כשדורית תמיר עלתה לארץ בילדותה מארגנטינה והגיעה לקיבוץ, היא נקלעה למציאות זרה שאת כלליה לא הכירה ושאילצה אותה להיפרד משמה המקורי, מעגילי הפנינה שהיו חלק בלתי נפרד מזהותה, ומכל מה שידעה ואהבה. בגלל החוויה הזו היא חיה שנים רבות בתחושת ניכור וחוסר שייכות. רק לאחר מסע ארוך אל תוך עצמה הבינה שהשייכות נובעת ממנה ולא מבחוץ, ומאז היא בוחרת רק את מה שטוב ונכון לה.
מי את?
"דורית, בת 51, אמא של ליה, בזוגיות, גרה בקיבוץ מעיין ברוך שבגליל העליון".
ומה את עושה?
"אני מאמנת אישית ומנחת סדנאות לנשים, המבוססות על כלים אימוניים מעולם האמנות. אני גם מנחת סדנאות להשחלת פנינים ומופיעה עם ההרצאה שלי, 'אני באה אליכם'. בוגרת לימודי אמנות ועיצוב גרפי במכון אבני".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בעיר סלטה שבצפון ארגנטינה, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים. הוריי, פאני וצבי טאובליב, נולדו בעיירה קונקורדיה, שאליה היגרו משפחותיהם מרוסיה ומפולין. לאחר נישואיהם, ובעקבות עסקי הטקסטיל של אבי, עברו לסלטה. ב-1973, חודש לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, עלינו לארץ מטעמים ציוניים והגענו לקיבוץ דפנה שבגליל העליון. הקליטה בקיבוץ הייתה קשה לי מאוד: בבת אחת נתלשתי ממשפחה מלוכדת ומבית מסודר מאוד ונאלצתי לפגוש את הוריי ואת אחיי רק אחר הצהריים, לשעות ספורות. הייתי שונה מהילדים סביבי: דיברתי ספרדית ואחר כך עברית עם ר' מתגלגלת, ולאוזניי ענדתי עגילי פנינה שקיבלתי כתינוקת, כמקובל בעיר הולדתי, ושעכשיו נאלצתי להסיר, לראשונה בחיי. גם התלבשתי אחרת: שמלות עם כפתורי זהב, נעלי לק שחורות וגרביים לבנות – בין ילדים בחולצות ומכנסיים קצרים. לא היה לי יותר ארון משלי, עם קולבים מעץ ושמלות תחרה: קיבלתי תא יחיד עם בגדים שחלקתי עם יתר הילדים. לא הכרתי ולא אהבתי את האוכל בקיבוץ, שהוגש כלאחר יד, בלי המפית עם הסכו"ם שהכרתי. אפילו את השם שלי, דורה אלחנדרה, שינו, ונהפכתי ל'דורית'.
"הייתי נתונה להצקות. מכיוון שהייתי ספורטאית טובה, הצלחתי לברוח מהר, אבל לא תמיד: לפעמים גם חטפתי מכות רצח והחטפתי בחזרה. לעזרתי נחלצו כמה מחברות המשק, עולות ותיקות מארגנטינה; הן הסבירו לי שמה שהכרתי מחיי הקודמים כבר לא קיים, וייעצו לי להסתגל למצב החדש. אבל ההסתגלות הייתה לי קשה. הלינה המשותפת הייתה בלתי נסבלת בשבילי, והפרידה מהוריי הייתה עצובה כל לילה מחדש. בלילות הראשונים הייתי בוכה בשקט – מהר מאוד הבנתי שבקיבוץ אין מקום להפגנת רגש פומבית – ובורחת לחדר ההורים. הדרך לשם הייתה מפחידה: תנים מייללים, ממטרות שמשקות את הדשאים. הוריי, שגם הם ניסו להסתגל לאורח החיים החדש, קיבלו הנחיה מהצוות החינוכי לא לאפשר לי לישון בביתם, והיו מחזירים אותי לגן. למעשה, נולדה בתוכי ילדה חדשה שהבינה שהיא צריכה להסתגל וגם סייעה להוריה, שחוו קשיים משל עצמם. אבל לאט-לאט התרגלתי, והמרחב הקיבוצי הרגיש לי יותר נוח.
"נחשבתי למטפלת נהדרת בבתי הילדים שבהם עבדתי כילדה וכנערה. היה בי צד הרפתקני ופורץ גבולות, שהשתלב היטב עם החופש שקיבלנו בגיל הנעורים, אבל מבחינתי היה לכל זה תאריך תפוגה ידוע מראש: בפנים עדיין סחבתי חוויה של חוסר שייכות ודחייה. עשיתי מאמצים גדולים להידמות לחבריי, שלא ידעו על מה שקורה לי בפנים - שאני מרגישה נוכחת אבל לא שייכת. מגיל הנעורים היה לי ברור שלא אשאר בקיבוץ: שאני אלך משם ברגע שאוכל, ואבנה לי משפחה משלי".
לקראת סוף השירות הצבאי שלה איבדה את אחיה דני, שנהרג בתאונת דרכים. "הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים", היא אומרת. "רגע לפני הגשמת החלומות שלי איבדתי את החבר הכי טוב שלי, שהיה מקור לשקט ולביטחון, ושהיה לו חלק חשוב בקליטה שלי בקיבוץ. זה היה כאב שממנו לא הצלחתי להתרומם, ושנוכח בחיי מאז בכל יום ובכל רגע".
אחרי השחרור והאבל על מות האח עברה לתל אביב. "שכרתי דירה ועבדתי כמאפרת בהפקות תיאטרון. גם נרשמתי ללימודים, וכדי לממן אותם, עבדתי כמזכירת מנכ"ל בחברה גדולה, שם הכרתי את בעלי, שהיה מבוגר ממני ואב לשלושה ילדים מנישואים קודמים. לאחר שנה נישאנו, וב-1996 נולדה בתי ליה, שבזכותה הגשמתי את החלום הגדול ביותר שלי - להיות אמא. אחרי שסיימתי את הלימודים, ניהלתי סטודיו בבית ואחר כך הייתה לי חנות למוצרי עיצוב. לכאורה, היה לי כל מה שחלמתי ושיכולתי לחלום עליו: חיינו בבית גדול ומטופח, טיילנו בארץ ובעולם, הייתי מוקפת במשפחה והיה לי עיסוק שאהבתי, אבל בפנים הייתה עדיין תחושה של חוסר שייכות. לא היה לי אותי, כי עדיין לא גידלתי אותי".
נקודת המפנה הייתה בטיול בת המצווה של בתה. "נסענו לארגנטינה, לעיר שבה נולדתי, וחזרתי משם אחרת. ידעתי שאני לא רוצה יותר את החיים שלי כמו שהם עכשיו. ויתרתי על הכל ועזבתי כדי להבין מי אני ומה אני רוצה מהחיים האלה. יחד עם בתי חזרתי לתקופה קצרה לבית אמי בקיבוץ, ובהמשך עברתי לקיבוץ מעיין ברוך הסמוך. בהתחלה עוד נסעתי לחנות שלי במרכז, אבל ברגע שהתיישבתי טוב בתוך עצמי, הסכמתי להקשיב לקול הפנימי שהתקיים בתוכי ושרצה ללוות נשים אחרות במסע שלהן. רכשתי לי כלים מקצועיים, וכיום הקליניקה שלי שוקקת חיים ונשים, העוברות איתי תהליכי אימון ממוקדים וסדנאות אימוניות. לימים גם למדתי השחלת פנינים קלאסית: עגילי הפנינה הזנוחים של ילדותי הותירו בי געגוע ואהבה גדולה לפנינים, ונעשיתי מומחית לתחום".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לדורית של היום?
"מתוך המסע הארוך שעברתי, הבנתי ששאלת השייכות היא בעצם מצב תודעתי, שצריך להתקיים בתוכנו. היום אני יודעת שאני לא שייכת לאף אחד ולשום מקום אלא רק לעצמי, וההבנה הזו נותנת לי כוח עצום. מפויסת עם עצמי, יכולתי לסגור מעגל ולחזור לחיות בגליל, סמוך למקום שבו גדלתי, ולהבין את המתנות שקיבלתי ממנו. יש בי המון כבוד לעבר שלי - לילדה ולנערה שהייתי, לאישה שהייתי ושאני היום. הוריי הם האנשים הכי חשובים בחיים שלי. עשיתי עם עצמי דרך ארוכה אבל מתגמלת, וזכיתי בשלוות נפש, בחופש, באושר גדול ובסיפוק עצום, אישי ומקצועי".
מסר לאומה?
"מתוך השייכות הברורה שלי לעצמי ויתרתי על השאלה מה יגידו עליי. גיליתי שזה משחרר אותי לקבלת החלטות שהן מדויקות ומזוקקות לצרכים ולתשוקות שלי. אני מאמינה שאם נשכיל לחיות מבפנים החוצה ולא להפך, נוכל להחזיר את מוקד הכוח אלינו ולגרום לאושר שלנו להיות תלוי בנו ולא באחרים. כשהמוקד הפנימי חזק, קשה להפר אותו".
גם התינוקת הזו לא אהבה את החיים בקיבוץ. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
