הישראלים שהיו בזמן אמת בפסטיבל וודסטוק המיתולוגי, השבוע לפני 50 שנה, מספרים מה באמת היה שם.
האזינו לכתבה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
יפה עדיין מרגישה ילדת פרחים
יפה בק, בת 67 מתל־אביב, אלמנה, אמא לשניים וסבתא לאחד, ביוכימאית בפנסיה. ילידת ישראל, בגיל 13 עברה לגור בקווינס, ניו־יורק, עם הוריה, בעקבות משרה שקיבל אביה באל על
"בקיץ 1969 הייתי כמעט בת 18 וכבר אחרי שנה ראשונה בקולג'. זה היה חופש גדול ועבדתי באל על, בנמל התעופה JFK בניו־יורק. התכוננתי לעבור בספטמבר לאוניברסיטת פרינסטון, זו הייתה השנה הראשונה שקיבלו לשם נשים. שמעתי שיש קונצרט גדול באפ־סטייט ניו־יורק, אבל אני והחברים אמרנו: 'מה, ניסע? למי יש חשק?' ואז לאט־לאט ברדיו התחלנו לשמוע דיווחים, שזה מהמם, שכולם הולכים, שיש בלגן. ואם יש בלגן, בטח שאנחנו רוצים ללכת, בגיל הזה בלגן זה הכי טוב".
ואיך היה בפסטיבל עצמו?
"הגענו ביום השני, באוטו טרנטה ישן של חבר, ולא היינו בטוחים אם האוטו יעבוד בכלל. היו פקקים, חנינו רחוק באמצע שדה והלכנו ברגל. כבר לא היה צריך כרטיסים, היו המון אנשים, כולם בני 23-16, מעבר לזה זה נחשב זקן. היה גשם ובלגן, אבל אנחנו אהבנו את ההמוניות".
איזו הופעה זכורה לך במיוחד?
"ההופעה של סנטנה. לא כל כך הכרנו אותם, כי לא ממש השמיעו אותם ברדיו, זה היה משהו מיוחד, עם הגיטרות המטורפות... הייתה מוזיקה מהממת והשתוללנו. אני זוכרת גם את Creedence Clearwater Revival, זו להקה שלא נשארה בתודעה".
איך הקיץ הזה השפיע על המשך החיים שלך?
"עד היום אני מגדירה את עצמי ילדת פרחים, אני אמנם בת 67, אבל זה לא יעזור. היינו בטוחים שנשנה את העולם, כמה עצוב שלא הצלחנו. הדבר היחיד שקצת הצלחנו היה לקדם את נושא שחרור האישה. ההתקדמות לא הייתה מספקת, אבל גדולה. אמנם לא שרפתי חזיות, אבל זה קרה באותה תקופה.
"בסוף כולנו נהיינו בורגנים, אבל עדיין, רוב האנשים שאני מכירה מאז מגדירים את עצמם לפי הערכים מגיל 18. אנחנו עדיין הולכים להפגנות של זכויות הפרט".
ג'פרי צעד ברגל
ג'פרי אלון, בן 65 מתקוע, נשוי, אב לשמונה וסבא לאחד, צייר. גדל בפנסילבניה ועלה לישראל ב־1979
"הייתי בן 15 בקיץ של וודסטוק וגיליתי על הפסטיבל משמועות, הרי לא היה אינטרנט ולא טלפונים סלולריים. שמעתי רק שיש אירוע עם הרבה להקות ידועות, למשל ג'פרסון איירפליין שאהבתי, והייתי סקרן מאוד. באופן אישי הייתי מתאר את עצמי אז כהיפי, היה לי שיער ארוך.
"ניסיתי לבדוק איך אני יכול להגיע לשם, לא סגרתי כרטיסים, זה עלה 18 דולר לשלושה ימים וזה היה המון כסף בזמנו. אבל שמעתי שהשכן מתכוון לנהוג לשם, הוא היה האח הגדול של חבר, אז תפסתי טרמפ איתו".
ומה היה בפסטיבל עצמו?
"פקקי התנועה בדרך היו עצומים, באיזשהו שלב עצרנו כי אי־אפשר היה להמשיך, ואז התחלנו ללכת עוד 15 קילומטר בערך, עד שהגענו לשער פתוח. אף אחד כבר לא בדק כרטיסים, אז נכנסנו חופשי. לא יודע מה הייתי עושה אם זה היה אחרת, כי לא היה לי הרבה כסף.
"לא היה לי אוהל, ואני גם לא זוכר אם היה לי שק שינה. היה גשום והמשיך להיות גשום שלושה ימים. אני לא זוכר איפה ישנתי, אומרים שאפשר לדעת שהיית בוודסטוק אם אתה לא זוכר את זה".
היו שם הרבה סמים?
"היו המון־המון סמים. ההורים ביקשו ממני להימנע מזה, אבל לא קיימתי את הבטחתי. האווירה שם הייתה כל כך חופשית, כולם היו מעבירים את הג'וינט ואת הבקבוק במעגל.
"אני זוכר שבשבת הלכתי לישון והתעוררתי באחת־שתיים לפנות בוקר, והייתי מאוד רעב. ישנו בעמק כזה, ומסביב, במקום גבוה יותר, היו אוהלים של מזון והכל היה בחינם לכולם. היה שקט, ואז פתאום שמעתי את הניגון של ג'פרסון איירפליין שניגנו את Volunteers.
"רוב הקהל עזב כבר ביום ראשון, ואני נשארתי. בבוקר יום שני, המופע האחרון היה של ג'ימי הנדריקס, ויכולתי כבר ממש להתקרב, הגעתי למרחק של 50 מטר מהבמה וראיתי אותו".
איך הקיץ הזה השפיע עליך?
"השתתפתי בשלוש ההפגנות הגדולות ביותר נגד מלחמת וייטנאם".
קן הבין שכולם מחפשים כוח
קן נגין, בן 66 מהיישוב הושעיה, נשוי ואב לארבעה, עובד במחקר ופיתוח בהייטק. גדל בפנסילבניה, עלה לישראל ב־1985
"הייתי בן 16 והלכתי לפסטיבל עם אחותי, שהייתה בת 17 וחצי. ישנו איפשהו, אני לא זוכר שהיה לי בכלל שק שינה. אני זוכר שהתחיל לרדת גשם ושהייתי רעב ולא היה לנו כסף. אין לי מושג איך בכלל מצאתי את אחותי כדי ללכת הביתה, אבל עזבנו יחד, איכשהו".
מה הדבר שהכי זכור לך?
"את השיר Tommy של The Who שנוגן בזריחה ואת ג'פרסון איירפליין".
הבנת בזמן אמת שזה רגע היסטורי?
"אני זוכר שחשבתי לעצמי שכל הזמן הכריזו שזה פסטיבל ענק ואמרתי לעצמי, האנשים האלו ממש מלאים בעצמם. הם רק מאזינים למוזיקה, זה לא כזה סיפור. הייתה לי אפס הבנה שזה עניין גדול. אבל הם כן, הם (המארגנים) הבינו, הם כל הזמן הכריזו איזה דבר ענק זה, שזה הפסטיבל הכי גדול בהיסטוריה. וכמובן שמתי לב שכולם היו ממש קולים ושהיו בנות ממש יפות. נו, ככה זה בגיל 16.
"היה ברור שיש שם אנשים כבדים שעושים סמים רציניים. כולנו עשינו סמים, ברור, אבל הייתי זהיר כי ראיתי אנשים שעברו את הסף, הסניפו דבק שנתיים, והחיים שלהם היו גמורים, או כאלו שעשו סמי הזיות ולא חזרו. זה הפחיד אותי. בהמשך השנה היה פסטיבל אחר, באלטמונט, ובו הייתה אלימות. ארבעה אנשים נהרגו שם, וזה היה מפנה בתרבות הפסטיבלים. פתאום היה ברור שיש שני צדדים לתרבות הזו".
אתה זוכר את ההתפכחות?
"ההתפכחות שלי באה יותר מההיבט הפוליטי. הרגשתי שהנערים הבוגרים יותר שראיתי, שדיברו על דברים נחמדים כמו שוויון, שלום ואהבה, ועל כמה השלטון נורא ופשיסטי, היו מאוד מלאים בעצמם. התפכחתי כי ראיתי שהם מלאי אגו ושהם פשוט משתמשים בנו, שהם לא מתעניינים בדעות של אנשים. הם היו גרועים באותה מידה. הם חיפשו כוח, בדיוק כמו האנשים שהיה להם כוח ורצו לשלוח אותנו לווייטנאם".
סוזן פיתחה תודעה פוליטית
סוזן כהן, בת 64 מצפת, אמא לבת, עיתונאית עצמאית. גדלה בבוסטון, במשפחה אורתודוקסית מודרנית, עלתה לישראל השנה
"הייתי בת 14, ואחי, שכבר סיים את בית הספר, רצה לצאת להרפתקה. ברחנו יחד מהבית ונסענו לווסדטוק עם עוד חבר.
"וודסטוק פתח לי את העיניים לכל כך הרבה דברים. משהו התחיל לזוז אצלי לגבי מה שאני רוצה לעשות. כל הדיבור על אהבה ושלום - התחושה הייתה ממש כזו".
כלומר?
"היו שם המון אנשים שטיפלו זה בזה ונתנו דברים חינם אחד לשני. זה היה הרבה מעבר למוזיקה. מלחמת וייטנאם השתוללה ברקע, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את זה. הפכתי לעיתונאית בזכות הפסטיבל".
ואיך היה הפסטיבל?
"אני זוכרת את הגשם, הבוץ והפקקים. באיזשהו שלב איבדתי את אח שלי בהמון, אבל לא פחדתי לדבר עם אחרים".
אילו הופעות את זוכרת?
"אהבתי את ההופעות של Crosby, Stills, Nash & Young ואת Creedence Clearwater Revival, שהיו נפלאים".
איך הפסטיבל השפיע עלייך?
"זה היה קיץ שקרה בו משהו בכל רגע, ובטיימס סקוור בניו־יורק כל הזמן היה צפוף מהפגנות. אנשים גויסו לצבא וזה נגע אישית לכל בני גילנו. הניסיון לעצור את המלחמה הפך להיות הדבר המרכזי. זה גרם לי לשנוא מלחמות, בייחוד את המלחמה בווייטנאם. בהמשך נכנסתי חזק לפוליטיקה המקומית בעקבות זה.
"וייטנאם לא הייתה מלחמה צודקת, אבל רק ב־1973, במלחמת יום הכיפורים, הבנתי מה זו מלחמה. בן הדוד האהוב שלי, אברם שטיין, עלה על מוקש ואיבד את שתי זרועותיו ואת שמיעתו ופניו השחירו לגמרי. הסיפור שלו גרם למלחמה להיות אמיתית בשבילי והתחלתי להתעניין בישראל".
ג'ונתן לא התלהב מהמוזיקה
ג'ונתן צ'רנוביל, בן 85 מתקוע, אב לארבעה וסב לשמונה (ועוד שניים בדרך!), פנסיונר, לשעבר יוצר סרטים, צלם, דפס וימאי בצי הסוחר. יליד ניו־יורק, עלה לישראל ב־1985
רגע, קודם כל: מה מקור שם המשפחה שלך?
“אבא שלי נולד בקייב, אוקראינה. רציתי לנסוע איתו לשם כדי לראות את המקומות שהוא גדל בהם, והוא אמר: 'על גופתי המתה'. היו לו רק זיכרונות רעים משם. הוא הגיע לארצות־הברית בסביבות 1918 ואני גדלתי בברוקלין".
ואיך הגעת לוודסטוק? אתה יותר מבוגר מהמרואיינים האחרים בכתבה.
"חברה שלי בזמנו הייתה חלק מהמארגנים של וודסטוק. היא רצתה ללכת, אז הלכתי. לצערי, יום־יומיים לפני שהתכוונו לצאת לדרך דפקתי את הגב כשחטבתי עצים להסקה. כאב לי, היה לי קשה לזוז וזה היה מבאס קצת. בכל מקרה, 'ארזו' אותי ולקחו אותי לכירופרקט, ומשם העבירו אותי לאוטו של חברה שלי ויצאנו לדרך לוודסטוק.
“הגענו מוקדם, כמה ימים לפני הפסטיבל עצמו. בנינו מחנה. בגלל הגב שלי היה לי קשה להסתובב אבל עשיתי את זה בכל זאת. וכן, הייתי מבוגר יותר משאר הקהל אבל השתלבתי.
“חברה שלי הייתה יותר בצד ההיפי בתקופה הזו ואני יותר בצד הפוליטי. עישנתי המון חשיש, זה היה חלק אינטגרלי מחיי בתקופה ההיא. מאז הפסקתי, אחרת הייתי כבר מת מזמן".
ואיך הייתה החוויה בפסטיבל?
“או בוי, ירד גשם והיה המון בוץ. היינו באוהל כי האנשים שהייתי איתם, היה להם שכל! היה להם ברור איך זה הולך להיות. אז היינו מוגנים מהגשם.
"היה שם מטבח חינמי, הכנו סירים ענקיים של דייסת שיבולת שועל ואורז, כי רצינו, זאת אומרת, החבר'ה שהיו איתי רצו, להאכיל כמה שיותר אנשים. והייתה גם מרפאה, הבנו שעם כל כך הרבה אנשים יהיה צורך בזה, ואני מאמין שגם נולדו תינוקות במהלך הפסטיבל.
"תמונה שיושבת אצלי בראש, זה שבאמצע שדה בוצי עמדה מכונת דפוס. גדלתי במשפחה של דפסים אז ידעתי איך נראה מכבש דפוס, זה היה על פלטת עץ באמצע הגשם והבוץ, לא היה לי מושג מי הזמין את זה”.
ואיך הייתה המוזיקה?
"המוזיקה בוודסטוק לא הייתה בכלל כוס התה שלי. גדלתי על מוזיקה קלאסית ומשם נדלקתי על ג'אז וזה עדיין המוזיקה שלי. אבל אני זוכר באופן מוחשי את ג'ימי הנדריקס מנגן את The Star Spangled Banner, טייק על ההמנון האמריקאי שנהיה סמל של הסיקסטיז".
בתור בן זוג של אחת המארגנות, ציפית מראש לאירוע היסטורי?
"לא ידעתי למה לצפות. הנחתי שזה יהיה מלא היפים שנפגשים, אז הבנתי שתהיה סוג של מסיבה, אבל לא ידעתי מעבר לזה. כולנו חשבנו שהמשיח מעבר לפינה, כי האספקט של האהבה והשלום היה מאוד אמיתי. גם הסקס, הסמים והרוקנרול היו אמיתיים, אבל אני והחברים שלי קיוונו ברצינות שזו תהיה תפנית בשביל כולם".
ג'יל נתקעה בפקקים
ג'יל שיין, בת 69 מקיבוץ קטורה, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשישה. חשבת שכר ומנהלת חשבונות, ילידת ניו־יורק, עלתה לישראל ב־1975
"באותו קיץ הייתי בת 19, ואני, חבר שלי ועוד זוג ראינו שמתוכנן פסטיבל. קנינו כרטיסים, הגענו באוטו וכמובן, נתקענו בפקקים. זה זחל כמו באיילון, רק הרבה יותר ארוך. כבר ביטלו את הכרטיסים כי הבינו שהמונים מגיעים, וזה נהפך לפסטיבל פתוח".
ומה היה כשהגעתם סוף־סוף?
"הקמנו אוהל וישבנו להקשיב למוזיקה. אני זוכרת את ההופעה של ג'ימי הנדריקס ושל Sly and the Family Stone, שהיו מדהימים, ולבשו תלבושת לבנה עם פרנזים".
הושפעת מאווירת הסמים שמסביב?
"לא הייתי בן אדם של סמים כבדים, אבל כולם עישנו מריחואנה. מה שכן, כל הזמן שמענו הודעות כאלו מאנשים: 'הכדור הירוק לא טוב, הכדור הכחול לא טוב, זה עושה טריפים רעים'".
איך וודסטוק השפיע על המשך החיים שלך?
"התחלתי להסתכל על העולם אחרת. הייתה תקופה שגרתי בקומונה. אחר כך חזרתי לתלם. בדיעבד, אני חושבת שזה השפיע על ההחלטה שלי לגור בקיבוץ".
את מאוכזבת ממה שהדור הזה יכול היה להשיג, ולא השיג?
"האכזבה הגדולה שלי הייתה בשנות ה־70, כשהבנתי שאף פעם לא יהיה שלום בעולם".
