מירב שואן (43), תושבת אחוזת־ברק, נשואה ואם לארבעה, מנהלת חשבונות ומאמנת ריצות ארוכות:
נולדתי באשדוד, כמירב דוידוביץ. בגיל 15, כששוטטתי עם אמא בתל־אביב, צלם קלט אותי וביקש שאצטלם לשער של 'ראש אחד'. נפתחה לי דלת לעולם הדוגמנות. ב־1995, בגיל 18, אמא רשמה אותי לתחרות מלכת היופי. נכללתי בין 20 המועמדות. הייתי בין עשר המועמדות הסופיות אבל לא זכיתי. נבחרו יאנה קלמן למלכת היופי ומירי בוהדנה לנערת ישראל.
התגייסתי ושירתתי כפקידת לשכה של מפקד המשטרה הצבאית בפיקוד המרכז. שם הכרתי את בעלי, שרון שואן, אז מפקד המשטרה הצבאית בירושלים והיום מפקד המחוז הצפוני בשב"ס, בדרגת גונדר. נישאנו, עברנו ליישוב הקהילתי אלי־סיני בצפון רצועת עזה, וחיינו שם 11 שנים. אני הייתי מזכירת היישוב ושם נולדו בנותינו שובל (21), טליה ז"ל, שהייתה אמורה להיות היום בת 19, והבן תמיר (15).
עם פינוי אלי־סיני ב־2005 עברנו צפונה ומאז אנחנו חיים באחוזת־ברק בעמק יזרעאל. עבדתי כמנהלת חשבונות, ילדתי את יהונתן (תשע) ולמדתי ראיית חשבון. החיים היו נעימים.
ואז, טליה התחילה להתלונן על כאבים באגן וראינו צליעה קלה. רופא המשפחה שלח אותה לבדיקות, שלא העלו שום ממצא. בהמשך טליה אושפזה בשל אירוע חום, ואף שבדיקות ההדמיה לא עשו רושם מדאיג, היא נשלחה לביופסיה - ובעקבות התוצאה נשלחנו למרפאה אורתו־אונקולוגית. באותו רגע התמוטטו השמיים. מנהל המחלקה אמר: 'אנחנו עומדים להיכנס לתקופה לא פשוטה, אבל אפשרית. לטליה יש גידול בעצמות האגן, מסוג יואינג סרקומה. אפשר לטפל בו'. טליה הייתה הילדה הכי יפה בשכבה והיה לה שיער עד הטוסיק, והרופא אמר שהטיפול יהיה כרוך בנשירה. לגביה זה היה שבר גדול. נכנסנו לאוטו ושתקנו כל הדרך הביתה.
ב־2013, כשהייתה בת 13, התחילה טליה בטיפולים כימותרפיים אינטנסיביים ואגרסיביים, שאחריהם עברה ניתוח להסרת הגידול ואחריו שוב כימותרפיה והקרנות. טליה תפקדה כגיבורה אמיתית וניהלה חיים כמעט רגילים. היא הממה אותנו. רופאים ואחיות התאהבו בה. אנשים עצרו אותה ברחוב בגלל יופייה, עם הקרחת. היה בה משהו שיצר מעגל אנושי סביבה. היא פתחה עמוד אינסטגרם, צילמה את עצמה, תיעדה כל יציאה לטיול וכל מאכל שאכלה או הכינה, ומאחר שהיה לה סטייל מדהים, הייתה מובילת אופנה.
אחרי שנה וחצי נאמר לנו שטליה נקייה. היא חזרה לבית הספר, גידלה שיער, וטיילה בעולם עם עמותות שונות תוך מעקב מתמיד. ואז, אחרי שמונה חודשים, התגלה שהמחלה הרימה ראש. טליה פרסמה באינסטגרם 'הסרטן חזר בשנית. נתקוף!', והתמסרה לטיפולים מתוך חוסן נפשי נדיר. הרופא אמר שהיא החולה הכי בריאה שפגש.
ושוב, הייתה בריאה כביכול, ואחרי חצי שנה המחלה חזרה בשלישית. ואחר כך בפעם הרביעית, שממנה לא יצאה. ההידרדרות הייתה מהירה. ב־7 במרץ 2017 לחשתי לה באוזן שאני אוהבת אותה, שהיא מדהימה ושאני משחררת אותה. בעלי ואני היינו לידה כשהפסיקה לנשום, שבועיים לפני יום הולדתה ה־17.
מותה של טליה היה שבר גדול לכולנו, אבל היא השאירה לנו צוואה – לבחור בחיים, לחייך, ליהנות, לחבק אלה את אלה. יש לי עוד שלושה ילדים ובן זוג, שאתן להם את נשמתי, ואני ממשיכה להיות אמא של טליה. היא חיה בתוכי ואני פועלת להנצחתה בדרכים רבות ומגוונות.
אחת הדרכים להנצחתה היא הריצה למרחקים ארוכים. שרון ושובל רצים מזמן וטליה שאלה אותי לא פעם מתי אתחיל לרוץ. לקחתי את דבריה כצוואה ובמרץ 2019 החלטתי לעשות את מרוץ תל־אביב ולרוץ 10 ק"מ מבלי שרצתי בעבר. עברתי אימונים מפרכים עם מאמן אישי ואחרי שלושה חודשים שלושתנו השתתפנו במרוץ בחולצות עם תמונתה של טליה. התמכרתי לריצה. מצאתי שהיא מנקה לי את הנפש ומעצימה אותי. בעיניי, ריצה היא הפסיכולוג החדש. ביולי האחרון סיימתי קורס מאמני ריצות ארוכות ומרתונים באוניברסיטת תל־אביב, ופתחתי עם המאמן שלי שתי קבוצות נשים בעפולה ובאחוזת־ברק – רובן נשים כמוני, שהחלו בלי רקע, וכשהן רואות שהן מסוגלות, זה משפיע לטובה על כל החיים. לפני תשעה חודשים היה משקלי 30 קילו יותר מהיום, שאותם עליתי בזמן המחלה של טליה, והייתי בתחתית מבחינה נפשית. דרך הריצה נפטרתי מעודפים פיזיים ונפשיים והיום אני עוזרת לנשים אחרות לעשות זאת.
שורה תחתונה: כשאת עושה דברים שלא האמנת שתהיי מסוגלת לעשות, את מועצמת, מוגשמת ומאמינה בעצמך, ומסוגלת גם להעניק. זו המורשת שהשאירה לי טליה, בתי, ואת זה אני מגשימה בפועל".
