שני מספרים תופסים את העין כשמדברים על יין בגיאורגיה: הראשון הוא 8,000 – וזהו, לפי המסורת המקומית והמחקרים הארכיאולוגיים – מספר השנים שבהם מגדלים בגיאורגיה ענבים ומפיקים מהם יין. והמספר השני הוא 500 – וזהו מספרם המשוער של זני ענבי יין הגדלים ברחבי גיאורגיה.
יין בגיאורגיה הוא עניין רציני וחשוב, לפחות, ואולי אפילו יותר מאשר אוכל. היין (לצד כמה משקאות אלכוהוליים נוספים) שזור בתרבות הגיאורגית זה אלפי שנים, והקשר בין המשקה לאנשים עמוק ומיוחד.
הכנת יין בגיאורגיה היא קודם כל עניין משפחתי. בכפרים שבעמקי דרום ומזרח הקווקז ההררי מטפחת כמעט כל משפחה כרם ענבים משלה. 500 זנים אמרנו? כ-40 מהם משמשים להפקת יין בכמויות מסחריות, ביקבים הגדולים במדינה, אבל מאות זנים אחרים נחשבים למקומיים, לייחודיים ולמיוחדים, כאלה שגדלים באותן חלקות משפחתיות קטנות. וזו אולי ההמלצה הטובה ביותר לחובבי יין שיוצאים לגיאורגיה: עצרו לטעום ולהתרשם. במאה ה-21, כשברוב חלקי העולם כמעט כל מסורת נארזת לפורמט תעשייתי-ממוסחר, בגיאורגיה נשמרת תעשיית יין ביתית-מקומית-מקורית, שלא תמצאו במקומות אחרים.
אגב, וכדי להשוות לתעשיית היין שלנו, בישראל: בגיאורגיה נטועים כרמים על שטח של כחצי מיליון דונם, כמעט פי עשרה מאשר בישראל. ביקבים ה"רשמיים" במדינה מייצרים למעלה מ-60 מיליון ליטר יין בשנה והצריכה הממוצעת לנפש עולה על 100 ליטר בשנה לאדם בוגר, פי עשרה מאשר בישראל. ועוד נתון מעניין: החלוקה בין יינות אדומים ללבנים היא כמעט שווה, וכל "צבע" מחזיק כ-50% מהייצור המקומי.
כדים במקום חביות
תעשיית היין הגיאורגית מיוחדת לא רק במאות הזנים המקומיים של ענבים, אלא גם בשיטות הכנת היין. אנחנו הרי יודעים שתהליך הפקת היין מתחיל במכלי תסיסה העשויים בדרך כלל מנירוסטה וממשיך לחביות עץ שם הוא מאוחסן לצורך יישון רב-שנים, במרתפים אפלוליים וצוננים. אבל בגיאורגיה, חלק מהיקבים עדיין עושים את זה אחרת. במקום חביות הם משתמשים בכדי חרס (אמפורות – בלשון מקצועית), ובמקום אחסון במרתפים – הם משקיעים את הכדים באדמה.
הכדים הללו, חלקם ענקיים ממש, המכילים מאות ואפילו אלפי ליטרים, מיוצרים גם כיום בשיטות עתיקות, מחמר מקומי המיובש בשמש. חרס הכדים מצופה בדונג דבורים, שהוא בעל תכונות אנטיספטיות המונעות באופן טבעי וללא שימוש בחומרי הדברה את התפתחותם של חיידקים ועובשים לא רצויים ביין. הדונג גם מאפשר לאטום את הכד. ברור, שטעמי היין המסורתי האלה שונים למדי מהטעמים שאליהם אנחנו רגילים, אבל זאת בדיוק הסיבה שכל חובב יין חייב לבקר ביקבים של גיאורגיה: ככה עשו זאת פעם, בשחר ההיסטוריה. אלו טעמי היין שהכירו בתקופת התנ"ך.
אגב, אם תרצו לראות פה בישראל איך עושים את זה, תוכלו לקפוץ ליקב קדמא השוכן בכפר אוריה שבשפלת יהודה. שם, בכדי חרס ענקיים שיובאו מגיאורגיה, מייצרים יינות מקוריים, באותן שיטות הנהוגות זה אלפי שנים בהרי הקווקז.
ספראווי, רקאציטלי וקיסי
תשאלו כל ישראלי אילו זני ענבים הוא מכיר, והוא ידקלם מיד מרלו, קברנה ושרדונה. אבל בגיאורגיה השמות שונים. כאמור, למעלה מ-500 זנים נספרו בכרמים המקומיים, אבל הנפוצים שבהם הם הספראווי האדום, ושני הלבנים – רקאציטלי וקיסי. ככלל, טעמם של היינות הגיאורגיים המסורתיים שונה מטעמי היין שאנחנו מכירים כאן, בישראל. זה נובע הן מזני הענבים, הן מהטרואר – אזור הגידול, והן משיטות ההכנה. הטיפ הטוב ביותר שניתן להציע כדי להתרגל לטעמים המקומיים הוא לשתות במהלך ארוחה מקומית. מיד יתברר לכם, שטעמי היין פשוט משתלבים נהדר עם טעמי האוכל המקומי-מסורתי.
ברוכים הבאים לחבל קאחטי
אם רוצים להכיר ממש מקרוב את היין הגיאורגי ולהגיע לאזור שהכי מזוהה עם התעשייה העתיקה הזאת, חייבים לבקר בחבל קאחטי (Kakheti). הוא משתרע על שטח של יותר מ-11,000 קמ"ר במזרח המדינה, בערך בין עיר הבירה טביליסי (המרוחקת ממרכז החבל בערך שלוש שעות נסיעה) לבין הגבולות עם רוסיה ואזרבייג'אן.
זהו אזור הררי עשיר במשקעים ומוגן היטב מפגעי רוחות ומזג אוויר קשה, ועל כן נחשב למשובח במיוחד באיכות הענבים הגדלים בו. כרמים נטועים בו לאורך, לרוחב ובאלכסון, עד כי הסופר הצרפתי הנודע אלכסנדר דיומא, שביקר באזור, התלהב וקרא לו "הגן הגדול".
כרמים ויקבים נמצאים בקאחטי בכל פינה. נראה, שאין משפחה שאין לה יקב או שאינה מייצרת יין. מומלץ במיוחד לבקר בחבל בעונת הבציר, בספטמבר או באוקטובר. בבירת החבל, תלאווי (Telavi) אף נערך פסטיבל בציר מסורתי. היין, כמו שנהוג לומר, נשפך שם כמים. אולי אפילו יותר.
אתר התיירות של גיאורגיה: georgia.travel
