זה לא התחיל בהתגברות על הפחד. ההתגברות בוודאי תבוא בהמשך, שכן היא אינה נקודתית, אלא מתמשכת לאורכן של סיטואציות. וחוץ מזה, פחדים, יצורים ממזריים שכאלה, אינם נכנעים בבת אחת, אלא נלחמים על קיומם תוך שהם נוטים ללבוש ולפשוט צורה, תוך שהם רוקדים בהתרסה מתוך מנעד של חוויות שאנחנו סוחבים איתנו (כן, המפקד, הבאנו גם את הקיטבג). אז אם זה לא התחיל בהתגברות על הפחד, במה בעצם זה התחיל? אני מריצה לאחור את הסרט ומבינה שזה התחיל בהחלטה. אבל לא סתם החלטה כמו "מהיום אני מורידה סטרס", או "בשנה הקרובה אקדיש יותר זמן לתחביבים שלי". אלה הן החלטות אמורפיות ונוזליות שאין להן נקודת משען להינתז ממנה. זו צריכה להיות החלטה מפלחת תודעה וקרביים ונחושה כמו תנועת החתירה של מייקל פלפס. ואכן, כזו החלטה היא הייתה – ההחלטה שלי להתחיל ללמוד שחייה. ונקודת המשען שלה הייתה מוברגת אל המוות.
כמה שבועות לפני שנפטרה תמר אברמוביץ', אמו של חברי הטוב יובל, קפצה לי מודעה על לימודי שחייה כלשהם. באגביות מוחלטת של מישהי שחזרה מיום מתיש בעבודה, וכל הכוח שנשאר לה מספיק רק כדי לרפרש את הפיד, מילאתי פרטים, כי הרי אני תמיד אומרת לעצמי שיום אחד אלמד לשחות ואפסיק לשבת על סיפון החיים ולקרוא ספר בזמן שכולם מתיזים פאן במקסימום בתוך גלויה יוונית. ליתר ביטחון, כדי לזמן את אותה מציאות רצויה ולמשוך אותה אליי, גם הלכתי כעבור כמה ימים לקנות בגד ים. אדום, אלא מה: המגנט האנרגטי הכי משכנע שאני מכירה. בבחינת, כאשר בגד הים מוכן, המציל בא. בגד הים היה כל כך יפה, שהנחתי אותו במקום בולט לעין בארון הבגדים ושמחתי שיש לי בעלות על יצור כזה חתיך. לא דמיינתי שכל כך מהר הוא ואני נצוף הרחק מהקיר (אבל עדיין אוחזים בידיה של מורן, המדריכה שלי, שכשתכירו אותה בטורים הבאים, פשוט תתאהבו בה, כמוני. אבל למה אני רותמת את המצופים לפני הסוסים. חכו).
בואו נדבר רגע על זה שאמא לחיילים בצבא הגנה לישראל (שזו הדרך שלי לומר שהגעתי לגיל שפעם היה המשקל שלי) לא יודעת לשחות. איך זה קורה? הכל בגלל פחדים שבאים לנו בירושה ובתורשה. כן, בחיי. לא רק תכונות אופי, צבע עיניים וסרוויסים אנחנו מקבלים מהדורות הקודמים, אלא גם את סט הפחדים והזיכרונות שלהם, ואפילו קראתי על זה מחקר לא מזמן בהקשר של בני הדור השני והשלישי. אז אני דור 200 לנמנעי מים, ואני ממש לא אשמה בחרדת העמוקים הזו שיש לי: זה הכל בגלל שילדות עיראקיות גדלות על ערך ההימנעות ונרתמות למותני הסבתות שלהן בערך ביום שבו הן נולדות, ואף אחד לא באמת נותן להן להתרחק, בוודאי לא למחוזות בולעניים שאפשר לטבוע בהם או לחטוף זיהומים.
את העובדה שהכנסתי פרטים למודעה שכחתי במהירות שבה היא צללה במעבה הסמארטפון, אבל כמה שבועות אחרי זה, כשהגעתי לחבק את יובל במחלקה הפנימית באיכילוב, קצת אחרי שהוא הודיע לי שאמו נפטרה, חזר אליי הצילום של האיש החותר וחותך את המים, זרועותיו מתיזות נטפי חיים, ואמרתי לעצמי בלב: "אם מתקשרים אליי מהמודעה של השחייה, אני נרשמת". למחרת, יום שישי, תשע בבוקר, שלוש שעות לפני ההלוויה של תמר, אני יושבת על המיטה בחדר השינה שלי, והטלפון מזמזם. האישה מעברו השני של הקו שואלת אם אני זו אני, ומסבירה שהיא מתקשרת לגבי המודעה.
"רצית ללמוד לשחות?" היא מתעניינת.
תוך שנייה וחצי אני שומעת את עצמי אומרת: "אני נרשמת".
"רגע, עוד לא מסרתי לך פרטים. את בכלל לא יודעת מה זה דורש".
"זה לא חשוב. אני נרשמת. יש מקום בימי שישי בבוקר?"
1,000 ומשהו שקלים בשלושה תשלומים אחרי זה, וימי שישי שלי עד החגים נוקדו בהחלטה. הנה היא, ההחלטה הנוקבת, מפלחת התודעה, זו שמגלים רק בדיעבד כי חצתה את ים החיים לשניים – לפני ואחרי. החלטה שלא משנה מה יקרה, אני עכשיו מטביעה את כל המחשבות הקודמות, את כל התירוצים, ההרגלים והפחדים שאינם שלי, את ניגון המילה "סמאללה" מפיה של ננה ג'ולייט בכל פעם שאחד מילדיה או נכדיה התעטש, את זה שבטור הגדרות העצמי שלי יש את הסעיף הזה, "אני לא יודעת לשחות". ההחלטה התקבלה בקול פנימי אחד, ואני פשוט הולכת ללמוד לשחות.
שימו לב: לא "אני הולכת להתגבר על הפחד" (עוד לא רציתי להתעמת איתו, מחשש שהוא יכריע אותי שוב, למרות שהפעם היה משב של נחישות באוויר, והרגשתי שהוא מצטנף מפניו), אלא "אני הולכת ללמוד לשחות". "אני אדע לשחות". "אני אשחה".
מזל שהתאפקתי ולא סיפרתי על כך ליובל באמצע ההלוויה, אבל במהלך טקס האשכבה סיפרתי לה בלב, לתמר, שזה בזכותה. לא שתכננתי את זה ככה, אבל המפגש עם אוזלת החיים יצר תנועה, וההתנגשות בקיר הקיום הובילה אותי לעזוב סוף-סוף את הקיר שלי.
לשיעור הראשון בבריכת השחייה בכפר הירוק (שנמצאת, צחוק הגורל, מרחק של יידוי כדור קובה מבית העלמין קריית שאול שבו קבורה סבתא שלי, סרבנית המים הבינדורית) הגעתי כשאני גוררת את הקיטבג ובתוכו כל ערימת הפחדים שלי, אבל כשטבלתי את רגל ימין בטמפרטורה מדויקת של 28 או 29 מעלות, הקפדתי להשאיר אותו מחוץ למים. מה שלא השארתי מחוץ למים זה את שתי ההבטחות שנתתי לעצמי כשנתתי לבחורה מעברו השני של הקו את מספר כרטיס האשראי: 1. אני הולכת לסמוך על המדריכה שלי מאוד-מאוד-מאוד, ואני יודעת שהיא תשמור עליי שלא אטבע. 2. אני הולכת לעשות כל מה שהמדריכה שלי תגיד לי לעשות, בלי להתנגד.
אלה היו שתי ההבטחות הכי חשובות שנתתי לעצמי השנה.
המשך יבוא.
