ומדובר במישהי שיודעת משהו על ניצול זמן. בעוד בני גילה חיפשו את עצמם בהודו, היא הספיקה להתחתן, ללדת שלושה ילדים, להתגרש, לעבור מירושלים להרצליה, ללמוד משפטים, להפוך לעורכת דין, להחליט שזה לא בשבילה ולפתוח מכון פילאטיס מצליח בהרצליה.
אחרי שהגיעה לאודישן הסופי בזכות כנאפה עם גבינה שגיבנה במו ידיה (!), הציגה לשופטים את מנת הדגל שלה, שאף פעם לא מאכזבת: "לינטרייה", סוג של אטריות מרוקאיות מטוגנות ומאודות, בתוספת גרגירי חומוס ובשר ראש. הם התעלפו והעניקו לה סינר, ומאז היא דוהרת מתוכנית לתוכנית – לרוב משקיפה מהמרפסת הבטוחה על חבריה שנלחמים במשימות הדחה – עד לחצי הגמר ב־16.9 (התוכנית משודרת בקשת 12 בימים שני ורביעי בשעה 21:15). בדרך כבר סגרה קמפיין ל"סאוטר" (מותג מוצרי חשמל למטבח), שבו צולמה לצד פודיס אחרים.
כל מה שהיא יודעת למדה מסבתא שלה ומחיים כהן, אבל אין מתכון אחד שלא קיבל אצלה טוויסט מקורי (ע"ע דובדבני אמרנה בכנאפה). מנת הלינטרייה, למשל, היא מנה מרוקאית מסורתית שסבתא שלה מכינה כל יום שישי, אבל קספרס צירפה לה חומוס - שילוב שהדהים את השופטים. "כשחיפשתי את המתכון של סבתא שלי, ראיתי שהיא רשמה לי אותו ליד המתכון של החומוס עם הבשר על אותו דף, והבנתי שזה משמיים".
איך את מגדירה את האישיות הקולינרית שלך?
"לא מתיימרת. אני מכינה אוכל ביתי, חמים וטעים, מה שנהוג לומר אוכל מנחם. בגלל זה אני מעריצה את חיים כהן, שנינו באנו מאותם מקורות ושנינו מדברים באותה שפה קולינרית".
ארבעה אחים חורגים
היא נולדה וגדלה בירושלים, וכשהייתה בת שמונה חודשים הוריה התגרשו. בגיל 17 הכירה את בעלה לשעבר, אשר אופרה (46), שהיה בעל מסעדת "ציון הגדול" בתלפיות ומבוגר ממנה ב־13 שנה. בגיל 18 וקצת כבר הייתה אמא לעמית (15), ובהמשך גם לעידו (13) ולרוני (עשר). אחרי שמונה שנות נישואים השניים התגרשו.
היא בת יחידה לאמה, אוסי (55), קוסמטיקאית, שבחרה לא להתחתן שוב, ואילו מאביה, דן קספרס (59), חוקר פרטי, יש לה עוד ארבעה אחים: אור (30) ובר (25) מאשתו השנייה אורלי, ים (21) מבת זוגו השלישית אתי, וריף (חמש), מאשתו הרביעית עמית. אביה ניהל בעבר רומן עם המיליארדרית שרי אריסון ("הכרתי אותה היטב, מאוד אהבתי אותה), ואחותה ים זכתה בתואר נערת ישראל ב־2016 וניהלה קריירת דוגמנות קצרה.
איך הקשר שלך עם אחייך למחצה?
"אני בקשר מעולה איתם, וגם עם האמהות שלהם, הרבה בזכות אבא, שהקפיד לחבר בינינו. יש לו בית בקפריסין, וכל שנה כל האחים נוסעים לשם יחד לגיבוש משפחתי. כשעברתי לגור בהרצליה לקחתי את ים כפרויקט בתור אחות גדולה, היא בדיוק הייתה בת 16 והייתה צריכה לדבר עם מישהו על בנים, ואני הייתי שם בשבילה תמיד. היום היא עוזרת לי עם הילדים".
רוב ילדותה היה הקשר עם אביה רופף ואמה הייתה עסוקה בעיקר בפרנסה, אבל המשפחה המורחבת, שאותה היא מכנה "לוי אימפריה", הייתה שם תמיד בשבילה. "ההשתתפות של דוד שלי, אבי, ב'מאסטר שף' הייתה פרויקט משפחתי", היא מספרת.
מה ידעת על מצבו בתקופה הקשה של חייו?
"הייתי צעירה מכדי להבין לעומק, אבל מובן שידעתי שהוא מכור לסמים ושהוא לא במצב טוב. לא ידעתי הכל, אבל אי־אפשר היה להתעלם מהקשיים שלו, במיוחד שאמא שלי עזרה לו המון. אבי לנצח יהיה הדוד שהכי מחובר אליי. בשביל לצאת מהמצב שהוא היה בו, צריך תעצומות נפש אדירות ומשפחה תומכת, ואת זה היה לו. אני לא מתפלאת שהוא זכה, קודם כל כי הוא מבשל מדהים, וחוץ מזה הוא בן אדם שמאוד קל להתחבר אליו. מאז שהוא זכה אני מכוונת לשם. אני כל הזמן אומרת לילדים שלי שאני משלמת שכירות על כל הבית, אבל תכלס אני משתמשת רק במטבח. כשאני בבית, אני לא יוצאת מהמטבח, כי זאת אהבה".
מתי נולדה האהבה שלך למטבח?
"אמא שלי עבדה כל הזמן, והייתי חוזרת מבית הספר לבית ריק. לפעמים קרה שלא היה אוכל, אז התחלתי להכין בקטנה, חביתה, סלט, אורז ולאט־לאט התקדמתי לקציצות ושניצלים. הרבה פעמים הצקתי לסבתא שלי, מרים לוי, בטלפון וכך גיליתי כמה אני אוהבת להיות במטבח. גם נהייתי אמא בגיל צעיר והייתי צריכה להוכיח לעצמי ולכולם שאני יכולה להיות עקרת בית למופת. מבחינתי, לדעת לבשל ולהאכיל את המשפחה שלך זה בסיסי".
החלטה קשה
כשחברותיה לבשו שמלת ערב לנשף סיום התיכון, היא לבשה שמלה לבנה, ועם בטן הריונית עמדה מתחת לחופה. "התכונה הכי בולטת שלי היא אומץ, אבל היום אני הרבה יותר שקולה ורואה לטווח רחוק", היא אומרת. "פעם לא ידעתי לחשב את ההשלכות ולקבל החלטות על סמך ההיגיון, הלכתי רק עם הלב".
ומה הלב רצה?
"להקים את הבית שלא היה לי. אשר אהב אותי ועטף אותי מכל הכיוונים. פסיכולוגים אולי יגידו שחיפשתי דמות אב, אני לא יודעת להגיד אם זה היה ממש המניע. התחתנתי כי רציתי תא משפחתי יציב. היה לנו חיבור מאוד טוב, ואשר יהיה לנצח ולעולם אבא של הילדים שלי והגבר שידאג לנו תמיד. היום יש לו משפחה חדשה, הוא אב לתאומים בני כמה חודשים, ואני ממש מפרגנת לו".
איך בכלל ילדה בת 17 מתאהבת בגבר בן 30?
״העצמאות מביאה איתה גם התבגרות מוקדמת, כך שלא הייתי בת 17 טיפוסית ולכן הפער לא היה מורגש. גם אמא שלי חשבה שאין בינינו פער מאיים, אבל אבא שלי התנגד כל כך לחתונה, עד שהוא לא בא מתוך מחשבה שאולי זה יגרום לי לבטל. כעסתי עליו מאוד, אבל היום אני יכולה להבין אותו, הוא הבין את מה שאני עוד לא ידעתי. היום הוא נורא מצטער על זה, ואני סולחת לו לגמרי".
למה התחתנת כל כך מהר?
"אחרי שבעה חודשים אשר הציע לי נישואים. נכנסתי להיריון, אבל לא בגלל זה התחתנו, היינו מתחתנים בכל מקרה. הייתי נחושה בעניין הזה, להצליח במה שההורים שלי לא הצליחו".
וזה לא קרה.
"לא, כי פשוט התבגרתי תוך כדי הנישואים והפכתי לבן אדם אחר. מצאתי את עצמי שואפת להגיע למקומות אחרים מהמסלול שהייתי בו. החלום הכי גדול היה שתהיה לי משפחה, וכשהגשמתי אותו ראיתי שיש לי עוד חלומות. החיים לא היו קלים, פעלתי מכוח האינרציה. אשר עבד במסעדה כל הזמן וזה יצר כעסים ותסכול שהלכו וגברו עם השנים. אחת ההחלטות הקשות שעשיתי בחיי הייתה להתגרש, ואם יצא משהו טוב מכל הסיפור הזה אלה הילדים שלי, שיש להם אמא כל כך צעירה. כמות הגבות המורמות כשאני הולכת עם הבת שלי ברחוב היא היסטרית. כולם חושבים שאנחנו אחיות".
מצטערת על דברים שהחמצת בגלל זה?
"אין לי תחושת החמצה מטורפת, אני מצטערת שלא עשיתי צבא, זה צובט לי. תכף הבת שלי תקבל צו ראשון וצר לי שאני לא יכולה לתת לה דוגמה אישית. בשנות ה־20, כשחברות שלי יצאו ובילו וצברו חוויות מטורפות, אני הייתי בבית וגידלתי ילדים".
איזה קשר יכולת לנהל עם חברות מהתיכון בנסיבות האלה?
"שום קשר. ניתקתי קשר מכל החברות כי הן פתאום הפכו להיות לא רלוונטיות. רק עם שתיים מהן הצלחתי לשמור על קשר, והן חברות שלי עד היום. באוניברסיטה הכרתי חברים חדשים, ואפילו ב'מאסטר שף' הכרתי חברים. ונסה וידל אביטן היא חברה ממש טובה, אנחנו מרגישות נשמות תאומות. הילדים שלנו כבר מכירים, היא גרה קרוב אליי, ברעננה, ואנחנו נפגשות גם מחוץ לתוכנית".
פילאטיס ולימודי משפטים
אחרי הגירושים עזבה את ירושלים עם שלושת ילדיה ועברה לגור בהרצליה, קרוב למכללה שבה למדה משפטים, רחוק ממקורות העזרה שהיו לה עד אז: אמא שלה ואשר, בעלה לשעבר. היא בנתה על אביה, שגר בהרצליה, אבל לו היו תוכניות אחרות, כפי שסיפרה לפני שבועיים לצופי "מאסטר שף": "חיפשתי דירה בהרצליה לידו והוא לא אהב את הרעיון. הוא אמר לי: 'שלא תצפי ממני לעזרה'. הוא אמר שכדאי לי לחשוב על זה שוב, כי לא יהיה מי שיהיה לצדי שם. זה לא פוגע, זה שובר. השלמנו מאז והיום אבא זה אבא, הוא לומד להעריך אותי אחרי 33 שנים שבהן אכזבתי אותו. הוא לומד לקבל אותי, שזה מדהים בעיניי".
מפתיע שאמרת שאכזבת אותו, ולא להפך.
"אני לא זוכרת את עצמי מתהלכת עם כעס כלפיו, למרות שתמיד ידעתי שאין שם דלת פתוחה. הוא לא נכח בצמתים הכי חשובים בחיים שלי, לא הגיע למסיבת סיום י"ב למרות שהבטיח שיבוא וגם לא לחתונה שלי. אבל היום אנחנו במקום אחר, הוא עובר אצלי לפחות שלוש פעמים בשבוע לאכול צהריים עם הילדים, הוא סבא נהדר ועוזר לי מאוד, למשל בהסעות לחוגים".
למה בעצם עברת כל כך רחוק, אם ידעת שלא תהיה לך עזרה?
"זה חלק מהאופי שלי, לנצח את הבלתי אפשרי. גם כשהייתי נשואה היה לי ברור שאני לא רוצה לגדל את הילדים שלי בירושלים, הייתה לי תחושה שיש משהו יותר טוב בשבילם במקום אחר. כשהקטנה שלי הייתה בת שנה החלטתי להירשם ללימודי משפטים, תמיד הייתי פלפלית כזאת וכולם אמרו לי שזה מקצוע שמתאים לי. כשהתחלתי ללמוד נחשפתי לעולם אחר. בשנה הראשונה עשיתי שלוש פעמים בשבוע את הנסיעות מירושלים, ובסוף השנה עברתי עם הילדים להרצליה".
כמה קשה זה היה?
"הייתי בת 28, לבד עם שלושה ילדים בעיר שלא אני ולא הם מכירים. אחרי שפרקתי את כל הארגזים, ישבתי רגע עם עצמי ואמרתי: 'מה לעזאזל חשבת לעצמך'. זה עבר די מהר, כי הרגשתי שקיבלתי את ההחלטה הכי טובה לחיים שלהם ושלי".
היית עדיין נשואה אז, איך בעלך קיבל את זה?
"מובן שהוא לא הסכים בהתחלה, אבל באיזשהו מקום בפנים הוא ידע שזה יקרה. הוא התחיל להרגיש שאני מתרחקת, שיש לי שאיפות אחרות, שאנחנו כבר לא רואים עין בעין את העתיד שלנו. בהתחלה חשבתי שנעשה את המעבר הזה ביחד, לא רציתי לפרק את התא המשפחתי כי לא רציתי שהילדים שלי יחוו את מה שאני חוויתי. הוא לא רצה לעזוב את ירושלים, והפער שנוצר היה כבר גדול מדי לגישור. בסופו של דבר הוא השלים עם המעבר שלנו, הוא הבין את היתרונות שיש בזה לילדים, שיהיו להם יותר אפשרויות מקצועיות וחברתיות. קשה לו כי הוא רחוק, אבל הוא בא פעם בשבוע לאכול איתם צהריים ולוקח אותם כל סוף שבוע שני לירושלים".
מה היה לך הכי קשה במעבר?
"פרנסה וחברה. למדתי משפטים, גידלתי שלושה ילדים, והרבה פעמים הצורך להתפרנס בא על חשבונם. כשלמדתי משפטים החלטתי ללמוד גם הדרכת פילאטיס כי ידעתי שזה מה שיכניס לי כסף, וחודשיים אחרי שסיימתי התפנתה יחידת דיור בחצר הבית ששכרתי, והחלטתי לקחת אותה ולפתוח סטודיו. לקחתי הלוואות, קניתי ציוד והתחלתי להריץ את זה מפה לאוזן, שלחתי מיילים לקבוצות של הכיתות של הילדים שלי. זה היה נוח, עבדתי בבית ויכולתי להיות יותר זמינה לילדים".
השנה הקשה בחייה הייתה שנת ההתמחות, שאותה עשתה בפרקליטות מחוז תל־אביב. "הייתי יוצאת מוקדם בבוקר, חוזרת בחמש הביתה, לובשת בגדי ספורט ועוברת לסטודיו ללמד פילאטיס עד עשר בלילה. לא היה לי זמן לכלום, גם לא לרחמים עצמיים", היא מספרת. "כשסיימתי את הסטאז' ועברתי את בחינת הלשכה, החלטתי לסגור את הפרק הזה בחיי, הוכחתי שאני יכולה ועברתי הלאה. הפילאטיס הרגיש לי בבטן הרבה יותר נכון מעריכת דין. לפני חודש עברתי מקום והגדלתי את הסטודיו, ובמקביל אני לומדת לתואר שני במשפטים, סתם בשביל עצמי".
היית רוצה לפתוח מסעדה בעצמך?
״לא חושבת, זה לא ריאלי עבורי כרגע, אבל נבר סיי נבר, אי־אפשר לדעת לאן החיים יובילו ואני יודעת לעוף על הזדמנויות. אני אוהבת להאכיל אנשים ומפריע לי שבסרוויס של מסעדה אין את הנגיעה האישית. אני חושבת על קונספט של אירוח או סדנאות בישול בבית. לאחרונה פתחתי בלוג, כי אנשים מבקשים ממני מתכונים וטיפים כל הזמן, והחלטתי שהכי פשוט לתת לכולם תשובות במקום לכל אחד בנפרד. זה שאנשים לוקחים מתכונים שלי ועושים אותם וכותבים לי כמה זה טעים, זאת כבר זכייה".
על מה את מוותרת בשביל זה?
"על שעות שינה, על סרט, על ספר, על בן זוג. שואלים אותי למה אין לי בן זוג, ואני עונה שאין לי זמן".
הייתה לך זוגיות מאז שהתגרשת?
"פה ושם, בקטנה. לא מישהו שיכולתי להכיר לילדים, חוץ מאחד שבו גם התאהבתי, אבל זה היה קצר ולא החזיק. מאוד מורכב לנהל זוגיות במצב שלי, אני באה עם שק על הגב, אז אני מעדיפה לוותר על זה בינתיים. ברור שהייתי רוצה זוגיות, אני בן אדם מאוד רומנטי, אבל אני לא עושה שום דבר בשביל זה, כי כשאני לוקחת פרויקט זה עד הסוף, וכרגע אני לא פנויה לפרויקטים חדשים. באיזשהו מקום אני חוששת להגיע למצב של אמא שלי, שהרימה ידיים וויתרה על זוגיות, אבל אני יודעת שכשארצה להיות שם, אני אהיה, כי אני בן אדם מאוד זוגי".
