זהבה חן-טוריאל גדלה כל חייה על הסיפורים שסיפר לה אביה יעקב בנושא ילדותו וחיי המשפחה והקהילה היהודית בטורקיה. האב היה מפליג בתיאורים ססגוניים של בתי המידות המפוארים, העושר התרבותי והכבוד שרחשו הטורקים לסבו, אביה של אמו - והיא הייתה מקשיבה בחצי אוזן, מהנהנת בנימוס ומתקשה להאמין. "כל סיפורי הגלות האלה נשמעו לי ולאחיותיי כמו פנטזיות", היא מודה. "הרי אם הם היו שם כל כך עשירים, איך זה שכאן כולנו נאבקים לפרנסתנו? היום אני כבר יודעת שמה שהוא סיפר לנו זה רק אפס קצהו. הוא גדל כנסיך בבית עם משרתים, וסבו, ניסים לוי-ביירקלי, היה אישיות רמת מעלה. שמו מופיע בעשרות אתרים בטורקית ובאנגלית".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איך נהפך המורה למשחק החילוני למעצב שיער דתי?
כשהחלה חן-טוריאל להתוודע להיסטוריה המשפחתית, אביה כבר לא היה בחיים, אבל היא נדבקה בחיידק, ניצלה את ניסיונה במחקר ושאבה את כל הידע שקיים בארכיונים ובספרים. אחר כך יצאה למסע שורשים שהקיף לא רק את שניים-שלושה הדורות האחרונים אלא את כל המסלול שעשו אבות-אבותיה מאז שגורשו מספרד בסוף המאה ה-15. בדרך גילתה את משפחתה ואת הסיפור הלא מסופר של הקהילה שבה גדלה. "גיליתי שיהודי טורקיה המשכילים היו ממובילי גל הלאומיות במדינה, אבל במלחמת העולם השנייה טורקיה הפנתה להם עורף", היא אומרת. "הם מצאו את עצמם ללא רכוש, וחלקם, כמו סבא שלי, נשלחו למחנות עבודה. הם לא היו ניצולי שואה, אבל היו ניצולי אנטישמיות, אלימות ואכזבה גדולה".
לספר שכתבה בעקבות המסע בחרה לקרוא "הנשים של טרואל", שכן לדבריה, הנשים הן שעמדו מאחורי ההתרחשויות המרכזיות בקהילה. אחרי שעלו לארץ, העניקו לבנותיהן חינוך פמיניסטי שקט אבל נחרץ. בישראל של שנות ה-70 לא חשבו שצריך לעודד בנות ללמוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל במשפחה המורחבת שלה נהפכו נשים רבות למהנדסות, למתכנתות ולכלכלניות. "כשחקרתי את ההיסטוריה המשפחתית, גיליתי שסבתי הייתה זאת שבזכותה עלו כל הבנים לארץ. היא הייתה אישה סופר-אינטליגנטית שראתה את הנולד. הייתי מאוד קשורה אליה, וגדלתי בהוויה של שוויון, ושאני יכולה להגיע לאן שאני רוצה".
מלפפונים במלח לאורחים
חן-טוריאל, בת 62 (גילוי נאות: קרובת משפחה רחוקה של מחברת הכתבה), גדלה בשכונה באשקלון שבה גרו בערבוביה עולים מתימן, ממרוקו, מרומניה, מפולין ומטורקיה. בתוך הרב-תרבותיות, בין מגוון המנהגים, התפילות, המאכלים והריחות, היו שני מכנים משותפים בולטים: כל הילדים רצו להיות צברים, וכל ההורים התמודדו עם קשיי הקליטה, השפה והגעגועים לאלה שנשארו מאחור. "אבי היה עובד מדינה, כך שאצלנו היה הטלפון היחיד בשכונה", היא נזכרת. "היינו מוקד שיחות, ובכל פעם שהגיעה שיחה יקרה מחו"ל, היו שולחים אותי לרוץ להודיע לשכנים שאליהם היא יועדה. אבי גם היה פעיל פוליטי ויו"ר התאחדות עולי טורקיה, כך שבני העדה, ה'טורקנוס', היו אצלנו כל הזמן: הוא דאג להם לעבודה ולאירוח ראשוני. ההורים דיברו לדינו, טורקית וצרפתית, ותרבות הלדינו שלטה. אורח שהיה מגיע, היה מתכבד במלפפונים במלח, כמו בטורקיה עד היום, אבל בחוץ עדיין שררה תפיסת כור ההיתוך. מגיל מסוים לא רציתי שידברו בבית לדינו. אחותי הצעירה כבר לא יודעת את השפה".
אביה, בן שני מתוך ארבעה בנים, היה הראשון שעלה לארץ, בגיל 17. "הוא לא סתם עלה, אלא ברח", מדגישה חן-טוריאל. "הוא היה ילד מחונן, ולכן שלחו אותו מהעיירה מילאס שבה גדל, ללמוד בתיכון באיזמיר, העיר הגדולה. לאחר שהוקמה מדינת ישראל, גברה האנטישמיות שם, ויום אחד תפסו אותו בריונים שטענו שהוא קילל את האומה הטורקית, והיכו אותו עד זעזוע מוח. זה היה אבסורד: הרי היהודים תמכו בלאומיות הטורקית, והוא עצמו העריץ את אטאטורק, אבי האומה. באותו רגע הוא הבין שהוא חייב לעזוב. אמא שלו שיתפה פעולה עם הרצון שלו לעלות, אבל הוא ידע שאביו לא ירשה לו. הוא זייף את חתימתו וקיבל כסף מאמו שמכרה תכשיטים בסתר וקנתה לו כרטיס לאונייה בלתי לגאלית לישראל. הוא הגיע לכאן חסר כל, והמשפט הראשון שלמד היה: 'איך אני יכול להתגייס?'"
אחריו הגיעו לארץ האחים וההורים. ארבעת הבנים עבדו קשה, התחתנו, הקימו משפחות ונלחמו כדי להשתלב. להורים המבוגרים הייתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. "סבא שלי היה בדיכאון וכמעט לא דיבר. מאיש אמיד הוא נעשה פועל דחק. יוצאי קהילות הלדינו ניסו להשתלב, לא התלוננו ומצאו את פרנסתם בכל מקום – כולל משק בית ובניין. הם היו אנשי ספר והשכלה ששימרו את התרבות הספרדית-אירופית של פלורליזם ורב-תרבותיות, אבל פה הם נחשבו לבני עדות המזרח, כי הגיעו ממדינה מוסלמית".
חן-טוריאל הייתה הנכדה הבכורה במשפחתה וגם הצברית הראשונה. היא הצטיינה בלימודים, למדה מזרחנות בעתודה ועבדה כמורה להיסטוריה ולאזרחות, כמפתחת אתרים במרכז לטכנולוגיות חינוכיות וכמנהלת מרכז מנהיגות ואזרחות במכון לאיכות השלטון. היא ובעלה אורי גרים ברעות, ויש להם שלוש בנות וחמישה נכדים.
22 העמודים הגנוזים
סיפור השורשים שלה החל לפני 15 שנה. "אבי נפטר מסרטן", היא אומרת. "בשנה האחרונה הוא היה מרותק לבית ולא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הצעתי לו שיכתוב את הסיפורים שהיה מספר לנו על החיים במילאס. הוא הספיק לכתוב 22 עמודים במחברת קטנה. שמונה שנים היא שכבה אצלי במגירה, ולא יכולתי לפתוח אותה, עד שיום אחד שברתי את הרגל והייתי מנוטרלת בבית חודש וחצי; עשיתי סדר במגירות, ומצאתי אותה".
היא קראה שוב את אותם סיפורים שכילדה פקפקה באמינותם, והפעם החליטה לבדוק את אמיתות הדברים. היא נברה ברשת, נעזרה בארכיונים דיגיטליים, ולנגד עיניה קמו לתחייה הדמויות והאירועים, כמו הסיפור על הסבא רבא שלה, שבנה חצי מאיזמיר ואף הקים מעלית שחיברה בין חלקיה כדי להקל על חיי היהודים שחיו בחלק העליון. את זה היא מצאה בוויקיפדיה, תחת הערך Assansor, כשם המעלית. לאחר מכן יצאה למסע שהתחיל בספרד, בעיר טרואל (Teruel). "בהתחלה חשבתי שהיהודים נקראו על שם העיר, אבל אחרי שראיתי עד כמה הם היו משמעותיים בה, הגעתי למסקנה שהעיר נקראת על שם משפחתם. בכל מקום היו סימנים של החיים המשותפים לנוצרים וליהודים: היה מלון נוצרי שמצאו בו פמוטים, היה חמאם שנראה כמו מקווה. ריגש אותי לגלות שהעיר הזאת לא נתנה לאנשי האינקוויזיציה להיכנס אליה במשך שנה שלמה, עד שהם נכנסו בכוח עם החיילים".
במסגרת התחקיר היא למדה את המסלול שעשו בני המשפחה מספרד ונסעה בעקבותיהם לרודוס ולסלוניקי. "בדרך גיליתי הרבה צאצאים של משפחתי, הנקראים עד היום טוריאל, ובהם מאמן כדורגל בוולנסיה ופרופסור בברקלי. השם גם מופיע במקורות היהודיים בהתייחסות לשומרים. כנראה שלא סתם הדמות בסרט 'ההוביט' שנקראת 'טאוריאל' היא שומרת".
ותודה ליהודה פוליקר
כיום היא מרצה בכל הארץ, מתחזקת שני בלוגים, פעילה בעמותה לחקר שורשי המשפחה ובמרכז למורשת סלוניקי ויוון, חושפת ומספרת ליוצאי קהילות הלדינו דברים ששכחו, הדחיקו או לא ידעו. רק עם אביה היא לא יכולה לשתף את הידע החדש-ישן. "אני הכי מצטערת על כך שלא עשיתי את זה לפני שהוא נפטר", מודה חן-טוריאל. "זה היה מדרבן אותו לשתף יותר". את מה שגילתה הייתה יכולה לפרסם כמחקר אקדמי, "אבל רציתי להנגיש את הנושא לקהל הרחב, ולכן העדפתי לכתוב ספר", היא אומרת. "אנשים לא קוראים מחקרים, אבל עדיין קוראים ספרים. אני מרגישה שבזכות מה שהם מקבלים ממני, פתאום מתעורר אצלם געגוע הביתה, לריחות ולצלילים".
בשנה האחרונה, היא מרגישה, יש יותר מודעות לתרבות הלדינו. "כשיהודה פוליקר הדליק משואה בערב יום העצמאות, עלה לכותרות הסיפור של קהילת סלוניקי", היא אומרת. "יש גם גופים אקדמיים שעוסקים בהנחלה ובשימור, לצד אנשים פרטיים שהנושא מאוד חשוב להם, אבל אני חושבת שהתחום עדיין לא מטופל מספיק, כך שלציבור אין מספיק מודעות להיסטוריה ולתרבות של מגורשי ספרד".
עם כל המחקרים והנסיעות, במקום אחד היא עדיין לא ביקרה – בעיירה הטורקית מילאס, שממנה הגיעו הוריה ודודיה. לא קל היום לאישה לנסוע לבד לטורקיה, ובני משפחתה המבוגרים יותר לא מתלהבים להצטרף אליה, למרות הסקרנות והגעגועים. "הם רואים טלוויזיה", אומרת חן-טוריאל, "שומעים את הטון שבו מדברים הקריינים מאז שארדואן עלה לשלטון, מזהים את העוינות, נזכרים באנטישמיות שחוו – וחוששים מאוד".
גם התינוק הזה יצא למסע שורשים - בהודו. הקליקו על התמונה:
