מאז ילדותה נאלצה עידית אייזנר להתמודד עם סוגיית המשקל ודימוי הגוף שלה. כשהייתה לאם, בחרה לשחרר את ילדיה משיח בנושא ומתזונה מגבילה, אלא שהסביבה, כך התברר לה, לא תמיד משחררת. "אנשים מרגישים שחלה עליהם חובת הדיווח, ומרשים לעצמם להעיר לילדים על משקל עודף", היא אומרת. "כתוצאה מכך, גם הילדים שלהם עושים את זה. האחריות שלנו היא לא לחינוך הזולת, אלא לבריאות הנפשית של הילדים שלנו, וחובתנו לדאוג לכך שהם יגדלו בקהילה המסוגלת להכיל כל אדם באשר הוא".
מי את?
"עידית, בת 49, אמא של שירה (25), יאיר (20), יונתן (16) ותמרה (תשע). בזוגיות, גרה ברמת גן".
ומה את עושה?
"אני שוזרת פרחים, אמנית, כותבת ויוצרת תוכן. אני גם מופיעה עם הרצאה, 'כמה שוקלת האהבה?', המביאה את נקודת המבט שלי בנוגע לקבלה עצמית, לחינוך ולחמלה".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, בת יחידה להוריי, שנפגשו בתקופת התיכון ונישאו בגיל צעיר. כשהייתי בת שלוש, הם התגרשו. אבי עזב את הארץ לארצות הברית, ואני נשארתי עם אמי - אישה יפהפייה, חכמה ומוכשרת, אבל גם כאובה מאוד, שהיומיום במחיצתה לא היה קל. בשלב מוקדם הבנתי שהמבוגר האחראי בבית הוא אני. הייתי ילדה טובה מאוד, מרצה, נזהרת שלא לזעזע את משפחתנו הקטנה.
"נושא המשקל העסיק את אמי מאוד. לחם, למשל, נתפס כאויב מפתה, והיא לא הכניסה אותו הביתה. באיזשהו שלב היא גם הפסיקה לבשל. החלפתי אותה במטבח וגיליתי שאני מאוד אוהבת את זה. מגיל צעיר היא לקחה אותי איתה לשומרי משקל. לא הייתי שמנה, אבל החוויה שלי הייתה שאני כן. אבא שלי היה מגיע לביקורים אחת לכמה חודשים, ואז מודד את המשקל שלי ואת הישגיי בלימודים. כמי שסובלת מכל הפרעת למידה אפשרית, היה לי קשה בבית הספר, ותפסתי את עצמי ככישלון גמור. נקודת האור של חיי הייתה תנועת הצופים, שבה היו לי תפקידים ברורים ותחושה שאני משמעותית. בסוף כיתה י' העיפו אותי מבית הספר בגלל ציונים נמוכים ועברתי לבית ספר אחר שקיבל את כל אלה שנפלטו ממקומות אחרים. זו הייתה ברכה: סיימתי בהצלחה 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות, ערכתי את עיתון בית הספר, הכרתי אנשים חדשים מכל מיני סוגים והרגשתי שהעולם נפתח בפניי".
בצבא שירתה כמש"קית ת"ש של נערי רפול, ואחרי השחרור החלה מיד לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית. "טיול גדול לא עמד על הפרק", היא אומרת. "חשבתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא הצלחתי להתמודד עם תהליך הרישום. החלטתי שזה לא בשבילי בגלל הפרעת הקשב, והתחלתי עבודות זמניות. את נֹעם הכרתי דרך חברת ילדות, ומהר מאוד התחתנו. הגשמתי את החלום שלי על בית יציב, אבל ההתמודדות עם המשקל המשיכה ללוות אותי. שירה, יאיר ויונתן היו ילדים רזים, שהתחילו לעלות במשקל לקראת כיתה א'. נֹעם ואני הצבנו גבולות, אבל רק מתוך רצון לבחור אוכל מזין ובריא. לקראת סוף היסודי ירדו שלושתם במשקל באופן טבעי, וגם מזה לא עשינו עניין.
"בתנו הצעירה, תמרה, נולדה עם תיאבון בריא וחדוות אכילה. העלייה במשקל הגיעה אצלה בשלב מוקדם, ועשינו בדיקות כדי לוודא שאין כאן בעיה פיזיולוגית. היא הייתה ילדה אנרגטית ופעילה מאוד, והנחנו לה לנפשה. כשהייתה בת חמש, ביקשה ללכת לחוג בלט. המורה קיבלה אותה בחיבוק חם, אבל חברותיה לחוג – בלרינות דקיקות, שהיו מלוות באמהות דקיקות לא פחות – הרימו גבה והתלחששו כשראו את בתי השמנמנה בבגד ריקוד. הלכתי הביתה, והבטן שלי התהפכה. חשבתי שלא ייתכן שילדות בנות חמש מתנהגות ככה, ושברור שהן משקפות את מה שהן שומעות בבית. העליתי פוסט בבלוג שלי וסיפרתי על החוויה שעברתי. לא הסתרתי ולא ייפיתי דבר. כתבתי גם את צירוף המילים שלכאורה אסור להגות אותו – ילדה שמנה. הפוסט היכה גלים ומהר מאוד נהפך לוויראלי. הגיעו אלפי תגובות, שחלקן כללו סיפורים אישיים קורעי לב שאנשים בחרו לשתף, ובחלקן הייתה ביקורת קשה עליי כאמא שלכאורה מזניחה את בתה וגוזרת עליה חיים של סבל ואומללות. אני הרגשתי שעוררתי שיח בנושא שלא פעם אנשים נמנעים מלדבר עליו, בגלל הבושה. מאז יצאנו לדיאלוג ארוך הנמשך עד היום, בבית שלנו ומחוצה לו.
"מגיל צעיר תמרה ערה לגוף שלה ולתגובות הסביבה כלפיו ומנהלת עימו דיאלוג שמשתנה עם השנים. כהורים, החלטנו לא להכריח אותה לרזות, אלא להיות קשובים אליה ולהנגיש לה אורח חיים בריא ופעיל, שמתכתב באופן טבעי עם הטמפרמנט שלה. היום, לפי בחירתה, היא משתתפת בחוג כושר עם ילדים שגם הם בעודף משקל. המפגש עם ילדים כמוה מאפשר לה להרגיש כמו כולם; היא גם יכולה להתבונן בהם, להשוות בינה לבינם ולהבין את המצב כמתבוננת מהצד".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעידית של היום?
"כשתמרה ביקשה ממני ללכת לחוג בלט, נבהלתי מאוד: מיד הציפו אותי הזיכרונות שלי כתלמידת בלט שמנמנה וכושלת, המקרטעת בגרביון קרוע – ואז תפסתי את עצמי והסתכלתי על הילדה היפהפייה שלי, שיודעת מה היא רוצה, ושמגיע לה לקבל החלטות על בסיס החוויות שלה, לא שלי. הקשר שלי עם אמי התנהל מתוך סימביוזה בלתי אפשרית: אף פעם לא היה לי ברור איפה היא מסתיימת ואני מתחילה. אבל הילדים שלנו הם לא שלוחות שלנו ולא כרטיסי הביקור שלנו. יש להם קיום משל עצמם, ואין טעם לנסות לחסוך מהם צער וכאב שהם חלק מהעולם ומתהליך ההתפתחות שלהם".
מסר לאומה?
"היום כבר ידוע שלהיות שמן זה מצב שתלוי בנתונים הפיזיים שעימם נולדנו ולא בכוח רצון או בהתמדה, כפי שנהוג היה לחשוב בעבר. להיות שמן זה כמו להיות גבוה, נמוך, עם עיניים כחולות או חומות: תיאור של מצב ולא מעבר לכך. כהורים, התפקיד שלנו הוא לתווך לילדים שלנו את המציאות – פשוט להגיד את האמת, בהתאם לגיל הילד וליכולת שלו להכיל, ובכך לאפשר לו חיים של השלמה ושלום עם הגוף שלו, שמן או רזה, ובעיקר לתת לו תחושה שבכל מצב הוא אהוב, בטוח ומוגן".
"ההשמנה הייתה כמו צל שהילך עליי אימים". הקליקו על התמונה:
