גלי עברה אירוע מוחי בגיל 19, וכשקמה לא זיהתה את אמה ובן זוגה

גלי לוי־ברקאי עברה אירוע מוחי במהלך שהותה בחו"ל ואיבדה את הזיכרון. עשר שנים אחרי, כשהיא כבר אמא לבת, החליטה לשחזר את הטראומה בפרויקט הגמר שלה

גלי לוי-ברקאי מספרת על האירוע שעברה ועל הפרויקט שעשתה בעקבותיו. לחצו Play לצפייה
צילום ועריכה: אלון ירדני
גלי לוי-ברקאי. ""דיברתי והבנתי רק אנגלית. לאמא שלי אמרתי שהיא 'נראית כמו אמא שלי' ולבן זוגי אמרתי שיש לי 'בויפרנד אין איזראל'" (צילום: שרון צור)
גלי לוי-ברקאי. ""דיברתי והבנתי רק אנגלית. לאמא שלי אמרתי שהיא 'נראית כמו אמא שלי' ולבן זוגי אמרתי שיש לי 'בויפרנד אין איזראל'" (צילום: שרון צור)

גלי לוי־ברקאי, בת 30, מעצבת גרפית, נשואה ואמא ליער בת הארבע, גרה בעפולה:

 

"בגיל 19, שבוע אחרי שסיימתי שירות לאומי, השארתי בארץ את בן זוגי יפתח וטסתי לדבלין. אחי עבד שם בעגלות, ואני מצאתי עבודה בחנות צעצועים ודירה חלומית בעיר. בוקר אחד יצאתי מהדירה, הגעתי לעבודה - ומאותו רגע אני לא זוכרת שום דבר.

 

האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

לפי מה שסיפרו לי, בשלב מסוים התחילו לי כאבי ראש חזקים. לקחתי כדור שלא עזר, יצאתי עם חבר למרפסת – ואז צנחתי על הרצפה, התחלתי לפרכס ואיבדתי את ההכרה. בדיעבד התברר שעברתי אירוע מוחי מסוג AVM, שנובע מחיבור לקוי בין וריד לעורק. החיבור הזה יוצר בועה שעם הזמן נשחקת, ואז מתפוצצת ויוצרת דימום מוחי. הייתי בסכנת מוות.

 

הזמינו לי אמבולנס וקראו לאחי, שהתבקש לחתום על טופסי הסכמה לניתוחים מסכני חיים. הוא התקשר להורים שלי, שבדיוק עמדו לצאת לחתונה משפחתית כשהעולם קרס עליהם. אמא שלי ויפתח עלו על טיסה לדבלין באותו לילה. כשהם הגיעו כבר הייתי אחרי צנתור מוח כדי לסגור את המפרצת. הוציאו לי נקז מהראש, כי היה לי לחץ תוך־גולגולתי מאוד קשה. נשארתי מורדמת ומונשמת קרוב לשבועיים.

"לפי מה שסיפרו לי, בשלב מסוים התחילו לי כאבי ראש חזקים. לקחתי כדור שלא עזר, יצאתי עם חבר למרפסת – ואז צנחתי על הרצפה, התחלתי לפרכס ואיבדתי את ההכרה"

 

השבועיים אחרי שהתעוררתי נמחקו לי כליל מהזיכרון. ידעתי שאני גלי, אבל הקשר שלי לעצמי היה משובש. איבדתי את העברית שלי, דיברתי והבנתי רק אנגלית. אמרתי הרבה שטויות - לאמא שלי אמרתי שהיא 'נראית כמו אמא שלי' ולבן זוגי אמרתי שיש לי 'בויפרנד אין איזראל', לא ידעתי מי הם, עד שיום אחד התעוררתי משינה וזיהיתי אותם. רק השנה הבנתי שיש שם לשלב הזה, PTA – אמנזיה פוסט־טראומטית. זה קורה הרבה פעמים בפגיעות ראש, אחרי שקשרים במוח מתנתקים.

 

במהלך האשפוז שלי, יפתח כתב במחברת שלו על כל הדברים הכי קטנים שקרו. אחרי שחזרתי לארץ וקראתי את המחברות האלה מול פסיכולוגית, גיליתי שהיו לי הזיות: הייתי בבונגלו באפריקה, שטתי בנהרות, הזיתי חיילים עם כומתות ורודות, חשבתי שלהקת מיוז מנגנת לי בחדר בארץ. לגמרי לא עיכלתי את העובדה שאני בבית חולים. בכל פעם שקראתי את זה, נכנסתי להתקף חרדה. לא הצלחתי לעכל את זה.

 

אחרי חודש וחצי הטיסו אותי בליווי רפואי לארץ. חזרתי לגור עם ההורים. כילדה הייתי מורדת ועצמאית, ופתאום הוריי טיפלו בי ממש כמו בתינוקת. לא תפקדתי, שקלתי 40 קילו. בשלב מסוים נפרדתי מיפתח. הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש, והיה לי מאוד קשה עם זוגיות ואינטימיות.

 

אחרי האירוע המוחי, עם בן זוגה יפתח (צילום: אלבום פרטי)
    אחרי האירוע המוחי, עם בן זוגה יפתח(צילום: אלבום פרטי)

     

    נכנסתי לשיקום בבית לוינשטיין, ובתוך כשמונה חודשים שוחררתי - עם צליעה קלה, בעיות זיכרון ומוטיבציה גבוהה לחזור לחיים. יפתח לא ויתר עליי. הוא נשאר בקשר איתי ועם המשפחה שלי, ואחרי כמה חודשי שיקום גרם לי להתאהב בו מחדש. אנחנו ביחד כבר 14 שנים. אני בלון מרחף והוא מחזיק את החוט.

     

    לאורך כל השנה הראשונה אחרי האירוע למדתי, הכרתי ובניתי את עצמי מחדש. אחרי שנה בדיוק החלטתי לחזור לדבלין. חזרתי למשרה שלי בחנות הצעצועים למשך כמה חודשים, ואז יצאתי לשנה של נדודים בהולנד ובלגיה. כשחזרתי לארץ התקבלתי ללימודי עיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, HIT. בשנת הלימודים השלישית נכנסתי להיריון. לידה מבחינתי לא הייתה דבר מובן מאליו. לוקח שנים עד שהווריד במוח מתעבה ונסגר, ולאורך ארבע שנים עברתי עוד שלושה צנתורי מוח והקרנה רדיולוגית נקודתית למוח. הנוירוכירורג נתן לי אישור להמשיך עם ההיריון, וילדתי בניתוח קיסרי כי נאסר עליי ללחוץ.
    "יפתח לא ויתר עליי. הוא נשאר בקשר איתי ועם המשפחה שלי, ואחרי כמה חודשי שיקום גרם לי להתאהב בו מחדש. אנחנו ביחד כבר 14 שנים"

     

    כשנה אחרי הלידה חזרתי להשלים את התואר. אז גם החלטתי שבמלאת עשור לאירוע, עליי להיכנס לתוך הטראומה ולהתמודד עם מה שעברתי. במסגרת פרויקט הגמר שלי, חזרתי לדבלין עם מצלמה כדי לשחזר את אותו חודש אשפוז מעורפל. פגשתי שם אנשים שהיו איתי כשזה קרה לי, את השותפה לדירה שלי ואת האחיות שטיפלו בי עשר שנים קודם וזכרו אותי. בכיתי המון, התרגשתי וצחקתי.

     

    לפרויקט, שמתבסס גם על מה שיפתח כתב בזמן האשפוז, קראתי BrainEvent. זאת עבודת וידיאו ואנימציה שמוצגת על שלושה מסכי ענק שמדמים את המוח שלי. יצרתי לצופה את החוויה של אירוע מוחי, ובאותה מידה שחזרתי אותה עבור עצמי והצלחתי להשלים איתה.

     

    שורה תחתונה: חטפתי סטירה מצלצלת, שגרמה לי להבין שמשפחה וזוגיות הן הדברים הכי חשובים בחיים, וששום דבר לא מובן מאליו".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סגנון: קרן נפתלי)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סגנון: קרן נפתלי)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד