צילום: שי יחזקאל

מפליאו ועד קרוספיט: האם הטרנדים של האדם הקדמון הם סתם מיתוס?

אנחנו מאמצים טרנדים "קדמוניים" כמו דיאטת פליאו וריצה יחפה בטענה ש"זה מה שנכון לגוף שלנו". אבל האם מה שהתאים לגופו של איש המערות מתאים גם לנו?

אבולוציה של טעויות? הקמבק של  איש המערות כגורו החדש של תחום הוול ביאינג (צילום: Shutterstock)
אבולוציה של טעויות? הקמבק של איש המערות כגורו החדש של תחום הוול ביאינג (צילום: Shutterstock)

מבט חטוף בטרנדים הלוהטים בתחום הוולנס בשנים האחרונות מגלה שהאדם הקדמון הפך בשנים האחרונות לסמכות עליונה בענייני בריאות. בקהילות מסוימות הטיעון "זה מה שהאדם הקדמון עשה" נראה כסוף פסוק בכל דיון על תזונה, כושר, נעליים, לידה, הרגלי שינה ומה לא.

 

איך בדיוק קרה שאיש המערות הפך לגורו החדש של תחום הוול ביאינג? תשובה אפשרית היא שייתכן שהקאמבק שלו לחיינו נובע מהגעגוע האנושי הקמאי לחיים פשוטים יותר, הרמוניים יותר, שלווים יותר. או אם תרצו: מהתחושה שלנו שמשהו בטח השתבש לאורך הדרך (הרי לא יכול להיות שכך זה צריך להיות?!), מההרגשה של לא מעט מאיתנו שאנחנו חיים חיים שלא מתאימים לנו - חיים מתוחים ועמוסים. חיים מנוכרים לטבע ומעוטי חום אנושי. חיים שבהם כל המחלות השכיחות בעידן הנוכחי - החל באלרגיות ורגישויות, דרך חרדות ודיכאונות ועד סוכרת, התקפי לב וסרטן - נובעות מכך שלא נצמדנו למורשת האב הקדמון בהתמדה הראויה.

 

האב הקדמון, כך זה מצטייר לפחות אצל שוחרי הפליאו, ידע איך לחיות. הוא לא עישן, לא נטל ציפרלקס ולא משככי כאב אופיאטיים, הוא לא האביס את עצמו בביסלי וקולה, ולא נאבק על מקום חנייה או על מקום עבודה בתנאים שגרמו ללחץ הדם שלו לנסוק לגבהים

האב הקדמון, כך זה מצטייר לפחות אצל שוחרי הפליאו, ידע איך לחיות. הוא לא עישן, לא נטל ציפרלקס ולא משככי כאב אופיאטיים, הוא לא האביס את עצמו בביסלי וקולה, ולא נאבק על מקום חנייה או על מקום עבודה בתנאים שגרמו ללחץ הדם שלו לנסוק לגבהים. יחד עם יתר חבריו וחברותיו הציידים־לקטים הוא הסתובב לו בטבע בלי אימת דדליין, פיטורים או "חוסר הצלחה" ברשת החברתית, צד ממותה או אנטילופה, טרף אותה בלי מנת צ'יפס בצד או קינוח אחר כך, ואז יצא שוב לצוד ולשרוף קלוריות.

 

הוא חי חיים המתאימים לטבעו. ומה שהכי חשוב בתפיסה הזאת, מכיוון שאנחנו חולקים איתו את אותו גוף, אותו שלד, שרירים, הורמונים ומוח — הוא חי חיים המתאימים לטבענו. לכן, על פי קו המחשבה הזה, אם נתחקה אחר אורח החיים שלו נחזור לחיות בהרמוניה עם הגוף.

 

נשמע מהודק להפליא, אבל האם צעידה במשעולי אורחות החיים של האדם הקדמון אכן תוביל אותנו לחיים בריאים יותר? מארלן צוק, חוקרת אבולוציה אמריקאית, החליטה לבדוק את הטיעונים האלה בכובד ראש. בספרה Paleofantasy ("פנטסיית הפליאו", בתרגום חופשי) היא סוקרת את כל הפרקטיקות שאנחנו מאמצים בשמו של איש המערות.

 

לצורך כתיבת הספר עברה צוק על ממצאים ממחקרים של ארכיאולוגים, אנתרופולוגים, זואולוגים, גנטיקאים וביולוגים אבולוציוניים, וענתה על שאלות שאף אחד לפניה לא התייחס אליהן ברצינות מדעית: האם האדם הקדמון אכן חי לפי האופן שאנו מייחסים לו או שמא מדובר בשמועות שווא, ואם כן מהן הדרכים שלנו לבדוק אותן? האם אורח החיים של האדם הקדמון אכן התאים לו והוא מעולם לא סבל מכאבי בטן, כאבי גב או מחלות אחרות? ומעל לכל, האם הגוף שלנו הוא אכן אותו גוף שהיה ברשותו של אבינו ההוא, או שמא הגוף שלנו נתון לתהליכים אבולוציוניים והספיק להשתנות מאז בהתאם לאורח החיים שלנו?

 

ספרה של צוק. האם צעידה במשעולי אורחות החיים של האדם הקדמון אכן תוביל אותנו לחיים בריאים יותר?
    ספרה של צוק. האם צעידה במשעולי אורחות החיים של האדם הקדמון אכן תוביל אותנו לחיים בריאים יותר?
     

     

    חשוב לומר שצוק מתמודדת רק עם הדיוק, או אי הדיוק, בנימוקים שמובאים בשם החזרה לחיים הקדמונים. היא אינה בוחנת כלל אם שיטת התזונה, הדיאטה או הכושר שמתבססות עליה טובות עבורנו או לא, בלי קשר לאבותינו הקדמונים. אז מהם הטרנדים שבחרנו לאמץ בשם החזרה לחיי האדם הקדמון, איך אנחנו מנמקים אותם מבחינה בריאותית, והאם אנחנו צודקים לפי הממצאים של צוק? התשובות לפניכם:

     

    1. הימנעות מחלב ומוצריו

    הטיעון הקדמוני: האדם הקדמון לא לגם חלב, וגם לא גיבן גבינות.

     

    היחיד ששתה חלב בשבט המערות היה התינוק הקדמון, שכמו רוב התינוקות ינק משדי אמו. לאיש המערות הבוגר לא היה האנזים לקטאז שמאפשר לפרק את סוכר החלב (הלקטוז), ורוב הזמן גם לא היה לו שפע של חלב פרות, מכיוון שהן עדיין לא בויתו, וגם כשבויתו - בתחילה לא נחלבו. לא צריך להישען על שחזור החיים הקדמונים, מספיק להתבונן בחיות שמסביבנו ולראות שכל חברינו למין היונקים לא צורכים חלב אחרי שהם מסיימים לינוק. מכאן — חלב אינו משקה למבוגרים, וגם אנחנו לא אמורים לצרוך חלב בגיל הבגרות.

     

    איפה הטעות: אנחנו מניחים שמערכת העיכול שלנו זהה לזו של האדם הקדמון. לאדם הקדמון כנראה היה חסר לקטאז, ורק לאנשי מערות עם מוטציה חריגה הייתה אפשרות לעכל חלב. אבל מה זה אומר עלינו? ממצאים של ארכיאולוגים שאספו שרידים של מזון מכלי חרס, בשיתוף עם חוקרים שחקרו את הגולגלות של פרות עתיקות, וגנטיקאים שפענחו את הגנום של האדם מתקופות שונות, מלמדים שגופנו השתנה לאורך ההיסטוריה, והפיזיולוגיה שלנו השתנתה עם השנים.

     

    ההיסטוריה של הלקטאז מצביעה למעשה על אחת הבעיות הכלליות באימוץ המתכון של אבא קדמון לחיים בריאים, והיא: שגם אם חייו היו מתאימים לנו, הרי שאנחנו לא זהים לו. לאבולוציה, כך מתברר, לא תמיד לוקח עידן ועידנים להביא להתפתחות (צילום: Shutterstock)
      ההיסטוריה של הלקטאז מצביעה למעשה על אחת הבעיות הכלליות באימוץ המתכון של אבא קדמון לחיים בריאים, והיא: שגם אם חייו היו מתאימים לנו, הרי שאנחנו לא זהים לו. לאבולוציה, כך מתברר, לא תמיד לוקח עידן ועידנים להביא להתפתחות(צילום: Shutterstock)

       

      שחזור ההיסטוריה מלמד שלפני כמה אלפי שנים (בין 7,000 ל־4,000), כשהתחלנו לביית פרות לחליבה, התחילה המוטציה הגנטית שמאפשרת עיכול חלב להיות נפוצה יותר, לפחות בחלקים מסוימים באירופה ובאפריקה. על פי העיקרון הבסיסי של האבולוציה, שהמתאים שורד, אנשים שהצליחו לעכל חלב שרדו יותר מאחיהם שלא הצליחו לעכל אותו בחברות שבהם החלב היווה מקור חסר תחליף לסידן, חלבון ושומן.

       

      כך קרה שכיום רבים מבני האדם מתחזקים גוף שונה מזה שהיה לאבינו איש המערות ומסוגלים לסטות ממורשת התזונה שלו ולשתות חלב להנאתם עד גיל מופלג. ההיסטוריה של הלקטאז מצביעה למעשה על אחת הבעיות הכלליות באימוץ המתכון של אבא קדמון לחיים בריאים, והיא: שגם אם חייו היו מתאימים לנו, הרי שאנחנו לא זהים לו. לאבולוציה, כך מתברר, לא תמיד לוקח עידן ועידנים להביא להתפתחות, ולעתים היא מביאה לשינוי במסלול מקוצר שמתרחש על פני אלפי שנים בלבד.

       

      2. הימנעות מחיטה ומוצריה

      הטיעון הקדמוני: לפני המהפכה החקלאית, שהתרחשה לפני כ־10,000 שנה ושבעקבותיה לא נזקקנו לטבע לצורך גידול חיטה, לא הייתה לנו נגישות לכמויות גדולות של חיטה.  וגם לא ללחם, פיתות, קרקרים ועוגות. אֵם החיטה היא אמנם צמח קדום, אבל לפני שבויתה לא התרבתה בקצב ולא הניבה יבולים גדולים ולא היוותה חלק מרכזי בתפריט שלנו. העיכול שלנו לא מותאם לאכול כל כך הרבה עמילן, ואנחנו צריכים להפסיק לצרוך חיטה.

       

      איפה הטעות: קודם כל, אנחנו מניחים שהאדם הקדמון לא צרך חיטה כלל. למעשה, ארכיאולוגים מגלים שהאדם הקדמון כן צרך חיטה. בחפירות ארכיאולוגיות התגלו מכשירי טחינה עתיקים, וכשגירדו את האבקה שהצטברה בתחתית הכלי בודדו ממנה שאריות של קמח. כמו כן, בין חריצי השיניים של האדם הניאנדרתלי נמצאו שאריות ארוחותיו האחרונות ובהן גם גרעינים עמילניים שעברו אפייה. נראה שחיטה (או גרגר עמילני אחר) הייתה נפוצה מספיק בקרב אנשי המערות, כך שהם הקדישו את זמנם לפתח מכשירי טחינה ואפייה עבורה.

       

      מחקר גנטי השוואתי מצא שבתרבויות עם מסורת ארוכת ימים של אכילת קמח יש לאנשים העתקים רבים יותר של הגן לעמילאז (אנזים ברוק שעוזר לפרק את העמילן שבחיטה). ככל שההעתקים רבים יותר, כך כמות העמילאז גדולה יותר והיכולת לפרק את רכיבי החיטה עולה  (צילום: Shutterstock)
        מחקר גנטי השוואתי מצא שבתרבויות עם מסורת ארוכת ימים של אכילת קמח יש לאנשים העתקים רבים יותר של הגן לעמילאז (אנזים ברוק שעוזר לפרק את העמילן שבחיטה). ככל שההעתקים רבים יותר, כך כמות העמילאז גדולה יותר והיכולת לפרק את רכיבי החיטה עולה (צילום: Shutterstock)

        חוץ מזה, גם במקרה של החיטה, כמו בעניין החלב, יש עדויות המרמזות שהגוף שלנו התאים את עצמו לתוואי הנוף המשתנה שיצרנו, ושיכולת העיכול שלנו לחיטה השתפרה עם השנים. מחקר גנטי השוואתי של אנשים שחיים בחברות שונות ברחבי העולם, מצא שהגנטיקה של אנשים שחיים באזורים בעלי תזונה מבוססת עמילנים שונה מזו של אלה שחיים באזורים אחרים. בתרבויות עם מסורת ארוכת ימים של אכילת קמח יש לאנשים העתקים רבים יותר של הגן האחראי לייצור עמילאז (אנזים ברוק שעוזר לפרק את העמילן שבחיטה). ככל שההעתקים רבים יותר, כך כמות העמילאז גדולה יותר והיכולת לפרק את רכיבי החיטה עולה.

         

        כך שגם כאן, אפילו אם האדם הקדמון לא לקח איתו סנדוויצ'ים בכל פעם שיצא למסע ציד, או אפילו סבל מכאבי בטן גם אחרי שנשנש קצת מאם החיטה, אין להסיק שגם אנחנו צריכים להתנזר מקמח.

         

        3. דיאטת פליאו

        הטיעון הקדמוני: החיות הגדולות היו התזונה המרכזית של הציידים־לקטים.

         

        בעבר חיינו בקבוצות של ציידים־לקטים. במהלך הליקוט אספנו גרגרים, זרעים ואולי גם פקעות, אבל אלה כנראה לא הצליחו להוות את החלק המרכזי בשולחן ארוחת הצהריים והערב שלנו. עיקר מזוננו היה החיות הגדולות שהביאו הציידים בתום אותם מסעות שצלחו, חיות שבותרו והפכו לסעודות ענק שבהן חלקנו את שלל הציד עם כל חברינו לשבט.

         

        איפה הטעות: מחקרים מגלים שהאדם הקדמון לא באמת אכל בשר בוקר וערב. ממצאים ממחקרים דנטליים חושפים ששיניו של האדם הניאנדרתלי התמחו דווקא בפיצוח גרעינים ובלעיסת שורשים עשירים בעמילן כמו בטטה. ואם כבר מדברים על שורשים, הרי שמתברר שהוא נטה להתגורר דווקא באזורים שבהם יש שפע מהם.

         

        אבל מעל הכל, מחקר של אנתרופולוג בשם פרנק מארלו, שמיפה את השבטים שחיים כיום כפי שחיו שבטים קדומים בהיסטוריה, גילה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לבסס את התזונה שלהם על בשר. השבטים האלה נאלצים להיות חצימחונים פשוט מכיוון שלא פיתחו את טכנולוגיית החץ והקשת. רק באמצעות חץ וקשת, מתברר, אפשר לצוד חיות רחוקות, גדולות וזריזות. החנית, שהיא כלי הציד של חברות שאין בהן חץ וקשת, מסוגלת לחסל רק חיות שעוברות די בסמיכות לצייד.

         

        מחקרים מגלים שהאדם הקדמון לא באמת אכל בשר בוקר וערב. ממצאים דנטליים חושפים ששיניו של האדם הניאנדרתלי התמחו דווקא בפיצוח גרעינים ובלעיסת שורשים עשירים בעמילן כמו בטטה (צילום: Shutterstock)
          מחקרים מגלים שהאדם הקדמון לא באמת אכל בשר בוקר וערב. ממצאים דנטליים חושפים ששיניו של האדם הניאנדרתלי התמחו דווקא בפיצוח גרעינים ובלעיסת שורשים עשירים בעמילן כמו בטטה(צילום: Shutterstock)

           

          זה מלמד על כך שהאדם הקדמון "באמת", זה שחי לפני 30,000 שנה והשתמש במסעות הציד שלו בחנית שאינה מרחיקה עוף ופחות יעילה, נאלץ להסתפק רק בבשרן של חיות שעברו סמוך לו. ובקיצור, אם הוא רצה לא להישאר רעב, הוא היה צריך לבנות יותר על מה שנמצא בסל המלקטות לא פחות מאשר בשלל הציד. כך שהצגת האדם הקדמון כמנגליסט שמתגורר במערת קצבים מדממת היא מאוד לא מדויקת.

           

          הסיפור על החץ והקשת מצביע על עוד בעיה בניסיון לחקות את אורח חייו של האדם הקדמון, והיא: היו הרבה סוגים של אדם קדמון, ולכל אחד מהם היה אורח חיים שונה. אז מי מהאנשים הקדמונים ידע באמת את סוד החיים הבריאים? זה שחי לפני 10,000 שנה או זה שחי לפני 30,000? זה שחי ליד קו המשווה וניזון משפע של צמחים או זה שחי באזורי מים וניזון מחיות מים? או אולי זה שחי באזורי ציד וניזון מבשר? בשורה התחתונה, הדיבור על "ה־אדם ה־קדמון" כמרפרר לגזע אחד הוא דיבור לא מדעי ולא מבוסס.

           

          בחנו את עצמכם: מה אתם באמת יודעים על דיאטת פליאו? >> 

           

          4. ריצת מרתון

          הטיעון הקדמוני: האבולוציה בררה את הרצים למרחקים מכיוון שהיה להם יתרון בהשגת מזון.

           

          לפי התיאוריה הזאת, האדם הקדמון השיג הרבה משלל הציד שלו באמצעות מסעות "ציד התשה". בטכניקת הציד הזאת האדם רץ אחרי חיה עד שהיא מתעייפת ומאבדת את היכולת לווסת את חום גופה. לפעמים הוא פוצע אותה והיא מדממת, ובכל מקרה הוא מצליח להתמיד יותר ממנה ובסוף משיג אותה. סיפור ההיסטוריה הזה מתיישב עם העובדה שהאדם יכול לרוץ יותר (למרחקים ארוכים) מרוב החיות בטבע, ונהוג לומר שלו הייתם מציבים את כל החיות על קו הזינוק למרתון, הראשונים להגיע לקו הסיום היו האדם, ואולי איתו גם הכלב והצבוע. חיות רבות היו יכולות לנצח אותו בספרינטים, אבל לא במרתון. זה הקטע שלו.

           

          האנתרופולוגים האבולוציוניים שתומכים בתיאוריה ש"נולדנו לרוץ" יכולים להתבסס גם על המאפיינים שהוחתמו בגופנו, ושנראים כעדות לכך שהתכונות תומכות הריצה הן תכונות ששרדו. למשל, מבנה הגוף שלנו מותאם במובנים רבים לריצה (זקיפות הקומה, הידיים החופשיות, הברכיים המתיישרות שאין לקופים), מנגנון ויסות חום הגוף שלנו באמצעות הזיעה הוא מנגנון ייחודי לאדם ויעיל יותר ממנגנונים של חיות אחרות שמתנשפות למשל, והכישרון לצבור מאגרים גדולים של אנרגיה מאפשר לנו לרוץ לאורך זמן בלי שנצטרך לעצור לאכול באמצע. בקיצור, האדם הקדמון נהג לרוץ מרתון על בסיס קבוע, ולכן גם אנחנו צריכים להתחיל להתאמן.

           

          איפה הטעות: אנתרופולוגים וחוקרי אבולוציה אחרים מפקפקים בתיאוריה הזאת. הם אמנם לא כופרים בכך שהאדם טוב בריצה ושגופנו נראה כמתאים לעיסוק, אך מטילים ספק בעובדה שנועדנו לרוץ דווקא למרחקים ארוכים וטוענים שהיכולת לרוץ באה לעזרנו דווקא באופנים אחרים.

           

          מבט על השבטים ה"לא נגועים" שחיים כיום מלמד שכשהם רצים, הם עושים זאת בעיקר לצורך השגת המטרות הקצרות הבאות: לברוח מגשם, מדבורים ומפילים שועטים - ולא כדי להכניע חיה בורחת בציד התשה ממושך  (צילום: Shutterstock)
            מבט על השבטים ה"לא נגועים" שחיים כיום מלמד שכשהם רצים, הם עושים זאת בעיקר לצורך השגת המטרות הקצרות הבאות: לברוח מגשם, מדבורים ומפילים שועטים - ולא כדי להכניע חיה בורחת בציד התשה ממושך (צילום: Shutterstock)

             

            לטענתם, לא סביר שציד התשה היה טכניקת הציד המרכזית של ציידים בעולם הקדמון. ולתמיכתם הם מביאים את העובדות הבאות: גם בחברות שבהן עוסקים בציד התשה (בין השבטים שחיים היום), הציד הזה אינו מספק את החלק הארי של המזון. האדם שחי כיום כמו האדם הקדמון (כמו שבט ההאדזה למשל) לא מרבה להשיג את המזון שלו בציד התשה, אלא דווקא בישיבת פדלאה במארב והמתנה לחיה שתחלוף על פניו. בנוסף, כדי לעסוק בציד התשה צריך לא רק לרוץ אלא גם לעקוב אחרי חיות. זה מחייב גם מוח גדול (שלא תמיד היה לנו), ועוד יותר מכך - זה אפשרי רק באקלים חם, יבש וצחיח שבו אפשר לראות את עקבות החיה הבורחת באדמה. אבל רוב קהילות האדם הקדמון לא חיו באקלים מעין זה.

             

            מלבד זאת, מחקר שנערך וחישב כמה קלוריות צריך לשרוף במהלך ציד התשה, הראה שבשר הציד בקושי מצליח להחזיר לציידים את הקלוריות שהוציאו, כך שנראה שלא מדובר בשיטה שיכולה לספק תזונה עשירה. בנוסף, מבט על השבטים ה"לא נגועים" שחיים כיום מלמד שכשהם רצים, הם עושים זאת בעיקר לצורך השגת המטרות הקצרות הבאות: לברוח מגשם, מדבורים ומפילים שועטים - ולא כדי להכניע חיה בורחת בציד התשה ממושך.

             

            בקיצור, אין צורך לרוץ עשרות קילומטרים בשם האב הקדמון.

             

            5. ריצה יחפה

            הטיעון הקדמוני: האדם הקדמון, שלפי הסעיף הקודם נולד לרוץ (בין אם למרחקים ארוכים ובין אם לקצרים), עשה זאת כשהוא יחף.

             

            לכן נעלי ריצה מרופדות ועתירות טכנולוגיה רק מנוונות את כפות הרגליים שלנו ואינן נחוצות לנו יותר משהן נחוצות לאנטילופה. הפציעות הרבות של חובבי הריצה הן עדות לכך שאנחנו עושים משהו לא טוב, והנעליים המתקדמות כנראה לא מצליחות למנוע אותן ויש אף מחקרים שמראים שהן מגבירות סיכון לפציעה. לכן צריך לרוץ יחפים או לפחות עם נעליים מינימליסטיות הקרובות ככל האפשר למצב היחף. גם בני שבט הטרהומארה החיים במקסיקו כיום רצים מאה מייל באזור הררי כשלרגליהם סנדלים דקיקים.

             

            כפות הרגליים שלנו מתעצבות ומתפתחות לאורך חיינו בהתאם לאופן שבו אנחנו חיים. אם אנחנו גדלים עם נעליים, כפות רגלינו מתעצבות כדי להתאים לכך. אם אנחנו הולכים על חול, או על סלעים קשים, הן יתאימו את עצמן אליהם
            איפה הטעות:
            כפות הרגליים שלנו מתעצבות ומתפתחות לאורך חיינו בהתאם לאופן שבו אנחנו חיים. אם אנחנו גדלים עם נעליים, כפות רגלינו מתעצבות כדי להתאים לכך. אם אנחנו הולכים על חול, או על סלעים קשים, הן יתאימו את עצמן אליהם. למעשה, מה יכול להוכיח את העובדה שכפות הרגליים מתאימות את עצמן לתרבות יותר מהעובדה שאנשים שידיהם משותקות אוכלים, מקלידים ואפילו מציירים ומנגנים באמצעות בהונות הרגליים? הגנים שלנו אינם מחייבים לנהוג בכפות רגלינו כפי שנהג בהן האדם הקדמון.

             

            6. אימוני קרוספיט

            הטיעון הקדמוני: הפעילות הגופנית של האדם הקדמון הייתה זו שהתחייבה מאורח החיים שלו, כלומר פונקציונלית.

             

            והיא כללה בעיקר ציד וביתור חיות מתות, הרמת משאות כבדים (סלעים, חיות ניצודות ענקיות), הליכה רבה לצורך קטיף של צמחים, בריחה מהירה מחיות טרף וכיוצא באלה. לכן גם הפעילות הגופנית שלנו צריכה להיות מגוונת ולא שגרתית ובעיקר פונקציונלית.

             

            לפי ההיגיון הזה, ריצות ארוכות (בפרט על אספלט), רכיבות אופניים ממושכות (ובפרט אם מבצעים אותן באופן שגרתי כל בוקר), וכן אימונים שלא למטרה פונקציונלית (לשבור שיא, לרדת במשקל), אינם תואמים את הצרכים של גופנו. אימון קדמוני ראוי צריך לכלול עבודה על כל מרכיבי הכושר: אימוני כוח כנגד משקלים גבוהים מאוד, אימוני סבולת לב־ריאה, זריזות, כוח מתפרץ, קואורדינציה, גמישות ועוד.

             

            קשה מאוד לדעת בדיוק כמה ואיך האדם הקדמון נע, וקשה גם לדעת אם לא כאבו לו הברכיים, הגב או הכתף או לא נפגעו אחרי שצעד, רץ, סחב או ביתר במאמץ עצים. התפיסה שכך האדם הקדמון חי מבוססת כולה על פנטזיה ולא על ממצאים מדעיים (צילום: Shutterstock)
              קשה מאוד לדעת בדיוק כמה ואיך האדם הקדמון נע, וקשה גם לדעת אם לא כאבו לו הברכיים, הגב או הכתף או לא נפגעו אחרי שצעד, רץ, סחב או ביתר במאמץ עצים. התפיסה שכך האדם הקדמון חי מבוססת כולה על פנטזיה ולא על ממצאים מדעיים(צילום: Shutterstock)

               

              איפה הטעות: קשה מאוד לדעת בדיוק כמה ואיך האדם הקדמון נע, וקשה גם לדעת אם לא כאבו לו הברכיים, הגב או הכתף או לא נפגעו אחרי שצעד, רץ, סחב או ביתר במאמץ עצים. התפיסה שכך האדם הקדמון חי מבוססת כולה על פנטזיה ולא על עדויות או על ממצאים מחקריים, והטענה שכך גם אנחנו צריכים להתאמן מבוססת על האשליה שמה שהתאים לו (אם אכן זה מה שעשה) עדיין מתאים גם לנו.

               

               

              הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
              הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד