כבר בשיחת הטלפון המקדימה היה ברור שהיא אישה מיוחדת, והפגישה בהחלט ענתה על הציפיות: שרה כהן, אשתו של סולימן הגדול המיתולוגי ואמם של ארבעה זמרים – בהם אחד שהביא לישראל כבוד גדול – תחגוג אמנם בחג הסוכות הקרוב את יום הולדתה ה-92, אבל השנים אינן ניכרות על פניה. כהן היא אישה קורנת עם חיוך מקסים, דיבור קולח המתובל בחוש הומור, וזיכרונות אינספור. כשנכנסים לדירתה ב"בית בלב", דיור מוגן בתל אביב, מרגישים שחוזרים אחורה אל ארץ ישראל הישנה והטובה: הריהוט צנוע, האווירה חמה, והקירות מקושטים בציורים שלה, בתמונות של בני משפחתה ובמזכרות מהמסע הארוך שעשתה, מסע שהתחיל בתימן ונמשך בלילות היפים בכנען.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הצלמת דלית שחם פרשה מהעיתונות ומצאה אקשן במקומות אחרים
במהלך הראיון הוציאה כהן מהמגירה קלטת בשם "30 שנות זמר מסביב למדורה עם סולימן הגדול", הכוללת 25 שירים שהיא מבצעת עם בעלה וילדיה במהלך קומזיץ. כהן הכניסה את הקלטת לטייפ, וצלילים ישנים החלו למלא את החדר. "את שומעת? זו אני", אמרה כהן בגאווה בכל פעם שקול נשי בקע מהמכשיר, ומיד הצטרפה בקולה – קול ענוג וצלול גם היום – לצלילים שהשמיע הטייפ. "אצלנו בבית כל הזמן שרו", מתגאה כהן. "כשהילדים שלנו ביקשו סיפור לפני השינה, בעלי סירב לספר להם ותמיד הציע ללמד אותם שירה, ובעיקר את שירי ארץ ישראל. הם למדו מוזיקה ושירה מגיל צעיר. לא תמיד היו לנו מיטות לילדים, אבל אקורדיון, גיטרה ומורה תמיד היו".
שרה כהן ובעלה שלמה ז"ל, שכונה סולימן הגדול ונפטר ב-2009, נחשבים לחלוצי השירה בציבור בישראל, ואין פלא שהם גידלו ארבעה ילדים שכולם נעשו אמנים: חופני (73), פיני (72), יזהר (68) ו-ורדינה (58). התמונה המשפחתית כוללת היום גם 16 נכדים ושישה נינים.
צפו בהופעה של בני הזוג כהן:
לא היה לנו מה לאכול
שרה כהן אינה יודעת מתי בדיוק נולדה, אבל ידוע לה שזה קרה בחול המועד סוכות בכפר כולן שבתימן, ליד צנעא. כשהייתה בת שישה חודשים החליטו הוריה לעלות לארץ ישראל ויצאו לדרך ארוכה. "אבא תפר בתוך החליפה שלו את כל הזהב שהיה לנו, וגם נתן זהב לאחד משודדי הדרכים כדי שישמור עלינו בדרך", מספרת כהן. "הלכנו ברגל כמה חודשים, ואז החלטנו לעצור בעיר עדן, שם גרנו שנתיים אצל משפחה מקסימה. אמא שלי היפה עבדה שם במשק בית, אבא עבד בנגרות, ואני התחברתי עם התאומים של המשפחה".
את המשך הדרך לארץ עשו באוניית דואר בריטית. במהלך המסע עצרו בנמל פורט סעיד שבמצרים, שם ילדה אמה את אחותה הקטנה. אחיה כבר נולד בארץ. בתחילת שהותה כאן גרה המשפחה ביפו, ולאחר מכן עברה לכרם התימנים שבדרום תל אביב. "אבא יכול היה לקנות עם הזהב שהיה לו את כל תל אביב, אבל הוא רצה להיות עם התימנים.
החיים לא היו קלים. על כל צלחת אוכל שילמנו גרוש מזהב. היה גם מצב ביטחוני קשה, ושרפו לנו את הבית ארבע פעמים".
כשהייתה בת עשר, נרצח אביה. " בגלל הפרעות שהיו לפני קום המדינה, היינו עוזבים את הבית בלילות וישנים אצל מכר שגר בבית גדול בשוק הכרמל. ערב אחד הלך אבא לבדוק את הבית, ואז זה קרה. אני לא יודעת אם הוא נדקר או שקיבל דום לב; אני רק זוכרת שלקחו אותו לבית חולים, ואחר כך הביאו אותו אלינו הביתה. הוא נפטר בבית. אחר כך הגענו למצב שלא היה לנו מה לאכול. אמא שלי, שלא עבדה בחיים, פתאום עבדה בכביסה משש בבוקר עד עשר בלילה בשביל גרושים. למרות שלא היה לנו כסף, היא קנתה לי מכונת תפירה כדי שאוכל לעבוד, אבל אני רציתי רק לשיר ולרקוד".
את בעלה שלמה הכירה בגיל 11, כשהייתה חניכה בתנועת הנוער בית"ר, שבה הוא הדריך. "אני לא אשכח את הרגע הראשון שבו ראיתי אותו. הוא היה ממש רזה, ואני לא אהבתי רזים. הוא לימד אותנו משחק והכין אותנו להצגה שהעלינו". אחרי כמה שנים ("הייתי בת 14 או 15") הם נפגשו בחתונה בראשון לציון, שאליה היא הגיעה מצד החתן, והוא מצד הכלה. "הוא היה רזה כמו מקל וחיזר אחריי. בזמן הארוחה הוא התיישב לידי, בצד של הנשים. הוא בא מבית מודרני משכונת שבזי, וכולם מאוד העריכו את החוכמה שלו ואת קולו היפה. אחרי החתונה טיילנו כל הלילה בחולות של ראשון לציון, בין הצריפים. ככה זה התחיל".
מסביב למדורה
כשהייתה בת 16, אחרי תקופת חיזור ממושכת, השניים התחתנו. "גרנו ברחוב עזרא בתל אביב, בחדר קטן שבו נולד הבן הבכור שלנו, חופני. עברנו מבית אחד לשני בגלל הצלפים שהיו מאיימים אלינו, ובסוף הגענו לכפר בדואי בשם ג'מאסין אל-ע'רבי, שם נולדו פיני ויזהר. ורדינה כבר נולדה בגבעתיים, שבה קיבלנו דירת שיכון. אני גידלתי את הילדים, שלמה עבד כפקיד בעירייה, אבל לאורך כל השנים לא הפסקנו לשיר".
את הרומן עם המוזיקה החל בעלה כששירת בפלמ"ח. "הוא היה שם חלק מקבוצה שנקראה 'חבורת האש' והייתה מורכבת מחברי פלמ"ח ששרו שירה בציבור מסביב למדורה. אחרי שקמה המדינה, היינו נפגשים בכל יום עצמאות עם החברים מהפלמ"ח ועם חברי כנסת ברחוב דיזנגוף, עושים קומזיץ ושרים עד הבוקר. כל תל אביב הייתה שם, בלי רמקולים ועם הרבה קפה". באותם מפגשים התבלט שלמה כהן בקולו הרועם. "היה לו קול מאוד חזק", מספרת אלמנתו. "הוא היה מתחיל לשיר, וכולם היו שרים איתו.
באחת המסיבות שאלו אותו מדוע הוא לא דורש כסף עבור השירה שלו, ואז הבנו שאפשר לעבוד בזה. עם הזמן התחילו להזמין אותנו לקומזיצים, ואחר כך לאירועים ולחתונות. באחת ההופעות קיבל בעלי ממשה דיין את הכינוי 'סולימן הגדול'. 'סולימן' היה הכינוי שלו ביחידת המסתערבים של הפלמ"ח, ודיין אמר לו: 'אתה לא רק סולימן – אתה סולימן הגדול".
לאט-לאט גדל הביקוש להופעותיהם, וכך גם הקהל. ההכנות לכל הופעה נעשו בדירתם הקטנה – דירת שני חדרים בגבעתיים. "את יודעת מה זה לצלות 3,000 סטייקים? הכנו את כל הקומזיץ לבד, כולל האוכל: לא רק סטייקים אלא גם טחינה וקפה מיוחד עם תבלינים. אחר כך היינו יוצאים להופעה, והילדים תמיד באו איתנו: הם היו צריכים לקלף שום ולקצוץ כוסברה ופטרוזיליה בכמויות, וגם השתתפו בהופעה. הופענו בכל מקום, בעיקר מול חיילים. היינו הלהקה הראשונה ששרה את שירת הארץ, השירה העברית, שירי ארץ ישראל הטובה והיפה: 'שיר הפינג'אן', 'ערב שח', 'לילה לילה'. שרנו בעיקר בעברית ולפעמים גם בערבית, אבל בשום אופן לא בשפות אחרות. פעם הזמין אותנו עזר ויצמן למסיבה בקריה, שבה הופיעו זמרים ישראלים ששרו שירים של אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד. היה שם גם דני קיי, שהגיע מאמריקה. הוא כעס שלא שרים בעברית, וביקש מאיתנו לעלות לבמה ולהציל את המצב".
עם רקע כזה, קשה לה להתחבר למוזיקה הישראלית העכשווית. "זה בכלל לא דומה למה שהיה פעם", אומרת כהן, "לא בשירה ולא בגישה. פעם הייתה אהבה אחד לשני, הייתה אחווה, האחד עזר לשני בלימוד מוזיקה, או שמישהו היה מתחיל לשיר וכולם שרו יחד איתו. היום יש הרבה ביקורת. אנחנו היינו ישראלים ציונים במוזיקה ובחיים. היום אין ישראליות ואין ציונות, וזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה. אבל אני כן רואה שיש צעירים שחוזרים לשירה בציבור".
הוא סבל, אני סבלתי
לכהן יש נחת רבה מילדיה, והיא שמחה על כך שכולם בחרו לעסוק במוזיקה. "זו גאווה גדולה", היא אומרת. הבכור, חופני, התפרסם אמנם כבדרן, אבל בתחילת דרכו הופיע גם כזמר, "והיה שר באופן קבוע את 'התקווה' לפני משחקי כדורגל של נבחרת ישראל", מתגאה אמו. הבן השני, פנחס (פיני), שירת בצוות הווי של הנח"ל, וכבר שנים רבות גר בלוס אנג'לס. ורדינה הוציאה מספר אלבומים וקיימה הופעות רבות, וכיום היא מורה לפסנתר ולפיתוח קול. לילדיה העניקה שמות מוזיקליים: מיתר, סול, תו וקשת. המפורסם מכולם הוא כמובן יזהר. "אני זוכרת שהוא רצה ללמוד בתיכון לאמנויות תלמה ילין", מספרת אמו, "וכשאמרתי למנהל שאין לי כסף לממן את הלימודים, הוא אמר לי שהוא ישלם, העיקר שהנער ילמד אצלם".
יזהר כהן עשה היסטוריה כשהיה הזמר הראשון שזיכה את ישראל בתחרות האירוויזיון. אחרי הזכייה הוא נקלע למשבר נפשי שהדאיג מאוד את קרוביו ("הוא סבל, ואני סבלתי איתו", אומרת אמו), אבל חודשים קודם לכן, ב-22 באפריל 1978, היה אושר גדול בבית משפחת כהן.
"ראיתי את האירוויזיון בבית עם שלמה ועם שכנים שגרו לידינו", נזכרת שרה כהן. "כולם כמעט נכנסו לתוך הטלוויזיה מרוב מתח, ולא הבינו איך אני רגועה, צוחקת. ברגע שאמרו שיזהר זכה, הייתי המומה. אני לא זוכרת כלום ממה שהיה אחר כך, רק שהדירה הקטנה שלנו התמלאה באנשים, וברחובות היו רמקולים ופטישים. מאז אני מרגישה שהמשפחה שלי היא סמל הזמרה העברית של ארץ ישראל, במיוחד יזהר, ילד פלא שהביא כבוד גדול. אנחנו הפצנו את הישראליות האמיתית והבאנו פרס חשוב למדינה".
מה הקשר שלה לשרה כהן? הקליקו על התמונה:
