דומה שאין רגע מתאים יותר לתבוע את עלבונה של "העיר השחורה", כהגדרתו של האדריכל שרון רוטברד, מאשר בימים שהעולם מציין 100 שנה לבאוהאוס, ובלב תל אביב חוגגים ברוב עם את חנוכת בית ליבלינג המחודש - מרכז העיר הלבנה. ומה עם הבאוהאוס בלב העיר השחורה?
כשקו הגבול הדמיוני בין צפון העיר לדרומה מתמוסס והולך - עם הבנייה המאסיבית ומחירי הנדל"ן המאמירים - בולטת עוד יותר הדרתו של "הדרום" מתחומי "אתר המורשת התרבותית העולמית" של אונסק"ו. "האמת", אמרה לי אדריכלית שעובדת בעירייה ומכירה היטב את מדיניות השימור, "את החגיגות לציון 100 שנה לבאוהאוס היו צריכים לעשות בפלורנטין".
למה בפלורנטין? כיוון שפלורנטין היא לא רק סיורי גרפיטי ותבלינים בשוק לוינסקי. בשכונה הסואנת, גם אם בעיני רבים מסמורטטת, יש מרקם ייחודי וריכוז גדול של בניינים שנבנו בסגנון הבינלאומי, לפני 80 ו-90 שנה. זה לא סוד ולא חדש, והעירייה בהחלט מכירה בערכם האורבני, ההיסטורי והאדריכלי. אבל החגיגות הציבוריות משאירות אותם בחוץ.
ברשימת המבנים שהוכרזו לשימור בתל אביב ב-2008 (תב"ע 2650 ב') מופיעים בתחומי פלורנטין 24 מבנים בסגנון הבינלאומי על גרסאותיו השונות. יש שכבר שופצו ושומרו עם תוספות בנייה:
חלקם מתוחזקים ומטופלים (לפחות קוסמטית):
וחלקם ממתינים מאובקים מכל שנותיהם למי שירים את הכפפה:
אבל תב"ע 2650 ב' היא לא היחידה. שתי ועדות עירוניות הכינו לשכונה, ב-2013 וב-2014, תוכנית שימור מרקמי (שימור שמוצא ערך עירוני, היסטורי ואדריכלי לא רק בבניין בודד אלא במכלול שלם - באזור או ברחוב). וגם במסגרת זו (תב"ע 1357) הוכרזו בניינים לשימור. אלה מבנים ששינוי שלהם יוכפף למגבלות, המבטיחות שמירה על ערכים שונים, כמו התאמה לרצף האדריכלי בסביבה, סגנון החזית, חומרי הבנייה, צורת החלונות וכדומה. במלים הרשמיות זה נשמע כך: "כל תוספת או שינוי במבנה יש לתאם מול מחלקת שימור מבנים".
בלי להיכנס לפרטי הפרטים המקצועיים, בסופו של דבר גם שתי ועדות השימור ניפקו רשימת כתובות, ועל פיה מופיעים בשטחי פלורנטין למעלה מ-250 מבנים לשימור (מטעמי מרקם) - מרביתם בסגנון הבינלאומי.
הבניין ברחוב הרצל 100 היה, על פי השלט הרשמי שהותקן בכניסה אליו, הראשון ששופץ במסגרת תוכנית השימור המרקמי. חזיתו נשמרה ונוספו לו קומות. וכך הוא נראה לפני:
ויש עוד כאלה שכבר שומרו במסגרת הזו:
עוד אחד צומח ממש בימים אלה:
כך הוא נראה לפני:
באתר העירייה מתוארת "העיר הלבנה", זו שנהנית מהכרה בינלאומית, כמוזיאון פתוח. ומה היה קורה אם לרגל חגיגות 100 שנה לבאוהאוס, העירייה היתה יוזמת סיורי אדריכלות ב"מוזיאון הפתוח" הדרומי?
אפילו במסגרת אירועי "בתים מבפנים", שמתקיימים בסוף השבוע, נבחר רק בניין אחד בלב השכונה לארח מתעניינים. זהו בניין בשדרות וושינגטון 20 שנקרא Com-Unity, מגדיר את עצמו כשיתופי ומציע דירות להשכרה. הוא חודש השנה, ולעברו הרחוק כמבנה ציבור, שלא נבנה בסגנון הבינלאומי, אין זכר. העיקר שעל חזיתו נתלה דגל "100 שנה לבאוהאוס".
אז אם לא בתים מבפנים, לפחות בתים מבחוץ.
נכון, מבחוץ זה לא בדיוק מוזיאון. אבל אין למי להתלונן. זו לא העירייה שמזניחה את בנייני המגורים; היא גם לא בונה ומשמרת. את זה עושה הכסף הפרטי. אבל כשבצד אחד של העיר חוגגים, בצד השני מותר להתמרמר.
"למה לא מכריחים את בעלי הבתים לפחות לשפץ חזיתות?" שואלת-טוענת שחר לוי. בת 26, במקור מכפר יעבץ, חובבת אדריכלות, שמתגוררת בדירה שכורה בשכונה זה כארבע שנים. לוי למדה ומלמדת עיצוב תלת-ממדי ממוחשב ועוסקת גם בהדמיות אדריכליות. הזנחת הבניינים בשכונה מציקה לה עד כדי כך שהיא שקדה בזמנה הפנוי, במשך כשלושה חודשים, על "שיפוץ קוסמטי", כהגדרתה, של בניין אחד. זה שהכי יפה בעיניה בשכונה.
זה בניין עם ייחוס. "בית בוכמן" קוראים לו, והוא מאלה שמופיעים ברשימת השימור המרקמי. שלט שתלוי עליו מספר שהוקם על ידי שרה ויצחק בוכמן (1935 - תרצ"ה), ומפרט: "שימש אכסניה לכל נצרך, מקור לסעד עזרה לזולת ו'גמילות חסדים'. היה מרכז לחגיגות המסורתיות של חגי ישראל והקפות 'שמחת תורה' אליו התקבצו מנהיגי האומה, שריה ואלופיה במשך 50 שנה. עמדת הגנה ומקום מסתור ללוחמי מלחת השחרור".
במקור נבנה הבניין הפינתי עם שתי קומות מעל הקומה המסחרית, כפי שהיה מקובל בבנייה בסגנון הבינלאומי בשכונה. בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה נוספו לו שתי קומות ששמרו על הסגנון. לוי, בעזרת שכן מהנדס, ניתחה את הבניין - מידות חיצוניות, גובה קומות, גודל קורות ועוד; אחר כך ציירה אותו בפרספקטיבה בעזרת מורה לציור, "וכשהכל היה לי ברור, התחלתי למדל בתוכנת מאיה". את התוצאה העלתה לדף של קבוצת תושבי פלורנטין בפייסבוק:
הדיון שהתנהל בתגובות להדמיה משקף את הקונפליקט: מצד אחד רצון לשמור על אופי השכונה ("אין", כותבת אחת, "אנשים צריכים להבין - השכונה הזאת יפה כי היא שבורה, ואם יוציאו את השבירות מהשכונה... זה פשוט יהפוך לעוד איזה מקום פלצני בתל אביב"). ומצד שני, הצורך בהתחדשות ("גם אני אוהבת את הבניינים הישנים", כותבת אחרת, "אבל באות איתם גם תשתיות ישנות, שכדאי שיעברו חידוש").
גם בשאלת האחריות למצב התנהל דיון קצר. אחד שאל: "מה קשורה העירייה לבניינים בבעלות פרטית?" ואחר השיב לו: "במיוחד בעיר כמו תל אביב, יש לעירייה המון כוח מול השוק הפרטי, בעיקר היכולת לגרום לדברים לא לקרות, אבל גם לתת תמריצים לכך שהם יקרו".
רבים החמיאו ללוי על הרעיון, על הביצוע ועל האכפתיות, וכמובן שהיה גם מי שמצא פגמים בהדמיה ("לא אחד לאחד מבחינת חלונות", כותב אחד, "יפה הרעיון, אבל גם לתוכנית שימור צריך תרשים מדויק").
כך או כך, לא רק במחשב בניינים מטופלים נראים יותר טוב, גם אם לא הוכרזו לשום שימור. למשל בניין אחד שעמד במשך שנים נטוש ומוזנח:
וכך הוא נראה אחרי שחודש השנה:
בניין לבן בהווה עם סיפור נוגע ללב בעבר: "אני גר בחדר אחד בבית מספר 12 ברחוב מרכולת בתל אביב מזה 12 שנים", כתב דייר בבניין הזה למשרד הבריאות ב-1948 (במכתב שנמצא בתיק הבניין בארכיון העירייה), "וזה השנה השלישית בעונת החורף כל התקרה של חדרי רטובה, ובחורף האחרון החריף המצב, והמים זלפו לתוך החדר עד כי לא היתה אפשרות אני ואישה לחיות בתוך החדר הזה, ונוסף על בריאותנו הרופפת, גרם לנו הקור והרטיבות להירתק אל המיטה במשך שבועות ארוכים (...) רבות פניתי אל בעל הבית בבקשות ובתחנונים שיעשה את התיקונים האלמנטריים (...) אבל כל תחנוני היו לשוא, וטענתו העיקרית היתה והינה 'אתה לא יכול לסבול, אז תעזוב את הדירה'".
יש דברים שלא משתנים, מתברר. על רצונם הטוב של בעלי בתים קשה לסמוך. מצד שני, חשוב לומר שהכרזה על בניין לשימור היא לא פרס, כפי שמסביר לי האדריכל נאור מימר, מומחה לשימור. חלק מבעלי הבתים תופסים אותה כעונש (עקב איבוד זכויות בנייה, המגבלות עליה וכו'). "בהיעדר מדיניות ממשלתית לפתור בעיות ולתמרץ שימור", אומר מימר, "ההכרזה היא סוג של קושי שצריך להתגבר עליו".
קושי מתעורר גם למראה התפוררות הטיח, הצביעה החלקית, המרפסות העמוסות, הגגונים המאולתרים, מנועי המזגנים התלויים, ציורי הקיר, כבלי החשמל שעדיין לא הוטמנו באדמה. אבל מי שמצליח לנקות את כל אלה מהמבט המשוטט יכול להתענג על הסגנון הבינלאומי ביום חגו:
זה כמובן רק קמצוץ מהאוצר. ולצד העונג גם תמיהה: איך ייתכן שבניין שסומן לשימור בתוכנית המרקמית, כמו הבניין הזה:
צומח מעל סביבתו לגובה כזה:
כשזה המצב, לא מופרך להניח שההגדרה "שימור מרקמי" היא בעלת שוליים רחבים וגמישים עם פתח למשא ומתן (בין היזם למחלקת השימור). יש רק לקוות שמי שעומד לטפל בקרוב בבניין הזה, שעתידו להשתפץ כבר מוצהר בשלטי הבד התלויים עליו:
ישמור על משהו מעברו שזוהה כבעל ערך. או שאולי, הבניינים המתחדשים - בשכונה שהיה לה מרקם ייחודי - יתאימו את עצמם למרקם חדש שמתפתח בה מטעמי ערך כלכלי ולא אדריכלי-היסטורי:
העתיד לא מבטיח. מבחינתו של שרון רוטברד, ל"עיר השחורה" אין באמת סיכוי להלבין. לדבריו, הסיפור של העיר הלבנה "קיבע את עצמו גיאוגרפית". ואם הבנתי אותו נכון, אין שום רצון לשנות את זה. "זה סוג של התעקשות", הוא אומר, "תופעה תרבותית משונה. שקר מוסכם שכולם יודעים שהוא שקר. הם זקוקים לדיאליקטיקה הזו", הוא מוסיף, אבל אפילו הוא נגרף לחגיגת בית ליבלינג. "אני איכשהו משתתף בזה", הוא מודה, ובעיניו, ממילא, האבחנה שלו בין העיר הלבנה לעיר השחורה "עוד מעט לא תהיה רלוונטית, כי הרבה דברים עוד ייהרסו".
רוטברד מתייחס בעיקר לתוכניות העירייה באזור נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה וביפו, שגם בהם יש בניינים בסגנון הבינלאומי שעתידם לא מובטח. "תסתכלי על חזון חולדאי", הוא מוסיף לדכדכת. "כל המוטיבציה של הבנייה המגדלית - באזור של צפון העיר היא לכיוון נתיבי איילון והטיילת, ואילו בדרום זה נכנס פנימה, חותך רחובות ומפריד בין שכונות".
אז אולי זו לא אני שמקלקלת את המסיבה של העיר הלבנה.
