מהדת באהבה: בתה החרדית של רות סירקיס מגשרת עם החילונים

ד"ר נורית סירקיס־בנק חזרה בתשובה, יש לה בית מדרש בבית, ולאחרונה קיבלה את אות הנשיא למתנדב. בראיון ראשון היא מספרת איך משלבים בין אמונה לאמנות

ד"ר נורית סירקיס־בנק בביתה המעוטר ביצירות אמנות המבוססות על אותיות עבריות, כדי לא לעבור על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (צילום: יובל דודקביץ')
ד"ר נורית סירקיס־בנק בביתה המעוטר ביצירות אמנות המבוססות על אותיות עבריות, כדי לא לעבור על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (צילום: יובל דודקביץ')

כשד"ר נורית סירקיס־בנק עלתה השנה, בסוף חודש יוני, לבמה באוניברסיטת בר־אילן כדי לקבל את הדוקטורט באמנות יהודית, היא לא לחצה את ידי הגברים שישבו שם. במקום זה, פנתה אליהם וביקשה שיענו אמן על הברכה שנשאה, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והם נענו לה.

 

"נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריה צבן, אמר בחיוך שהפעלה כזו עדיין לא הייתה להם, אבל אני באמת הרגשתי צורך לברך 'שהחיינו', כי הדוקטורט הזה מסכם עמל של 28 שנים, שבמהלכן הרגשתי כמו נמלה שמטפסת על האוורסט", מסבירה ד"ר סירקיס־בנק (55). ואם לא די בכך, ימים אחדים לאחר הדוקטורט קיבלה גם את אות הנשיא למתנדב על פעילותה לקידום אמנות ישראלית יהודית עכשווית, ואף הפכה לסבתא לנכדה ראשונה.

 

 האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

 

אמא בישלה ואבא צילם

אם שמה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. נורית היא בתה האמצעית של רות סירקיס, מי שכונתה "כוהנת האוכל" הגדולה של ישראל במשך כמה עשורים. היא נולדה בבוסטון, כשאביה, רפי סירקיס, בוגר הטכניון בהנדסת אלקטרוניקה, עשה שם תואר שני. "אמא הגיעה לארצות־הברית בהיריון עם אחותי תמר (תמר סירקיס־אקרמן, כיום אשת קולינריה בזכות עצמה, צ"ר), ואני נולדתי 13 חודשים אחריה, ביום הולדתה ה־27 של אמא. הייתי בת שנה וחצי כשחזרנו ארצה, ובת שלוש כשאבא התמנה לקונסול כלכלי של ישראל בלוס־אנג'לס. חיינו בארצות־הברית חמש שנים, ושם אמא התחילה לכתוב על אוכל, בישול ומסעדות. בזיכרונות הילדות המוקדמים שלי אני צופה בה מבשלת במטבח ואבא מצלם את המאכלים. זה השתלב נהדר עם התפקיד הדיפלומטי שלו. שתי הקריירות שלהם הפרו זו את זו".

 

אהבת את האוכל שלה?

"אני לא מוצאת מילה שתתאר את האוכל של אמא שלי. היא מאסטר־ארטיסט. המראה, הטעם והריח של המזון שלה יוצרים חוויה רב־חושית. אבל אצלי אישית היו דברים שמנעו ממני ליהנות מכל המבחר שהיא הכינה. בגיל צעיר מאוד התחילה אצלי מודעות לגוף. בבית היו מגזינים של אופנה ושל אוכל עם דוגמניות רזות, ובכיתה ג'־ד' החלטתי שכדי להיות כמוהן אני צריכה להימנע מחלק ניכר מהמאכלים של אמא, בעיקר עוגות ולחמים. כשאמא הגישה לי, הקפאתי אותם ואמרתי לה שאוכל את זה כשאהיה רזה".

 

ואיך היא הגיבה?

"אמא כיבדה והכילה".

 

ספר הבישול הבלתי נשכח "ילדים מבשלים" של רות סירקיס, הבת נורית מצולמת על הכריכה
    ספר הבישול הבלתי נשכח "ילדים מבשלים" של רות סירקיס, הבת נורית מצולמת על הכריכה

     

    זה נשמע לי כמו הפרעת אכילה.

    "יכול להיות. אני קוראת לזה 'אכילה מודעת'. עד היום האכילה שלי מאוד מוקפדת. בגיל 17 הפסקתי לאכול בשר, עוף, דגים, ביצים ומוצרי חלב. החלטתי שאני לא רוצה לאכול בעלי חיים וגם הרגשתי שקשה לי לעכל את זה, ואמא הכינה לי אוכל צמחוני.

    "היום אני מגדירה את עצמי טבעונאית, שזה הרכב של המילים טבעוני ונא, בלתי מבושל. בכל ימות השבוע, פרט לשבת, המזון שלי מבוסס כולו על צמחים בלתי מבושלים. אני מנביטה עדשים אורגניות, גרעינים וזרעים אורגניים למיניהם, מחמיצה ירקות ומכינה שייקים ירוקים. פעם בשנה אני ניזונה למשך תקופה רק ממיצים של ירקות ירוקים אורגניים שאני סוחטת. בשנה שעברה חייתי 40 יום ברצף על צום מיצים. נתתי לגוף את כל צרכיו בצורת הזנה נוזלית, ללא סיבים תזונתיים, כדי לאפשר לו ניקוי פנימי, והכל נעשה בהכוונה מקצועית ותחת מעקב רפואי. במקביל, המשכתי בכל עיסוקיי, לא חוויתי בכלל רעב".

     

    איך אפשר להסתדר ביום־יום עם תזונה כזאת?

    "אני לא פנאטית. אם יש אירוע או סיטואציה שדורשים זאת, אני יכולה לאכול גם דברים שאני נמנעת מהם בדרך כלל. בעלי צמחוני, וזה מקל עליי. בשבת אני מכינה ארוחה על טהרת הצמחונות. הבית שלנו פתוח במלוא מובן המילה. אנשים יכולים לדפוק בדלת ולהצטרף לארוחה. ילדיי והחתן האהוב וגם חלק מהאורחים שלנו יכולים להכין לעצמם מראש בשר ועוף, ואני מכבדת את רצונם. במטבח שלנו יש שלושה כיורים: חלבי, בשרי ופרווה".

     

    ההורים רות ורפי סירקיס (צילום: יובל חן)
      ההורים רות ורפי סירקיס(צילום: יובל חן)

       

      ביקור גורלי בתערוכה

      ביתה, המעוטר כולו ביצירות אמנות המבוססות על אותיות עבריות (כדי לא לעבור על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"), נמצא בשכונה החרדית בית וגן בירושלים. כשהגיעה לשם כרווקה, השכונה הייתה עדיין מעורבת והתגוררו בה חרדים, דתיים לאומיים וחילונים. "בחרתי לגור כאן כי אני אדם שיוצר גשרים וחיבורים ומאמינה תמיד במציאת מכנה משותף". את הבית שלה ושל בעלה, ד"ר מורי בנק, רופא שיניים, הם בנו לאחר פטירתו של אבי בעלה. אמו מתגוררת איתם ביחידה נפרדת, ובקומת הקרקע יש בית מדרש פעיל.

       

      בית מדרש בבית?!

      "כן. החלטנו שזה יהיה בית של הקהילה. אנחנו עורכים כאן קבלת שבת ותפילות עם קידוש בשבת בבוקר ומתקיים כאן גם לימוד תורה. הכל באופי קטן, אינטימי וביתי. לפעמים אנחנו מארחים לשבת רבנים ומשפחותיהם, ובעקבות מודעות שאנחנו תולים בשכונה מגיע ציבור לשמוע אותם. בשבתות גם מתקיימות כאן ארוחות שאף פעם לא יודעים כמה יגיעו אליהן. זה יכול להיות ממניין ועד כמה עשרות אנשים".

      "כמו שחיילי צה"ל שומרים על המדינה, הבנים שלי משרתים בסיירת סודית – סיירת התורה ויראת שמיים. הם משקיעים 18 שעות ביממה בלימוד ובתפילה למען כלל ישראל"

       

      בניה, אוראל (22) ויואל (18) לומדים בישיבות. שניהם לא התגייסו. "כמו שחיילי צה"ל שומרים על המדינה, הבנים שלי משרתים בסיירת סודית – סיירת התורה ויראת שמיים. הם משקיעים 18 שעות ביממה בלימוד ובתפילה למען כלל ישראל". היא עצמה שירתה כקצינת חינוך וידיעת הארץ וכסגנית מפקד קורס קצינות חוי"ה. בתה, אליאנה־ברכה (20), נישאה לפני כשנתיים ולאחרונה ילדה את בתה הבכורה, דבורה.

       

      גדלת במשפחה חילונית. חיית בעולם הגדול. מה גרם לך לחזור בתשובה?

      "אני קוראת לזה תהליך של צמיחה רוחנית, לא חזרה בתשובה, שזה ביטוי שיש סביבו הרבה אי־הבנה וגם תפיסה שלילית. התהליך שעברתי היה מאוד פנימי ומשמעותי, והחל בשבריר שנייה.

      "עשיתי תואר ראשון באמנות ופילוסופיה ותואר שני בתולדות האמנות, ובגיל 27 יצאתי לאירופה לחפש נושא לדוקטורט. נסעתי לגרמניה, למדתי גרמנית וישבתי במוזיאונים ובארכיונים, המשכתי לצרפת, עשיתי אותו דבר, ולא מצאתי נושא. ואז הגעתי לאנגליה, הסתובבתי בתערוכות ובמוזיאונים, ופסחתי כמה פעמים על תערוכה שנקראה 'החוויה היהודית במאה ה־20', שהאוצר שלה היה פרופ' אברהם קמפף. שנים אחר כך פגשתי אותו במעלית במוזיאון ישראל ואמרתי לו: 'התערוכה שלך שינתה את חיי'".

       

      למה? מה קרה לך שם?

      "היום אני יודעת שחששתי לצפות בתערוכה כי הייתה לי רתיעה מהתחברות לזהות היהודית שלי. ראיתי את עצמי קוסמופוליטית, אשת העולם הגדול. כששכנעתי את עצמי ללכת לתערוכה, נפגשתי שם עם הזהות היהודית שלי. חוויתי מול היצירות את כל ההיסטוריה היהודית הקשה, וכשעמדתי בסוף הדרך מול ציור גדול ומופשט עם אותיות עבריות מרחפות, קיבלתי פתאום תשובות לשאלות ששאלתי את עצמי במשך שנים: מי אני ומה התכלית שלי?

      "הרגשתי באותם רגעים שאני מחוברת לכוח הבריאה האינסופי, שפורץ את גבולות הגוף האישי שלי ומתחבר להתחדשות המתמדת של היקום. הבנתי גם שהחיבור הזה מחייב אותי, אבל עדיין לא ידעתי למה. למחרת חזרתי ארצה".

       

       

      ד"ר נורית סירקיס־בנק בבית המדרש שבבית (צילום: יובל דודקביץ')
        ד"ר נורית סירקיס־בנק בבית המדרש שבבית(צילום: יובל דודקביץ')

         

        גם האח חזר בתשובה

        היא הייתה אז רווקה, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, והתגוררה בדירה שכורה בירושלים. "החברות שלי הכירו זו לזו בני זוג פוטנציאליים, אז הגיע אליי דוקטורנט שעשה עבודה על מוזיקה ליטורגית, וכשהוא לקח אותי לבית כנסת קטן בשכונת נחלאות, הרגשתי שזה עולם תרבותי שלם שלא נחשפתי אליו והסתקרנתי. בהמשך הגיע מישהו שסיפר לי על כלי לנטילת ידיים (נטלה), שכדאי לי להתנסות בו כי זה נותן כוחות אנרגטיים, ואכן ההתנסות הייתה מאוד מרגשת. אדם אחר הביא לי ספר תהלים קטן, וכל משפט בו היה מלא תובנות שלא פגשתי. ואז מישהו הזמין אותי לקראת שבת לבית הכנסת, ומצאתי שם קבוצת אנשים ששרה יחד בשפה שלי ובמילים שלא הכרתי. עברתי חוויה רוחנית.

        "התחלתי ללכת בימי שישי לבית הכנסת, ובהמשך הלכתי גם בשבת בבוקר וגם לשיעורים שהיו מאתגרים אינטלקטואלית. כשהגעתי בסופי שבוע לבית הוריי הלכתי לבית הכנסת ברמת אביב, ושם פגשתי אנשים מן היישוב, כמוני, וזה עזר לי מאוד לגשר בין העולם שלי, עולם של אקדמיה ואמנות, ובין היהדות.

        "כשהתחזקתי בתהליך אמא קנתה כלים חד־פעמיים בשביל המזון שלי, אחר כך קנתה סירים מיוחדים, היום הם קונים בשבילנו אוכל כשר למהדרין על פי ההכשר שלנו. בינתיים, לפני 22 שנה, גם אחי דניאל עשה את דרכו ליהדות"

        "עבדתי אז כעוזרת לאוצר הראשי במוזיאון ישראל, ולגמרי במקרה הגעתי ל'נתיב בינה' - מדרשה ללימודי יהדות לנשים - שגם אלונה איינשטיין, נועה ירון־דיין ורמה בורשטיין למדו שם. הלימודים התקיימו אחר הצהריים ובערב והיו מרתקים ומחדדי מוח. עודדו אותנו לשאול שאלות ולא השאירו אותנו ללא תשובות. הייתי שם ארבע שנים במצב של לימוד ובחירה מתמדת, במהלך מאוד מתון, צעד אחר צעד של העמקה לתוך עולם היהדות".

         

        איך הורייך קיבלו את תהליך החזרה בתשובה שלך?

        ”בהתחלה, כשהתבשלתי עם עצמי, שמרתי את זה בשקט. לא עשיתי רעש וצלצולים. המשכתי ללבוש מכנסיים ורק לבית הכנסת לבשתי חצאית. הלכתי עקב בצד אגודל ולא קפצתי שלבים. רק כשהרגשתי שנכון ואמיתי לי הוצאתי את הדברים החוצה, והוריי, שהם אנשים מדהימים, כיבדו את התהליך שלי מתחילתו. שניהם באים משושלות רבניות חשובות ויש להם המון ידע ביהדות. הבית כשר מאז ומתמיד, אבל כשהתחזקתי בתהליך אמא קנתה כלים חד־פעמיים בשביל המזון שלי, אחר כך קנתה סירים מיוחדים, וכשאנחנו מגיעים אליהם היום, הם קונים בשבילנו אוכל כשר למהדרין על פי ההכשר שלנו. בינתיים, לפני 22 שנה, גם אחי דניאל עשה את דרכו ליהדות".

         

        הוא הלך בעקבותייך?

        "אני מאמינה שכל אחד עושה את מסע החיים של עצמו, אבל תמיד שיתפתי את המשפחה בעולמות התוכן שאני פוגשת, וברור שגם הוא שמע, כמו כולם, ובחר להמשיך להתעמק בזה. באיזשהו שלב הוא פגש את ענת תמר, מי שהיא היום אשתו, ושניהם העמיקו יחד".

         

        עם נשיא המדינה ראובן רבלין בטקס הענקת אות הנשיא למתנדב (צילום: אלבום פרטי)
          עם נשיא המדינה ראובן רבלין בטקס הענקת אות הנשיא למתנדב(צילום: אלבום פרטי)

           

          דרך ארוכה לחתונה

          את בעלה הכירה כשהייתה בת 30. היא נסעה אז לשווייץ במסגרת עבודתה במחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל. "הייתי צריכה ללוות יצירת אמנות למוזיאון לאמנות מודרנית MADAM בלוגאנו. כשהייתי שם יצרתי קשר עם האדמו"ר מביאלא, שהוא הרב של דרום שווייץ, איש מאיר פנים שאפשר לדבר איתו על כל נושא. במהלך השיחה הוא אמר לי: 'אני רואה שאת לא נשואה', והבטיח: 'אחפש ברחבי העולם את האחד שהוא משורש נשמתך'. לאחר שמנה את התכונות שלדעתו אמורות להיות בבעלי לעתיד, הרב לקח את מספר הטלפון שלי והתקשר בשבילי לרבנים ולראשי ישיבות ברחבי העולם, ובאמת קיבלתי מדי פעם טלפונים מגברים. עם חלקם נפגשתי.

          "ואז רעייתו של הרב נפטרה ונקברה בירושלים, וכשבאתי לנחם אותו הוא אמר לי שיש מישהו שהיה רוצה שאפגוש: רופא שיניים בן 36 מדרום־אפריקה, בן למשפחה מסורתית שהתחזק, אדם שגם עוסק במקצועו וגם לומד תורה. שבועיים לפני ראש השנה הוא הגיע ארצה, ובאמצע סוכות, בפגישה השביעית שלנו, הוא הציע לי נישואים. שנינו התרגשנו, אבל מאחר שאנחנו חרדים ושומרים נגיעה, היינו צריכים למצוא דרך לבטא את ההתרגשות שלנו והחלטנו שנגיד יחד את כל ספר תהלים, 150 פרקים, מול הכותל. הלכנו לכותל ישר מטיילת ארמון הנציב, שם הוא הציע לי נישואים, ובמשך כמה שעות קראנו את כל הספר".

           

          שבע פגישות הספיקו לך כדי להתאהב?

          "בתפיסה היהודית אהבה היא גרעין שניטע, מתפתח וגדל לאורך שנות הנישואים, ומגיע לבשלות מלאה עם האחריות, המחויביות והחוויות המשותפות שייבנו לאורך השנים. בפגישה הראשונה שלנו, בלובי של מלון 'המלך דוד', הוא אמר כמה משפטים שפתחו לי את הלב והרגשתי שיש כאן פוטנציאל לצמיחה ושאנחנו לא רק גבר ואישה, אלא שיש בינינו נוכחות רוחנית. הציטוט שעלה לי בראש היה 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם', מהגמרא. ואכן, בחוויה הזוגית שלנו ובבית שבנינו על יראת שמיים ואהבת השם, אני מרגישה את השראת השכינה בינינו".

           

          מה זה אומר בפועל?

          "שותפות שבה תורה ומצוות אינן צדדיות בחיינו, אלא הן מוטיב מרכזי; לחיות חיים יהודיים מתוך שמחה ושפע ומתוך הזנה רוחנית יומיומית. אני לא יודעת איך חייתי בלי זה קודם".

           

          אמך סיפרה לי לא מזמן, בריאיון ל"לאשה", שבתך נישאה לבחור ממשפחה מיוחסת מאוד.

          "אליאנה־ברכה למדה במערכות החינוך החרדיות ובסמינר בית יעקב. היא מנהלת חשבונות במקצועה ומנהלת את מרפאת המומחים של בעלי. היא נישאה לנכד של הרב של בעלי, הרב משה שטרנבוך, שהיה 20 שנה רב בדרום־אפריקה וכיום חי בארץ. בעלי שומר איתו על קשר רצוף ומדי שבוע הוא הולך אליו. הרבנים שלנו, בעדה החרדית, מכירים אותנו לפני ולפנים, ואנחנו מתייעצים איתם לכל אורך הדרך. הרב שטרנבוך הוא זה שהגה את הרעיון לחבר את בתנו עם נכדו, שייע שטרנבוך, אברך ותלמיד חכם רציני ואדם מדהים, והרב עמד מאחורי כל התהליך".

          "במשפחה המורחבת שלנו מתקיים מפגש שנתי בחנוכה. כל הדודים ובניהם מצד אבי מגיעים מרחבי הארץ ומחו"ל, גם הצד הדתי של המשפחה, וכולם מקבלים את כולם באהבה ובהכלה הדדית"

           

          באיזה תהליך מדובר?

          "הדרך לנישואי זוג חרדי אינה פשוטה. זה מתחיל בשלב הבירורים: ההורים משני הצדדים מקבלים את הנתונים אלה של אלה, שואלים חברי קהילה ורבנים לגבי מערכות החינוך שבהן למדו בני הזוג המיועדים, ומקבלים פרופיל מפורט על האדם המדובר הרבה לפני שפוגשים אותו. אם כל זה עובר בשלום, מגיע שלב הבנייה של תוכנית כלכלית: בכל זוגיות חרדית ההורים לוקחים על עצמם אחריות לגבי מקום המגורים, מימון הריהוט ומוצרי החשמל ומימון החתונה, והכי חשוב – מימון חיי הזוג. עושים חריש עמוק לבנייה של זוגיות יציבה ומשמעותית, ועדיין הזוג לא נפגש. רק אז נותנים לזוג להיפגש, וגם זה מתוך הבנה שמותר להם להגיד 'לא'. אם זה כן ייראה לבני הזוג, הזרימה לכיוון זוגיות ארוכת טווח תהיה הרבה יותר חלקה.

          "במקרה שלנו, בתי ובעלה נפגשו שלוש פעמים ובפעם הרביעית הרגישו שהם בשלים ומוכנים, ואז הוא הציע לה נישואים וכולנו הלכנו עם הוריו לביתו של הרב שטרנבוך, ושם הזוג בישר את הבשורה, וכולנו הרמנו כוסית לכבוד מה שנקרא 'ווארט' (ביידיש: מילה, כלומר התחייבות, צ"ר). אחרי שבועיים עשינו חגיגת אירוסים באולם וכמה חודשים אחר כך הייתה החתונה, שלקראתה גם הבחורה וגם הבחור מקבלים הדרכה מעמיקה כדי שיגיעו אליה עם ידע ותמיכה".

           

          איך חייך הנוכחיים מתחברים לחיי משפחת המוצא שלך?

          "יש לי שיחת טלפון יומית עם אמא, אני מאוד מחוברת אליה. אחותי ואני עמוסות מאוד, אבל משתפות זו את זו בטלפון בדברים חשובים. עם אחי ומשפחתו, שגרים בירושלים, הקשרים מאוד יפים. הם מגיעים אלינו ואנחנו אליהם בשבתות ובחגים. כשנולדה נכדתי, שמנו שלטים ברחבי השכונה והזמנו את כולם, גיסתי הכינה כיבוד, ואחי ומשפחתו באו לעזור. בלעדיהם האירוע לא היה מתרחש. בתי, בעלה והתינוקת היו אצלנו חודש, ועכשיו הם גרים בשכונה, במרחק הליכה. במשפחה המורחבת שלנו מתקיים מפגש שנתי בחנוכה. כל הדודים ובניהם מצד אבי מגיעים מרחבי הארץ ומחו"ל, גם הצד הדתי של המשפחה, וכולם מקבלים את כולם באהבה ובהכלה הדדית".

           

          "מי שנולד עם אהבה לאמנות, זה נמצא בנשמתו ולא חשוב אם הוא חילוני או חרדי". בתערוכה של עזרא לנדאו בהיכל שלמה (צילום: אלבום פרטי)
            "מי שנולד עם אהבה לאמנות, זה נמצא בנשמתו ולא חשוב אם הוא חילוני או חרדי". בתערוכה של עזרא לנדאו בהיכל שלמה(צילום: אלבום פרטי)

             

            בלי להראות גוף

            את הדוקטורט שלה, שעליו עבדה 28 שנים, התחילה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיכה באוניברסיטת בר־אילן, והוא נקרא "היבטים חזותיים של חתונות חסידיות עכשוויות בישראל". "המחקר מחזיק 500 עמודי טקסט בשני כרכים ו־500 צילומים, שאת רובם אני צילמתי. זו תולדה של 20 שנים של מה שהגדרתי 'מחקר שדה': ביקרתי כל שנה בעשר חתונות חסידיות, כך שהיו לי בסך הכל 200 חתונות. הראשונה הייתה ב־1993, חתונת הבן היחיד של האדמו"ר מבעלז, והאחרונה, חתונת נכדו הראשון של האדמו"ר, בנו של אותו בן".

             

            איך בחרת בנושא?

            "הוזמנתי לחתונה הראשונה על ידי סטודנטית שלי, שהייתה מחסידות בעלז. לא ידעתי אז שזה יהיה הצעד הראשון במסע שימלא את חיי".

            במסגרת הדוקטורט שלי ביקרתי כל שנה בעשר חתונות חסידיות. הראשונה הייתה ב־1993, חתונת הבן היחיד של האדמו"ר מבעלז, והאחרונה – חתונת נכדו הראשון של האדמו"ר, בנו של אותו בן"

             

            כבר שנים את עוסקת באמנות במסגרות שונות, חלקן בהתנדבות.

            "האמנות והשילוב שלה באמונה הם שני מעגלים מאוד מרכזיים, שהפכו לאחד בחיי. 15 שנים עבדתי במוזיאון ישראל, מתוכן עשר שנים במרכז המידע ליודאיקה ואתנוגרפיה יהודית, שאני יזמתי וניהלתי במטרה להנגיש את האמנות היהודית לקהלים רחבים. פיתחתי תוכנה בשם 'מעגלי החיים היהודיים', בעברית ובאנגלית, שעוסקת במעגלי החיים והשנה בעולם היהודי, על הטקסים והחפצים הקשורים אליהם בעדות ישראל השונות. ב־2010 עברתי למוזיאון וולפסון לאמנות יהודית בהיכל שלמה בירושלים, שם עבדתי עד 2015, וקידמתי את נושא האמנות העכשווית בהשראה יהודית".

             

            מה זה אומר בפועל?

            "מצד אחד, יש חרדים שחוששים להיכנס למוזיאונים ולגלריות לאמנות, שמא מה שיראו שם לא יתאים לתפיסת עולמם. מצד שני, במוזיאונים אין עדיין די חשיפה לאמנים שיוצרים מתוך עולמות התוכן היהודיים. בהיכל שלמה עשיתי שני דברים מקבילים: יזמתי תערוכות מתחלפות קצרות במסגרת הגלריה החברתית, שנותנת במה לאמנים דתיים וחרדיים שמעולם לא הציגו את יצירותיהם בפומבי, ועבדתי על תצוגות קבע של חפצים יהודיים כדי להפוך אותם לרלוונטיים לציבור הרחב.

            "אני רוצה לפתוח צוהר לעולם החרדי בשביל ציבור שאינו כזה. מאחר שאני מכירה את שני הצדדים לעומק, אני רואה את תפקידי ביצירת קשר משני צדי הגשר. אני האדם שעל הגשר"

             

            "ב־2013 החלה יוזמה מרתקת של יזם האמנות רם עוזרי, וקמה הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים. בביאנלה הראשונה הוזמנתי לאצור תערוכה ונתנו לי חופש לבחור נושא ואמנים. קראתי לה 'צמאה נפשי': ביטויים חזותיים להשתוקקות לקדושה באמנות היהודית העכשווית. בתערוכה השתתפו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, וזו הייתה תערוכה פורצת דרך בעצם המפגשים בין צורות אמנות שונות וקהלים שונים. בביאנלה השנייה, ב־2015, אצרתי תערוכה בשם 'אמא עילאה', שביטאה את הרעיון של מעגל האמהות לגווניה, מבלי להראות גוף של אישה. אני גם מלמדת נשים דתיות וחרדיות בבית ספר לאמנות לנשים בבית־שמש ויוצרת איתן תערוכות, וגם מלמדת בשלוחה החרדית של בצלאל, שבה לומדות רק נשים".

             

            בעולם החרדי יש אהבת אמנות לשמה?

            "מי שנולד עם אהבה לאמנות, זה נמצא בנשמתו ולא חשוב אם הוא חילוני או חרדי. בעבר היו מעט מאוד מקומות מפגש שאפשרו לחרדים היכרות עם אמנות עכשווית משמעותית. המטרה שלי היא להנגיש את האמנות משני הצדדים: גם לאפשר לאנשים חרדים ליצור אמנות ולהיחשף לאמנות משמעותית ועכשווית, שהיא בתוך מסגרת תפיסות העולם שלהם, ומצד שני, אני רוצה לפתוח צוהר לעולם החרדי בשביל ציבור שאינו כזה. מאחר שאני מכירה את שני הצדדים לעומק, אני רואה את תפקידי ביצירת קשר משני צדי הגשר. אני האדם שעל הגשר. אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה?"

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד