחה אמיתית. זה משהו שרציתי לעשות מהרגע הראשון שאני במקצוע ואני עדיין רוצה, אם תהיה הזדמנות אני אעוף עליה וגם אסע לגור איפה שצריך. ברור שההיריון והלידה קצת קטעו את התוכניות האלה, כי בשביל שחקנית המשמעות של להביא ילד זה לעשות שנה פוס מהכול. אבל אין מה לעשות, צריך להרחיב את המשפחה ואני שמחה שסשה נולדה".
חתונה בריטית בלי כובע?
"הייתה לנו חתונה מקסימה וצנועה, היו 300 איש. תומר יוסף - שפעם הייתי חלק מההרכב שלו והוא חבר - הופיע, רן שמואלי עשה לנו אוכל מדהים והיינו מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים. אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה היום אחרת ולא מצליחה. אולי הייתי רוצה חתונה בריטית כמו זו שהיינו בה בחודש שעבר; נסענו לחתונה של חבר של דותן מהלימודים בקיימברידג' וזה היה בול כמו בסרטים. היינו בכנסייה והבסט־מן נשא נאום שהיה לא פחות מצחיק מזה של יו גרנט, ממש מין רוסט לחתן, היה את הדוד הסוטה ומישהי עלתה וניגנה מוזיקת שינדלר על צ'לו וזייפה את החיים. אחרי זה הגענו לאיזו גינה יפהפייה והאכילו אותנו אוכל של ציפורים ברמה כזו שבחזור עצרנו לאכול במקדונלד'ס. היה מאוד קול, אבל המחדל היה שלא באתי עם כובע. כולן היו עם כובעים קטנים מצועצעים כאלה ואני, אניה, החמצתי את ההזדמנות. ממש פספוס".
"כבר שנים חיה עם הכאב"
"אני כל הזמן זזה, אסור לי לשבת קפואה במקום, כי זה לא טוב לי ואני עושה פעילות גופנית בטירוף עם מאמן אישי. הטעות שעשיתי הייתה המנשא, שלושה חודשים על מנשא דפק לי את כל הגוף""כבר שנים שאני סובלת מכאבי גב שהתחילו בגב התחתון בגיל 26, אז גילו לי איזו בעיה בחוליות שגורמת לכאב כרוני. בגיל 31 עברתי ניתוח והשתילו לי שלוש פלטינות בגב, ומאז אני חיה עם הכאב ומתמודדת איתו. כשנכנסתי להיריון המליצו לי לא ללדת בצורה הטבעית מחשש לסיבוכים, וככה הגעתי לבית החולים האנגלי בנצרת. שם עושים ניתוח קיסרי בשיטה הצרפתית, שזו שיטה מדהימה שבה חותכים חתך רק בצד אחד של הבטן, והתפירה שונה. ככה מבצעים בצרפת ניתוח קיסרי לכולן, והן מתאוששות הרבה יותר מהר וטוב. כמה שעות אחרי הניתוח קמתי מהמיטה ויכולתי להתקלח, וכבר חמישה ימים אחרי לא היה כלום. זה מקומם שלא מרימים בארץ את הכפפה והופכים את זה לשיטה המקובלת ולחלק מהסל.
"היום אני חיה עם הכאב, אני כל הזמן זזה, אסור לי לשבת קפואה במקום, כי זה לא טוב לי ואני עושה פעילות גופנית בטירוף עם מאמן אישי. זה גם הרבה עבודה בראש כי הכאב עלול להשתלט עלייך בקלות ולגרום לך עצב גדול. הטעות שעשיתי הייתה המנשא, שלושה חודשים על מנשא דפק לי את כל הגוף. היום היא בעגלה, או על הידיים, וטוב לה".
למה אניה לא מתגעגעת? הכתבה המלאה בגיליון ספטמבר
