לפני ארבעה חודשים הביאה שירן אבקסיס את בנה יהונתן, בן ארבעה חודשים וחצי, למטפלת שלו והמשיכה בשגרת יומה כשהיא יודעת שהוא בידיים טובות. כמה שעות לאחר מכן קיבלה טלפון שהפך את עולמה: התברר שיהונתן איבד את הכרתו, ואחרי שעות אחדות שבהן נלחמו הרופאים על חייו, הלך לעולמו. מאז גם היא נלחמת: נלחמת לקום כל בוקר מחדש, להמשיך להיות אמא ובת זוג, לחיות בשמחה ולסייע להורים אחרים במצבה.
מי את?
"שירן, בת 33, נשואה לאיציק ואמא של רום (ארבע) ושל יהונתן ז"ל, גרה בנתניה".
ומה את עושה?
"אני מנהלת דיגיטל בחברת הביטוח פספורטכארד והבעלים של מאמאניסטה – מותג סטיילינג לאמהות. בעלת תואר ראשון במשפטים ובממשל מהמרכז הבינתחומי הרצליה".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בנתניה, אחות בכורה ללי. אבי עמיהוד, יליד נתניה, עובד כעצמאי בתחום המחשבים, ואמי רותי, ילידת ירושלים, היא מורה בבית ספר יסודי. הוריי הכירו בצבא, ואחרי נישואיהם בנו את ביתם בנתניה. כשהייתי בת 11 עברנו לארצות הברית בעקבות עבודתו של אבי. בשבילי זו הייתה חוויה נהדרת – נחשפתי לעולם הגדול וחוויתי את השפע של אמריקה – אבל הקשר בין הוריי עלה שם על שרטון. הם החליטו להיפרד, ואחרי שנה חזרנו עם אמי לארץ. אבי נשאר בארצות הברית והיה מגיע לביקורים בארץ, ובחופשות הקיץ אחותי ואני נסענו אליו".
משלב מוקדם מאוד, היא אומרת, הייתה "מוכוונת מטרה": ידעה שתרצה להעביר את שירותה הצבאי ביחידת 8200 ולאחר מכן ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין, "מתוך רצון לעשות צדק, בעיקר בתחום דיני המשפחה", לדבריה. ואכן, היא שירתה ביחידת המודיעין, ואחרי השחרור התחילה ללמוד משפטים וממשל. עוד קודם לכן הכירה את איציק, גם הוא יליד נתניה, ומאז הם ביחד. ב-2010 נישאו. "אחרי הלימודים התחלתי להתמחות במשרד עורכי דין שעסק בתחום המסחרי", היא אומרת, "ומהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים. הרגשתי שאני נובלת. החלטתי לעזוב את התחום ולצאת לדרך חדשה בתחום העולם האופנה והסטיילינג, שתמיד אהבתי אותו. סמכתי על עצמי שאצליח. לקחתי קורס סטיילינג אצל גדי אלימלך, ואחר כך פתחתי עסק בתחום ועבדתי כסטייליסטית בבוטיקים של בגדי מעצבים. בהמשך עבדתי כמעצבת מסחרית של H&M, ולימים יצאתי לעצמאות והקמתי את המותג שלי.
"זמן קצר אחרי שנישאנו, התחלנו בניסיונות להביא ילד לעולם. עברנו ארבע שנים של ניסיונות וטיפולי פוריות, וב-2015 נולד רום. הלידה הייתה קשה, וכך גם ההסתגלות שלי לאימהות. בדיעבד הבנתי שסבלתי מדיכאון אחרי לידה, שהקשה עלי לשרוד את היומיום המורכב שלי כאמא טרייה. למזלי, היו לי כוחות לפנות לאימון אישי ורגשי שסייע לי להבין מה קורה והעמיד אותי בחזרה על הרגליים. לאחר תקופה חזרתי לעסוק בסטיילינג מתוך רצון לתת מענה לצרכים הרגשיים של נשים בתהליכי פריון, היריון ולאחר הלידה.
"כשרום היה בן שלוש, נכנסתי להיריון באופן טבעי. זה היה היריון תקין ושמח; הרגשתי טוב והמשכתי לעבוד במלוא המרץ. יהונתן נולד בדצמבר 2018, תינוק גדול, בריא וחייכן. החיבור שלי איתו היה מיידי: חוויתי הנאה גדולה ופשוטה מהאימהות שלי. חמישה חודשים אחרי הלידה הכנסנו את יהונתן למטפלת באופן חלקי. 2 במאי 2019 היה היום השני שלו אצלה. הוא התחיל כיום רגיל: הבאתי אותו למטפלת ונפרדתי ממנו בנשיקה. אחרי כשעתיים וחצי קיבלתי מהמטפלת טלפון שכל אמא חוששת ממנו. 'משהו קרה ליהונתן', היא אמרה לי, 'תבואי מהר'. כשהגעתי, כבר היו אמבולנסים למטה. רצתי במדרגות, נכנסתי וראיתי את יהונתן שוכב ללא הכרה, וצוות רפואי מטפל בו. בדיעבד התברר לנו שהמטפלת השכיבה אותו לישון, וזמן קצר לאחר מכן ניגשה לבדוק מה שלומו. היא ראתה שמשהו לא בסדר, הבינה שהוא לא בהכרה, התחילה מיד במאמצי החייאה וקראה למד"א.
"כשהגעתי, ביקשתי שייתנו לי לגעת בו: ידעתי שמגע של עור יכול לחולל ניסים. גם רציתי לתת לו להריח את החלב שלי, אולי זה יעיר אותו, אבל אנשי כוחות ההצלה ביקשו ממני לעמוד בצד והמשיכו במאמץ להשיב ליהונתן דופק. לאחר זמן מה הבהילו אותו לבית החולים לניאדו. כשלא הצליחו לייצב את מצבו, העבירו אותו בניידת טיפול נמרץ לבית החולים שיבא. הרופא הסביר לנו שהמצב קריטי, ושעלינו להתכונן לנורא מכל. לאחר שש שעות של ניסיונות להשיב את יהונתן לחיים, יצא אלינו הרופא ואמר שלצערו, יהונתן לא שרד. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות אותו. נכנסנו אליו. חיבקתי וערסלתי בידיי את התינוק המתוק, האהוב שלי, שלא היו בו עוד חיים. נדנדתי אותו ושרתי לו שירים. חשבתי שאולי הוא יתעורר, אבל יהונתן נותר דומם. הלבשנו אותו בבגדים שלו ונפרדנו ממנו. ביקשנו לתרום את איבריו, ואכן, נענו לבקשתנו ותרמנו את מסתמי הלב שלו. מסתמי הלב אחראים לזרימת הדם אל הלב וממנו החוצה. זהו איבר נדיר לתרומה, ומבחינתנו, סמלי מאוד.
"חזרנו הביתה, שם חיכו לנו חברים ובני משפחה שעטפו אותנו. התקשינו להירדם. באמצע הלילה מצאנו את עצמנו, איציק ואני, יושבים לבד במרפסת. אמרתי לו שאנחנו נעבור את הדבר הזה ביחד, ונתחזק. בחודשים שעברו מאז אני לומדת שיהונתן הגיע אלינו כמתנה ובא ללמד אותנו שיעור על אהבה, על הכוחות שלנו ביחד וכל אחד בנפרד. לצערי, למדתי שמדינת ישראל מתנערת מכל אחריות כלפי הורים במצבנו ונוהגת באטימות ובחוסר רגישות משוועים. מתוך האובדן שלי הצטרפתי לפורום הורים שעברו שכול אזרחי על מנת להסדיר בחוק את זכויותיהם של הורים כמונו. מתוך הכאב שלי והצורך בקהילה מחבקת, הקמתי קהילת פייסבוק בשם 'שלך, אמא – מרחב לאמהות שאיבדו את ילדיהן', שם אני פוגשת אמהות שחוו את מה שאני עברתי ועוברת, ושמבינות אותי באופן מדויק וגם ללא מילים. אני רואה שליחות ביכולת שלי לסייע לנשים אחרות במצבי להתמודד עם החיים לצד האובדן".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לשירן של היום?
"סיפור החיים שלי גילה לי שיש בתוכי המון חוזק וחוסן פנימי: גם אם אני נופלת ומתרסקת, בסוף אני תמיד קמה. המשברים שחוויתי בחיי לימדו אותי להבין מי אני, לבקש ולקבל עזרה ולהכניס לחיים שלי אנשים שימשיכו לתמוך בי. לכן, גם כשחוויתי את הנורא מכל, ידעתי שמצפה לי נפילה איומה, אבל ידעתי גם שאקום ממנה. ואני קמה, כל יום וכל שעה מחדש, ביחד עם איציק ועם רום, שחשוב לנו לתת לו חיים טובים ושמחים, משוחררים מצל המוות".
מסר לאומה?
"החיים קורים, ובתוך החיים יש לצערנו גם מוות. בתוך סקאלת הרגשות שאנו חווים במהלך החיים שלנו, יש גם צער, כאב ותסכול, וחשוב לתת גם להם מקום, כי רק מתוך המעבר דרך אש האובדן והכאב, נקבל כלים שיסייעו לנו לעבור את מסע החיים שלנו. וגם אם יש ימים שבהם אנחנו לא בשיא כוחנו, עדיין נשארים בנו ניצוצות של אור שיסייעו לנו להמשיך בדרך, עם כל מה שהיא מזמנת לנו, כדי לחיות בעוצמה ובשמחה".
גם המשפחה הזו חוותה אובדן קשה. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
