הפינק פלויד כתבו להיט רוק, והנוער הפך אותו להמנון ה-1 בספטמבר

"עוד לבנה בחומה" בביצוע הלהקה הבריטית נהפך לשיר המחאה האולטיטמטיבי של תלמידים בכל העולם בזכות השורה הפותחת, "איננו זקוקים לשום השכלה"

עופרה עופר אורןפורסם: 01.09.19 02:01
רוג'ר ווטרס (משמאל) וחבריו לפינק פלויד, 1967. האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה?  (צילום: Keystone Features/GettyimagesIL)
רוג'ר ווטרס (משמאל) וחבריו לפינק פלויד, 1967. האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה? (צילום: Keystone Features/GettyimagesIL)
הפינק פלויד בהופעה בלונדון ב-2005. משמאל: דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריק רייט  (צילום: MJ Kim/GettyimagesIL)
הפינק פלויד בהופעה בלונדון ב-2005. משמאל: דייוויד גילמור, רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריק רייט (צילום: MJ Kim/GettyimagesIL)

דומה כי בכל שנה ב-1 בספטמבר מזמזמים בני נוער רבים את השורות הידועות כל כך משירם של הפינק פלויד "עוד לבנה בחומה", ובראשן השורה הפותחת את השיר, "We don't need no education" (איננו זקוקים לשום השכלה). הלהיט הזה, שהוקלט ב-1979, נעשה מאז שיר המחאה האולטימטיבי של תלמידים באשר הם. הנה מילות החלק המרכזי שלו, בתרגום חופשי שלי:

 

איננו זקוקים לשום השכלה,

איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,

לא ללעג מר בכיתה.

מורים – הניחו לילדים.

היי, מורים – הניחו לילדים.

הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,

הרי אתם רק עוד לבנה בחומה.

 

 

כמה רוע, כמה אלימות

 

הפינק פלויד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה במשך כ-25 שנה מאז אמצע שנות ה-60. השיר המדובר הופיע באלבומה "החומה", והלהקה שרה אותו בנימה רובוטית, כמייצגת את הילדים האומללים שאולפו לציית, או יצאו אחידים מתוך פס ייצור. את השורה "היי, מורים – הניחו לילדים", חברי הלהקה ממש זועקים כמי שמתחננים על נפשם.

 

השיר הזה, כמו מרבית השירים באלבום, שהיה לאחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הרוק, נכתב על ידי סולן ההרכב, רוג'ר ווטרס. דימוי החומה עלה בדעתו במהלך אחת מהופעותיה של הלהקה: מעריץ הרגיז אותו בכך שירק עליו, והוא חשב שכדאי לבנות חומה שתפריד בינו לבין הקהל. בעקבות צאת האלבום "החומה" ובהמשך לאותו רעיון עיצבה הלהקה ב-1980 מופע גרנדיוזי, שהאלמנט המרכזי בו היה חומה ענקית (בשיאה היו בה 340 לבנים) שנבנתה במהלך ההופעה עד שהסתירה את חברי הלהקה, שמצידם, המשיכו לשיר ולנגן. המופע כלל גם מסוקים שהמריאו מעל הבמה, מערכות הגברה אדירות, קולות נפץ וחזיר גומי ענקי שריחף מעל לראשי הצופים בקהל וסרק אותם בזרקורים רבי עוצמה.

 

השיר "עוד לבנה בחומה" גם נכלל בסרט "פינק פלויד – החומה" (ראו סרטון למעלה), שם רואים מורה מרושע מצליף בתלמידים במקל, ואת עמיתיו חמורי הסבר – הסאדיסטים! – משליטים את מרותם על הילדים הכפופים. האומלל מכולם הוא ילד שהמורה לועג לו, לקול צהלת חבריו לכיתה, כי נתפס כותב שירים. אבל לא רק המורים מתאכזרים לילדים: גם הוריו של אותו תלמיד נהנים להצליף בו וממש מתענגים על כך. כמה רוע! כמה אלימות! בסרט מוצגים הילדים כשהם פוסעים בטור עורפי על פי הקצב של השיר, עטויי מסכות שמעלימות את האינדיווידואליות שלהם, עד לרגע שבו הם מתחילים להתקומם ושורפים את בית הספר. עד מהרה מתברר שכל אלה היו הזיה של הילד המשורר שפוקח את עיניו ומגלה שהוא עדיין בכיתה, עדיין נתון למרותו של המורה המתעמר.

 

לא קשה לנחש שרוג'ר ווטרס, פעיל חברתי שבשנים האחרונות מעורב מאוד בתנועת BDS ונודע במאמציו להניא זמרים ידועי שם מלהופיע בישראל, חשב על חוויות הילדות שלו בשעה שחיבר את השיר. מן הסתם הוא ביטא בו את הסבל שחש, את מפחי הנפש ואת רצונו העז להתמרד.

 

רוג'ר ווטרס. מפח נפש ורצון להתמרד (צילום: AP)
    רוג'ר ווטרס. מפח נפש ורצון להתמרד(צילום: AP)

     

    טעות בדקדוק

     

    האם יש לקבל בהסכמה מלאה את המסר של השיר, כמות שהוא? האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה? האם רוב המורים עוסקים בעיקר בשליטה על המחשבות, בדיכוי ובהשפלה? האם ההורים מתעללים בילדיהם כשהם מאלצים אותם ללכת ללמוד?

     

    שמחת השיבה לבית הספר, שאינה מחזה נדיר, ושאפשר להבחין בה ב-1 בספטמבר בבתי ספר רבים, מעידה כי ילדים ובני נוער שמחים בדרך כלל על שגרת יומם, רוצים להתפתח ולהרחיב את השכלתם, ואינם חשים שמוריהם עוינים או אכזריים. כדאי לציין גם כי למרבה ההפתעה, בשורה הידועה ביותר בשיר יש טעות דקדוקית: הניסוח הנכון אמור להיות "We don't need any education" (עם זאת, יש כמובן להודות שהטעות לא הפריעה לשיר וללא מנעה ממנו להיות להיט ענק).

     

    היום, 1 בספטמבר 2019, יש לאחל לתלמידים שלא יחושו שהם "רק עוד לבנה" בשום חומה, אלא יפיקו מהלימודים את מירב התועלת וייהנו מהרחבת הדעת שבית ספרם יכול להקנות להם.

     

     

       

       

      איזה זיכרונות היו לעלי מוהר מבית הספר? הקליקו על התמונה:

       

      "והמורה אומרת, עוד מעט כבר סתיו". הקליקו על התמונה (צילום: ויוי מוהר צידון)
      "והמורה אומרת, עוד מעט כבר סתיו". הקליקו על התמונה (צילום: ויוי מוהר צידון)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים