כתבה מחזה על רווקות נצחיות ומצאה חתן: "אל תפסיקו לחפש"

מלכי דיר (38) חיפשה זוגיות במשך 14 שנים. בדיוק כשהשתתפה בכתיבת מחזה על חייהן של רווקות, הלכה לסדנת משחק והכירה את שי. בעוד חודש הם מתחתנים

מלכי דיר . "המתנה הכי חשובה שקיבלתי במהלך תקופת הרווקות הייתה ההיכרות שלי עם עולם התיאטרון" (צילום: אוהד צויגנברג)
מלכי דיר . "המתנה הכי חשובה שקיבלתי במהלך תקופת הרווקות הייתה ההיכרות שלי עם עולם התיאטרון" (צילום: אוהד צויגנברג)

 

מלכי דיר (38), מאורסת, אחות בחדר מיון ושחקנית בתיאטרון "פסיק", מתגוררת בירושלים

 

נולדתי וגדלתי בבית דתי לאומי בשכונת גילה בירושלים, למדתי בחינוך התורני, בנים ובנות בנפרד. עשיתי שירות לאומי כמורה בבית ספר, ובהמשך למדתי סיעוד בשלוחה של האוניברסיטה העברית בהדסה עין כרם. רק כשסיימתי את לימודיי בגיל 24, התחלתי לצאת לדייטים ולחפש זוגיות.

 

"זה נמשך 14 שנים ארוכות של בדידות וכאב, שבמהלכן אנשים סביבי הכירו והתחתנו. פעמיים הייתי בקשר זוגי לתקופה של כמה חודשים. בשני המקרים היה דיבור על חתונה, שלא הבשיל. עברתי תהליך ארוך, מורכב ומפותל במטרה למצוא בן זוג. חיפשתי הרבה באתרי היכרויות דתיים - פעם 'דוסי דייט' היה הכי פופולרי, והיום בעיקר 'שליש גן עדן', אתר המכונה במגזר 'שני שליש גיהינום'. הגעתי למצב שבכל פעם שנכנסתי לאתרים האלה נכנסתי לדיכאון. ברגע שאת עוברת את גיל 30 הפניות מצטמצמות, והפונים הם בעיקר בני 50-45 שיוצאים מנקודת הנחה שאת כבר מספיק נואשת.

"אני זוכרת את עצמי מחפשת בכל מקום: בדרכים, באוטובוס, בסופר. אפילו הלכתי לפסיכולוגית. הרגשתי שכולם הסתדרו ורק אני נשארתי מאחור"

 

"באמת הייתי נואשת. כבר איבדתי את האמונה שאכיר את בעלי. זה היה ממש מחסור צורב, כמו צלקת או כווייה. הרגשתי חשופה. לצערי, לא הכרתי בחורים באופן טבעי וספונטני, והבליינד דייטים מהאינטרנט היו לי כל כך מוזרים ומלאכותיים, אני זוכרת את עצמי מחפשת בכל מקום: בדרכים, באוטובוס, בסופר. אפילו הלכתי לפסיכולוגית, ישבתי שם מול אישה זרה וניסיתי להסביר לה את הקשיים שבלהיות לבד. הרגשתי שכולם הסתדרו ורק אני נשארתי מאחור.

 

בשמונה השנים האחרונות כבר כמעט שלא נכנסתי לאתרים. אני אוהבת מאוד תיאטרון, אז הלכתי לסדנאות למשחק, שמילאו אותי בהרבה שמחה, ולמדתי גם ריקוד לטיני. זה לא כל כך שגרתי לאישה דתייה, אבל הגעתי לנקודת שבר. לא רציתי להמשיך ללכת רק בתלם, ופתחתי לעצמי עוד מעגלים של אנשים.

 

בסדנאות למשחק הכרתי את טל נתיב ושירלי לוי, ויחד כתבנו את המחזה 'מסיבת רווקות' של תיאטרון 'פסיק', שבו כל אחת מאיתנו הביאה את הזווית שלה כרווקה נצחית. הרגשתי שרק הן יכלו להבין אותי, כי לסביבה החיצונית אין מושג עד כמה המציאות היומיומית הזאת - של חוסר ודאות אם נמצא אהבה ואם נקים משפחה - זורקת אותנו לתהום.

 

מי שפנה אלינו שנכתוב על הנושא היה הבמאי עוזי ביטון, שהקים את התיאטרון ביחד עם אסי שמעוני ושמוליק הדג'ס. ההצגה נבנתה על אימפרוביזציה שלנו, שאחר כך תמללנו, ועוזי חיבר ותפר את הכל למחזה אחד שלם, שכולו בנוי על הסיפורים האישיים שלנו כרווקות. רק כשהתחלנו לעבוד על ההצגה הרגשתי עד כמה בוער בי הרצון להנכיח את הכאב של הבדידות כשהוא מתובל בהומור, כדי שאחרים יידעו ויבינו קצת יותר מה עובר על רווקות.

 

 

 

ואז, תוך כדי העבודה על המחזה הכרתי את שי בלקין, שחקן, סטודנט לתואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטה העברית ובוגר ניסן נתיב. הכרנו בסדנת אימפרוביזציה. ידעתי שהוא דתי והזמנתי אותו לארוחת שבת שערכתי בבית לכמה חברים. אחרי אותה שבת הוא התקשר אליי. חשבתי שאין הרבה סיכוי כי אני מבוגרת ממנו בשש שנים. לו זה פחות הפריע, אותי זה נורא הפחיד.

 

"היה לנו נורא נעים ביחד, אבל לא ראיתי איך במציאות יכול להיות כאן משהו מעבר לזה. הוא היה אחרי קשר משמעותי שהותיר אותו עם לב שבור ושמר מאוד על עצמו, כך שמשהו בו פחות התמסר טוטאלית לקשר. אבל זה השתנה ובסוף הוא הציע לי נישואים, הרים הפקה במערה קסומה באזור בית־עין, השקיע בכל פרט והצליח להביא לשם את כל החברות הטובות שלי. בעוד חודש אנחנו מתחתנים.

 

"המתנה הכי חשובה שקיבלתי במהלך תקופת הרווקות הייתה ההיכרות שלי עם עולם התיאטרון. זאת הייתה ההזדמנות שלי לבטא את עצמי, להתחבר לעצמי ולגלות את עצמי מחדש. גם היום, בכל פעם שאנחנו מעלות את ההצגה הכאב מתעורר בי. טוב שיש לי מקום לחזור אליו, להתנחם ולהיות מחובקת".

 

שורה תחתונה: "אל תפסיקו להאמין ואל תפסיקו לחפש".

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: זוהר שטרית, סגנון: אלין זידקוב כהן)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד