ענק של כנפי פרפר ועיר מתיקי תורה: עבודות נבחרות ממכללת תל חי

בוגרי המגמות לקרמיקה וצורפות במכללה הצפונית הציגו פרויקטי גמר אישיים בשלל טכניקות מסורתיות. הציצו למשל בפרויקט של קינאנה איברהים, שפתחה את לבה

סיגל נמיר

|

22.08.19 | 13:26

הפרויקט של מאי גלילי. מקור ההשראה: תיקי התורה הספרדיים - תיבות עץ הדורות ומעוטרות, שעוטפות את ספר התורה. עשרות גרסאות מוקטנות, מעין מהדורה אישית מקרמיקה, יצרו מראה של עיר ערבית, וגילו את ההשפעה של האסתטיקה האסלאמית (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של מאי גלילי. מקור ההשראה: תיקי התורה הספרדיים - תיבות עץ הדורות ומעוטרות, שעוטפות את ספר התורה. עשרות גרסאות מוקטנות, מעין מהדורה אישית מקרמיקה, יצרו מראה של עיר ערבית, וגילו את ההשפעה של האסתטיקה האסלאמית (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של הדר יחזקאל. כבת לחוקרת עשים במכון הוולקני, יחזקאל צפתה במינים רבים של פרפרים ועשים. את סדרת התכשיטים שהציגה, המשלבת מחברים מעולם הצורפות עם גזירי נייר, היא עיצבה בהשראתם של כנפי הפרפר (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של הדר יחזקאל. כבת לחוקרת עשים במכון הוולקני, יחזקאל צפתה במינים רבים של פרפרים ועשים. את סדרת התכשיטים שהציגה, המשלבת מחברים מעולם הצורפות עם גזירי נייר, היא עיצבה בהשראתם של כנפי הפרפר (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הרוג'ום (גל אבנים) של דין שרון, בשיתוף פעולה עם יובל בר. טבעות חמר דמויות אבן, שהושחלו על קונסטרוקציית מתכת (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הרוג'ום (גל אבנים) של דין שרון, בשיתוף פעולה עם יובל בר. טבעות חמר דמויות אבן, שהושחלו על קונסטרוקציית מתכת (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
שחר ענבר מציגה סדרת ציורים וחריטות על משטחי פורצלן. כמי שמתמודדת עם בעיות קשב וריכוז, מצאה באמנות רוגע ומיקוד, ואת ההבנה הזו היא רוצה להעביר הלאה, אחרי תואר שני בתרפיה באמנות (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
שחר ענבר מציגה סדרת ציורים וחריטות על משטחי פורצלן. כמי שמתמודדת עם בעיות קשב וריכוז, מצאה באמנות רוגע ומיקוד, ואת ההבנה הזו היא רוצה להעביר הלאה, אחרי תואר שני בתרפיה באמנות (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של נריה זהבי החל ברעיון ליצור קונכיות קרמיקה קלועות, שישמשו ''צימרים לציפורים''. בסופו של תהליך העבודה התפתחו צורות מורכבות ובתים מופשטים יותר (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של נריה זהבי החל ברעיון ליצור קונכיות קרמיקה קלועות, שישמשו ''צימרים לציפורים''. בסופו של תהליך העבודה התפתחו צורות מורכבות ובתים מופשטים יותר (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של קינאנה איברהים. בהשראת עבודת הרקמה המסורתית המעטרת את שמלות הנשים הדרוזיות, כשהמוטיב המרכזי הוא הלב (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
הפרויקט של קינאנה איברהים. בהשראת עבודת הרקמה המסורתית המעטרת את שמלות הנשים הדרוזיות, כשהמוטיב המרכזי הוא הלב (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

צפונית לקרית שמונה, על צלע ההר המוריק בקרבת חצר תל-חי ההיסטורית, נמצאת המכללה האקדמית תל-חי. תחילה הוקם כאן המכון לאמנויות, ומשהתבסס וקנה לו שם, נוסדה סביבו המכללה. היום המכון הוא חלק מהמכללה, ומציע, מעבר למסלול לימודי התעודה התלת-שנתי, שני מסלולים בני ארבע שנים לתואר בחינוך ולתואר רב-תחומי.

 

"הייחוד שלנו הוא שאנחנו לא מוותרים על הטכניקות המסורתיות, אלא מחברים אותן לתפיסות העכשוויות באמנות ובעיצוב", אומרת ד"ר גל שחר, מנהלת המכון. "תוכנית הלימודים שלנו נשענת ברובה על סדנאות מעשיות, ושמה דגש על פיתוח מיומנויות טכניות גבוהות, לצד פיתוח השפה האישית".

 

שלוש מחלקות המכון – אמנות פלסטית, קרמיקה וצורפות – אינן המוניות, והלמידה מתרחשת בקבוצות קטנות. המחלקות לקרמיקה ולצורפות מאורגנות באופן

פיזי סביב גרעין מרכזי ברוח האטלייה של פעם. במרכז נמצאת הסדנה (ובה המרצים), וסביבה הכיתות והחדרים. באופן הזה, מסבירה שחר, מתפתחת כאן קהילה יוצרת. "כמו המעיינות הנסתרים בגולן", היא משווה בלוקל פטריוטיות נלהבת, ''כך המכון לאמנויות הוא פנינה ייחודית ואינטימית בסצנת האמנות והעיצוב, הרפתקת-חיים למי שרוצה להתנתק לזמן מה מהסצנה האורבנית, ולהקיף את עצמו במרחבים הירוקים ובשקט".

 

הנה כמה מעבודות הבוגרים הטריים של מחלקות הקרמיקה והצורפות במכון:

 

קינאנה איברהים, לב

 

תעודת זהות

 

קינאנה איברהים, 22, גדלה ומתגוררת במג'דל שמס בצפון רמת הגולן. לפני ארבע שנים עברה בבית החולים רמב"ם פעולה כירורגית, במהלכה סתמו הרופאים חור קטן בלבה. שנה מאוחר יותר נרשמה למכללת תל-חי, והלב המשיך ללוות אותה כמוטיב מרכזי בתרגילים השונים בכל שנות לימודיה.

 

הפרויקט

 

בפרויקט הגמר שלה ביקשה קינאנה לשתף משהו מחייה, מעולמותיה. "לדבר על עצמי, ומאיפה באתי", במילים שלה. היא יצרה סדרת תכשיטים בהשראת הרקמה הסורית המסורתית המעטרת את שמלות הנשים ביישוב הדרוזי, כשהמוטיב המרכזי בכל אחד מהתכשיטים הוא הלב.

 

קינאנה איברהים משתפת בעבודתה גם את שורשיה האסתטיים, וגם את תחושותיה כמי שעברה הליך כירורגי לסתימת חור קטן בלבה (צילום: סיגל נמיר)
    קינאנה איברהים משתפת בעבודתה גם את שורשיה האסתטיים, וגם את תחושותיה כמי שעברה הליך כירורגי לסתימת חור קטן בלבה(צילום: סיגל נמיר)

     

    "זהו מסע שהתחיל בהתבוננות על הלב הפיזי שלי, שדרש 'תיקון', והתפתח למחקר על הלב הרוחני, הזהות האישית והמשפחתית שלי", נכתב בטקסט המלווה את העבודה. "מלאכות-היד המסורתיות משמרות את המורשת העממית-האותנטית שבה גדלתי ואת האסתטיקה הערבית הייחודית שמסמלת את התרבות והזהות שלנו. הלבבית (קבה) הרקומה בחזית השמלה עוטרה תמיד במוטיבים הקשורים בנושאי צמיחה ופריון, והיא שימשה קמע לנשים שנחשבו פגיעות במיוחד, קמע ששימש לעיטור ולהגנה מאגית על אזור החזה ולב האשה.

     

    מלאכות הרקמה והקליעה המסורתיות שימשו בסיס למלאכת הצורפות (צילום: סיגל נמיר)
      מלאכות הרקמה והקליעה המסורתיות שימשו בסיס למלאכת הצורפות(צילום: סיגל נמיר)

       

      "בפרויקט שלי כבת העדה הדרוזית בחרתי להשתמש ברקמה המסורתית ובמוטיבים שעברו עיבוד, נצרבו במתכת ונשזרו באובייקטים יומיומיים שקיבלו פרשנות חדשה. המלאכות המסורתיות המשפחתיות - רקמה וקליעת הסלים - שימשו בסיס למלאכת הצורפות, באמצעותה יצרתי חפצים ישנים-חדשים''.

       

      דין שרון, אדם שואל אדמה

       

      תעודת זהות

       

      דין שרון, 26, גדלה בכרכור. ליום הפתוח בתל-חי הגיעה בהמלצת קרמיקאית שאליה הגיעה לחוג אחרי השחרור מהצבא, "ולגמרי עפתי על זה. ממילא רציתי מאוד לחיות בצפון תקופה, וזה התאים בול". עכשיו, אגב, היא בתהליכי מעבר עם בן-זוגה לקצה השני של הארץ, למצפה רמון.

       

      הפרויקט

       

      נקודת המוצא של שרון הייתה הרצון לעבוד בחומר מקומי מתוך עשייה בראשיתית. את החמר שאתו עבדה חפרה בעצמה בכמה מקומות במכתש הגדול, את הדליים עם אדמות החרסית המגוונות הסיעה לתל-חי, כתשה וסיננה, דיללה במים וייבשה, לשה ועשתה טסטים לשריפה, והתחילה לעבוד.

       

      במהלך השנה התגבשו שני גופי העבודה שהציגה בסיום לימודיה: האחד מתכלה, האחר יכול לשרוד שנים רבות. שתי העבודות נשענות על חומר מקומי, אולם הן נותנות תשובות הפוכות לשאלה האם לשחרר את היצירה ולאפשר לה לחזור למקום שממנו באה, או להשאירה כחותם אמנותי לשנים רבות.

       

      העבודה האחת היא צלחות וספלים שעברו מירוק – שיוף עמלני של החמר בעזרת אבן קטנה, עד שהחמר מבריק לגמרי. המירוק הוא שיטה עתיקה ששימשה לאיטום כלי חרס לפני עידן הגלזורה. את ההשראה קיבלה דין ממנדלות החול הטיבטיות, שעשייתן שואבת את היוצר לתהליך מדיטטיבי, אך הן חסרות ערך שימושי, וערכן הוא בעצם תהליך העבודה עליהן ותרומתו ליוצר. "התפתח איזשהו טקס שיצרתי על האובניים כלים, מירקתי אותם בעבודה מאומצת, ובכל יום מזגתי מים לאחד הכלים, וכעבור כחצי שעה הוא החל להיסדק, להתבקע ולהתפורר, עד שחזר להיות חומר הגלם".

       

      הרוג'ום של דין שרון ויובל בר. אלה לא אבנים, אלא טבעות חמר (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
        הרוג'ום של דין שרון ויובל בר. אלה לא אבנים, אלא טבעות חמר(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

          

        העבודה השנייה שהציגה דין היא אובייקט פיסולי, מעין רוג'ום (גל אבנים למטרות שונות, מסימון קבר ועד סימון דרך), שנעשה בשיתוף עם ידיד, יובל בר, אמן ברזל שסדנתו נמצאת בקיבוץ דפנה. "אובייקט עגול ואורגני של טבעות שפוסלו לצורת אבנים או חלוקי נחל גדולים".

         

        בר יצר את קונסטרוקציית המתכת, ושרון יצרה טבעות חמר דמויות אבנים, אותן השחילה על השלד האיתן. הטבעות עברו שתי שריפות, כל אחת מהן בטכניקה עתיקה שונה. הראשונה – שריפה בסיסית בבור אדמה, והשנייה – שריפת עישון – נעשתה בחבית, בתוך תערובת של נסורת וגללי פרות, והיא זו שנתנה לאבנים את צבען השחור.

         

        עדן גדג', רקוויאם

         

        תעודת זהות

         

        עדן גדג', 28, נולדה בחיפה ובגיל תיכון עברה עם משפחתה לקיבוץ מורן. בטיול שאחרי הצבא הגיעה לדרום אפריקה, מרכז אמריקה וניו זילנד, בה החלה ליצור תכשיטי מקרמה כדי למכור בשווקים מקומיים ולממן את מסעה. מכאן הדרך לצורפות הייתה קצרה, וחודש אחרי שנחתה בארץ התחילה את הלימודים בתל-חי.

         

        הפרויקט

         

        "פרויקט הגמר זה לשים את הלב שלך בעבודה האמנותית שלך", אומרת גדג', וכמי שגדלה ליד הים, גלשה וצללה, היא ביקשה להציב במרכז הפרויקט את אהבתה לאלמוגים, וליתר דיוק את המשבר האקולוגי המוביל להיעלמותם.

         

        כחובבת צלילה, עדן גדג' יצרה ענקים שמדמים אלמוגים גוססים, וכבר הוזמנה להציגם במילאנו (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
          כחובבת צלילה, עדן גדג' יצרה ענקים שמדמים אלמוגים גוססים, וכבר הוזמנה להציגם במילאנו(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

           

          את תהליך גסיסתן והיכחדותן של שוניות אלמוגים בנות מאות ואלפי שנים בעקבות ההתחממות הגלובלית והטמפרטורה העולה של מי הימים היא מדמה בקורוזיה הכימית שהעבירה את סדרת הענקים שעיצבה, בהשראת אלמוגי מוח ושושנת הים.

           

          את הסדרה כבר הוזמנה להציג ב-Artiststar, אחת מתערוכות שבוע התכשיטים המתקיים במילאנו מדי חודש אוקטובר.

           

          הדר יחזקאל, מקרוב

           

          תעודת זהות

           

          הדר יחזקאל, 27, הגיעה לתל-חי מלפיד שבחבל מודיעין. הרישום לצורפות היה ספונטני. "נגעתי בכל כך הרבה חומרים, וזו הייתה המלאכה היחידה שלא ידעתי עליה דבר. אפילו לא להחזיק משורית. והתאהבתי. גם בחומר וגם במקום".

           

          הפרויקט

           

          אמה של יחזקאל חוקרת עשים במכון וולקני, וכילדים הסתכלו היא ואחיה במיקרוסקופ במיני פרפרים ועשים. בפרויקט הגמר התחברה יחזקאל לפרפר כמייצג חוויות מילדותה בפרט, ואת הרגש והנפש האנושית בכלל. בהשראת הכנפיים השבריריות ובאותה עת מלאות העוצמה היא עיצבה סדרת תכשיטים האוצרים בתוכם תנועה ועשויים ממתכת וגזירי נייר.

           

          ענק של הדר יחזקאל. ענקים האוצרים בתוכם תנועה, ככנפי הפרפר (צילום: סיגל נמיר)
            ענק של הדר יחזקאל. ענקים האוצרים בתוכם תנועה, ככנפי הפרפר(צילום: סיגל נמיר)

             

            את המבנה הקשקשי של כנף הפרפר המתגלה בהגדלה היא דימתה לשריון, שהומר בתהליך הפשטה לענק, עגילים וסיכות, המשלבים מחברים מעולם הצורפות עם גזירי נייר שחלקם מזכירים את צורת כנפי הפרפר וחלקם מציגים הדפסים של גזר קיפח, שהוא אחד מצמחי הבר המקומיים.

             

             

            מאי גלילי, זהב אדמה

             

            תעודת זהות

             

            מאי גלילי, 27, נולדה בארצות הברית ועלתה עם משפחתה לחיפה בגיל שבע. אחרי השחרור התחילה ללמוד נפחות בסטודיו בברקלי. על הדרך התנסתה גם בניפוח זכוכית, וממנה הגיעה לקרמיקה. "סוף סוף היה אפשר לגעת בחומר עם הידיים ולא בעזרת כלים, וזה היה נורא מרגש".

             

            הפרויקט

             

            נקודת הפתיחה של "זהב אדמה" הייתה נקודת הסיום של שיתוף הפעולה שנרקם בין החוג לאמנות לבין מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם. הסטודנטים התבקשו לבחור פריט מהאוסף, וליצור בהשראתו עבודה משלהם. גלילי התלהבה מסיפורם וצורתם של תיקי התורה הספרדיים – תיבות עץ הדורות עם עיטורי מתכת וריפוד קטיפתי, שעוטפות את ספר התורה. בהשראתם עיצבה גרסה מוקטנת והרבה פחות מפוארת של התיבות, על תקן חפץ אמונה אישי נייד בגודל שיכול להיכנס לכיס.

             

            הפרויקט של מאי גלילי. דוגמית ממאות אוביקטים שיצרה בהשראת תיקי תורה ספרדיים (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
              הפרויקט של מאי גלילי. דוגמית ממאות אוביקטים שיצרה בהשראת תיקי תורה ספרדיים(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

               

              "בגרסה הקטנה מהחמר נראו פתאום הצורות המסורתיות כמו עיר ערבית, סוג של יודאיקה איסלמית. פתאום היה ברור מאיפה הצורות צמחו, וההתכתבות שלהן עם האדריכלות המקומית".

               

              מרחוק, וכקבוצה, מתבהר מהיכן צמחו הצורות (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
                מרחוק, וכקבוצה, מתבהר מהיכן צמחו הצורות(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

                 

                בפרויקט הגמר ביקשה גלילי לשמר את צורניות האובייקטים, ולמצוא להם זיגוג מתאים. הגלזורה המתאימה ביותר, כך מצאה, היא הלאסטר. לאסטר הוא שמה של טכניקה מסורתית להשגת זיגוג מבהיק בעל אפקט מתכת אצילי, ללא שימוש במתכות האציליות. הלאסטרים הראשונים פותחו במאה התשיעית במסופוטמיה, היו פופולריים מאוד בפרס, במהלך המאה ה-10 נדד הידע המקצועי באיטיות לצפון אפריקה ולבסוף לחלקים שונים באירופה.

                 

                במחקרה החומרי נעזרה גלילי ברעיה שטרן, אחת הקרמיקאיות היחידות בארץ המתמחה ויוצרת בטכניקת הלאסטר. בפרויקט הגמר הציגה דוגמית מתוך 342 אוביקטים שנוצרו בעשרות ניסויים ו- 22 שריפות.

                 

                שחר ענבר, עיבוד

                 

                תעודת זהות

                 

                שחר ענבר,27, גדלה בפרדס חנה-כרכור. ילדה עם בעיות קשב וריכוז שקיבלו מענה בעזרת תרפיה באמנות. את ההצלה הזאת היא רוצה להעביר הלאה, "לטפל בילדים כמו שטיפלו בי". הלימודים בתל חי הם שלב בדרך לתואר שני בתרפיה באמנות. "ביומיום אני מאוד תזזיתית. העשייה האמנותית מצליחה לפקס אותי, להרגיע, לאפשר לי לשבת ולנשום. ועל זה בדיוק מדבר פרויקט הגמר שלי".

                 

                הפרויקט

                 

                "עיבוד" מציג סדרת ציורים וחריטות על גבי משטחי פורצלן. הציור, שליווה את עבודותיה של ענבר בכל שנות הלימודים, הגיע בפרויקט הגמר לבשלות. היא החלה לעבוד ללא כל תכנון מראש. חומרי הגלם היו פורצלן, צבע ומכחולים, והלך הרוח ספונטני לגמרי: "החלטתי שלא משנה באיזו צורה הפורצלן יתייבש, אקבל אותה; ולא משנה מה היד תשרבט – אחיה בשלום עם הציור הסופי. האתגר העיקרי היה להצליח לשבת, כי זה לא קורה לעתים קרובות".

                 

                משטחי הפורצלן המצוירים של שחר ענבר. תהליך ספונטני לגמרי (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
                  משטחי הפורצלן המצוירים של שחר ענבר. תהליך ספונטני לגמרי(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

                   

                  נריה זהבי, ביתי

                   

                  תעודת זהות

                   

                  נריה זהבי, 26, גדלה בראש העין ולצפון הגיעה עם בן-הזוג. בקרוב יעברו לחיפה, שם קיבלה על עצמה זהבי את המשימה להפיח חיים בסטודיו של אמן הקרמיקה ישראל בנקיר, שעמד שומם מאז נפטר, לפני מספר שנים. "לעבוד בסטודיו מאובזר עם כל האוצרות של ישראל מסביב זה פשוט חלום", היא אומרת.

                   

                  הפרויקט

                   

                  המחשבה הראשונית של זהבי הייתה ליצור קונכיות קרמיקה קלועות, שייתלו על עצים או יונחו במיקומים אסטרטגיים אחרים, ויזמינו את הציפורים למנוחה ולקינון בפינה מוגנת. "צימרים לציפורים", היא מחייכת.

                  לאט לאט, תוך כדי עבודה, כשהיא בוחנת שיטות עבודה שונות עם משטחים, החלה לקרוע את החמר השטוח לקרעים זעירים, ואת הקרעים לחבר זה על זה. בהדרגה המשטחים קיבלו נפח, והתפתחו לצורות מורכבות ומעניינות.

                   

                  מקן לציפורים לבית ליצורים מופשט. הפרויקט של נריה זהבי (צילום: המכון לאמנויות תל-חי)
                    מקן לציפורים לבית ליצורים מופשט. הפרויקט של נריה זהבי(צילום: המכון לאמנויות תל-חי)

                     

                    כך, מסוגי חמר שונים וממגוון תערובות, בעבודה מדיטטיבית, יצרה זהבי אובייקטים מכילים, בתים מופשטים, נהדרים בדרכם, ליצורים שאינם באמת קיימים בעולם. 

                     

                     
                    הצג:
                    אזהרה:
                    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד