''סוכני שינוי''. כך רואים במכללת הדסה הירושלמית את בוגרי החוג לעיצוב תעשייתי מכליל. הם מאמינים בכוחו של עיצוב המושתת על אידיאולוגיה חברתית ליצור שינוי ולהוביל לחדשנות חברתית ולעולם טוב יותר ליושביו.
"אנו מסמנים את תפקידו של מעצב העתיד כפרשן בין-תחומי, שמציע פתרונות עיצוביים למצבים ותהליכים חברתיים מורכבים'', אומר גדעון דותן, ראש החוג. לכן, לדבריו, מעצבים כאלה נדרשים לתכונות כמו אינטליגנציה רגשית, הקשבה וחמלה.
הנה ארבעה פרויקטים נבחרים מתוך תערוכת הגמר:
עדי סומך ואיליה פוזדייב, Mindnow. מנחה: דינה שחר.
תעודת זהות
עדי סומך, 26, גדלה בהושעיה, יישוב קהילתי דתי בגליל התחתון. היא תכננה ללמוד עיצוב גרפי, כששמעה במקרה על מכללת הדסה, הגיעה לביקור, התלהבה ומיד נרשמה. במהלך הלימודים החלה לעצב שיער לחברות, שסיפרו לחברות, "וזה התגלגל וגדל, והיום אני מעצבת שיער לכלות פול טיים".
איליה פוזדייב,27, עלה מרוסיה לפני תשע שנים. הוא מתגורר בגבעת זאב, תמיד רצה ללמוד עיצוב מוצר או עיצוב תעשייתי, ובחר במכללת הדסה בגלל הערך המוסף של העיצוב המכליל.
הפרויקט
בהמשך לתרגיל קודם ביקשו סומך ופודזייב לרדת לשורשיה של תחושת חוסר האונים המציפה רבים מהאנשים במפגשם עם המערכת הרפואית בארץ ובמיוחד זו האמונה על הרפואה הדחופה.
ההנחה הראשונית שלהם היתה שיש קשר בין חוסר האונים הזה לבין אירועי האלימות המתפרצים אל מול הצוות הרפואי, בעיקר בחדרי המיון. הנחה זו קיבלה ביסוס כשירדו לעומקן של הסטטיסטיקות של משרד הבריאות.
הם ביקרו בכמה בתי חולים, התבוננו במתרחש בחדרי המיון, ופגשו את ד"ר דברה ווסט, מנהלת המרכז לרפואה דחופה ולטראומה בבית החולים אסותא באשדוד. ד"ר ווסט חוקרת את נושא האלימות בבתי החולים, והיא זו שכיוונה אותם וציידה אותם במחקרים ובמאמרים רבים.
המחקרים, גילו סומך ופודזייב, אכן מצביעים על כך שככל ששביעות הרצון של המטופלים מהשירות שהם מקבלים עולה, האלימות כלפי הצוות הרפואי יורדת. עוד הם למדו ששביעות הרצון של חולים שהגיעו למיון תלויה בשני פרמטרים עיקריים: יחס אישי מצד הצוות וראייתם כבני אדם ולא כמטופלים, ומידע. ככל שהחולים המגיעים למיון מודעים לתהליך שהם עומדים לעבור, הם יקבלו אותו ואת כל הכרוך בו בהבנה גדולה יותר.
מכיוון שמדיניות בתי החולים היום היא לשתף את החולים ובני משפחותיהם במצבם הרפואי, לתת להם את המידע הרלוונטי ואף לשתף אותם בהחלטות, תהו סומך ופודזייב מדוע בכל זאת מרגישים רבים מהחולים חוסר אונים.
הם חברו לאחד מבתי החולים הגדולים בירושלים, נפגשו עם מנהל המיון, סיירו ביחד בשטחי המחלקה לרפואה דחופה, למדו את מהלך הזרימה וקיבלו יד חופשית להסתובב, להתבונן, לדבר עם הצוות – רופאים, אחיות ומאבטחים – וגם עם המטופלים. כדי להימנע מפנייה לא נאותה אל האחרונים, הצמידו השניים על בגדיהם במקום בולט מדבקות שהזמינו את המטופלים ובני משפחתם לפנות אליהם ולשאול שאלות.
במחקרם גילו פודזייב וסומך שעל אף שבית החולים פורש בפני החולים את כל המידע הרלוונטי, החולים לעתים קרובות אינם מבינים באמת את התהליכים שהם עומדים לעבור. התקבל הרושם שיש קצר בתקשורת. הם הבינו שרוב האנשים מגיעים למיון כשהם במצוקה פיזית ורגשית, ואינם מסוגלים במצב זה לקלוט את כל המידע המוגש להם בבת אחת. לעומת זאת, אם המידע יונגש בהדרגתיות ובשלבים, יהיה יותר קל להבין אותו ולהפנים.
הם חילקו את תהליך הפנייה למיון לחמישה שלבים, שהראשון שבהם מתרחש עוד לפני ההגעה לבית החולים והאחרון שבהם מתרחש לאחר השחרור. אחר כך מיפו את מצבם הרגשי של המטופלים בכל אחד מהשלבים הללו, ובהמשך יצרו מערכת המאפשרת לשלוט בתוכן המידע, בכמות המידע, ובמדיה שדרכה מהמידע מועבר, ולהתאימם למצב הרגשי המשתנה של המטופלים בכל אחד מהצמתים.
את הרעיונות שלהם גיבשו סומך ופודזייב לחוברת שפונה למעצבים ומקבלי ההחלטות בבתי החולים, ומאפשרת להם להתאים את המערכת לצרכיהם. החוברת מגיעה בערכה שאליה מצורפים מחברת סקיצות, מעמד למצלמה נסתרת ופטצ'ים של מידע שניתן להצמיד לבגד, בדיוק כמו שהם עשו במחקרם.
כפיר לייבנר, אביזרים מצילי חיים לתרמילאות יחידנית. מנחה: פרופ' קני סגל.
תעודת זהות
כפיר לייבנר, 28, גדל בבית דתי בירושלים. בחטיבה ובתיכון למד בישיבת בני עקיבא ''נר תמיד'' בחשמונאים, בצבא הצטרף לגרעין נח"ל שרובו דתי, ובגיל 19, אחרי תהליך שהחל חמש שנים קודם לכן, חזר בשאלה. בשנתיים האחרונות עבד כמעצב בסטודיו ''גלגל'' במקביל ללימודיו.
סבו ואביו של לייבנר היו מורי דרך ומדריכי טיולים, והוא עצמו טייל הרבה לבד, כך שהיה לו ברור שבפרויקט הגמר יעסוק בעולם התרמילאות, הקרוב ללבו.
הפרויקט
בעקבות הניסיון מיציאה לבד לשטח, והמחשבה שתמיד התלוותה, "שאם יקרה לי משהו, ברוב התרחישים אין לי באמת מה לעשות חוץ מלסמוך על המזל והתושייה ולהצליח להזעיק עזרה", ביקש לייבנר לחשוב על אביזרים שייתנו ערך רפואי מוסף למטייל בשטח.
הוא נפגש עם יחידת החילוץ ''מגילות'' כמה פעמים, הצטרף לאחד מאימוני הרפואה של היחידה, בחן סטטיסטיקות של פציעות בקרב תרמילאים, ולמד אילו מוצרים קיימים היום בשוק. אחרי כל אלה הגיע למסקנה שהצורך הדחוף ביותר הוא לתת מענה לנקעים בקרסול, למכות חום ולדימומים מסיביים בעקבות פציעה ברגליים או בידיים.
אופן השימוש בשלושת האביזרים שעיצב לייבנר פשוט ואינטואיטיבי, ואינו מצריך הכשרה מוקדמת. עיצובם מאפשר לתרמילאי הבודד לטפל בעצמו טיפול ראשוני עד להגעת כוח חילוץ, ובכך להציל את חייו. הצבעוניות העזה מקלה על איתורם של האביזרים בתרמיל, וכדי להוסיף להם את ערך הנחשקות עבור חובבי הז'אנר, נראותם שואבת השראה מעולמות הספורט והאקסטרים.
כשהוא משלב בין שני סוגי הסדים הקיימים – סד קשיח וסד גמיש עם רצועות – עיצב לייבנר עבור מי שנקע רגל סד חצי קשיח, המשלב רצועות ופתיחה אחורית, שמאפשר לקבע את הקרסול מבלי לכופף את הרגל. הסד מיועד להיכנס לנעלי ההליכה, ניתן ללבוש אותו לבד (בניגוד לרוב הסדים, שהתאמתם ולבישתם מחייבות הכשרה וידע מוקדם), והוא מאפשר למטייל להמשיך בהליכה ולהגיע למקום מבטחים.
המענה של לייבנר למכות חום הוא וסט ייעודי, שבתוכו משולבים שני גופי קירור כימיים, המוצמדים לבית החזה. באזור אסטרטגי זה, הוא מסביר, עוברים כלי דם גדולים, המסוגלים בעזרת מערכת הדם להעביר את הקור לכל חלקי הגוף. גופי הקירור מורכבים משני חומרים שכאשר הם באים במגע זה עם זה, נוצרת תגובה כימית המשחררת קור, שנשמר למשך שעה.
לדימומים בעקבות פציעה עיצב לייבנר חוסם עורקים. בשונה מחוסמי העורקים הקיימים, חוסם העורקים של לייבנר יודע לתת אינדיקציה לשעת הפציעה – נתון חיוני, שכן במקרים רבים, כשהמטייל פוגש את כוחות החילוץ וההצלה, הכרתו כבר מעורפלת בעקבות איבוד הדם, וכל מידע על משך הפציעה הוא קריטי.
יתרונותיו הנוספים של חוסם העורקים של לייבנר הם היכולת לתפעל אותו בקלות וביד אחת, והאפשרות להדק אותו בשלבים ולשחרר אותו באופן מבוקר באמצעות מנגנון ראצ'ט (המבוסס על גלגלי שיניים).
שיר לוי, Maisha. מנחה: לירן אלבז
תעודת זהות
שיר לוי, 28, גדלה בכליל, התגוררה בזמן לימודיה בירושלים וכעת עוברת למרכז. במכללת הדסה בחרה כי "הבנתי שכל החלקים מתאימים. מצד אחד תחום פרקטי, ומצד שני קיים גם הצד של האמנות ושל ליצור ולייצר דברים. החלק האקולוגי היה לי תמיד חשוב, והדגש על עיצוב מכליל גרם לי להבין שאני יכולה לבחור לעשות טוב ולא להיות חלק מתעשייה 'רעה'".
הפרויקט
Maisha היא ערכה מצילת חיים, שנותנת מענה לשלושת הגורמים העיקריים למקרי מוות מסיבוכי הריון ולידה במדינות סאב סהרה (שמדרום לסהרה) באפריקה: זיהומים, רעלת הריון ודימום יתר.
הערכה מיועדת לנשים החיות באזורים כפריים ללא גישה מיידית לבתי חולים או מתקנים רפואיים אחרים, ומתוכננת להיות מתופעלת בידי המיילדות המקומיות.
לוי בחרה בנושא אחרי שהתוועדה אליו דרך רשימת היעדים העולמיים לפיתוח בר קיימא, שאומצה באו"ם לפני ארבע שנים. "מכיוון שלא ילדתי עדיין, היה לי חשוב להבין את תהליך הלידה, ולבחון את הסכנות והגורמים העיקריים למוות בעקבותיו. התמקדתי במדינות האפריקאיות שבהן מתרחשים כמחצית ממקרי המוות בלידה, וניסיתי לראות איפה אני כמעצבת יכולה להתערב ולעזור".
לשם זיהוי מוקדם של רעלת הריון, הערכה מציעה מד לחץ דם אוטומטי, המלווה בחרוזים בחמישה גוונים. כל גוון מייצג טווח שונה של לחץ דם. בכל מדידת לחץ דם במשך ההריון תיתן המיילדת ליולדת חרוז מתאים, וזה יושחל על צמיד. כך צמיד החרוזים ייתן בכל שלב בהריון תיעוד חזותי של מדדי לחץ-הדם מתחילתו ועד אותו רגע. המיילדת תהיה מצוידת במקראה פשוטה ובסיסית, ותדע אחרי אילו חרוזים עליה להפנות את היולדת לבית החולים, ובכך להגדיל את סיכוייה לקבל טיפול בזמן.
ללידה עצמה מציעה לוי ''קיט לידה נקייה'' סטרילי וארוז בוואקום, הכולל משטח לידה ועזרים חד פעמיים ככפפות, סבון ופד אלכוהול. משטח הלידה הוא יריעת בד שעברה ריסוס בחומר אנטיבקטריאלי ודוחה נוזלים, והיא משמשת כמצע עליו ניתן ללדת, תוך מזעור הסיכוי להדבקות בזיהומים. משטח הלידה שומר על תכונותיו גם לאחר כביסה, ולאחר הלידה יכול לשמש כשמיכה שניתן לעטוף בה את התינוק.
לטיפול בדימום יתר בלידה עיצבה לוי מארזים לתרופה המסייעת לקרישה מהירה, המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי למצבי דימום ויכולה לשמש גם כמניעה. כל מארז מכיל מנה של שלושה כדורים, אותה יש ליטול כשעתיים לפני הלידה.
למקרי חירום, שבהם הכדורים אינם מצליחים לעצור את הדימום המסיבי, עיצבה לוי מזרק חד פעמי ייחודי, שמגיע עם התרופה הרלוונטית בתוכו, ועליו סימון ברור היכן יש ללחוץ על מנת להוציא את האוויר המיותר ולשחרר את התרופה לשריר. המהלך הזה נועד להאריך את משך הזמן שיאפשר ליולדת להגיע לבית החולים בבטחה.
דניאלה כהן, Go Calm. מנחה: דב רטן.
תעודת זהות
דניאלה כהן, 27, עלתה לפני תשע שנים מקולומביה כדי להתגייס לצה"ל. בתום השירות בחרה להישאר בישראל, התחתנה והיא גרה בירושלים. למכללת הדסה הגיעה אחרי ששמעה "שהיחס אישי והאווירה משפחתית, והמחלקה באמת הייתה סוג של משפחה. תמיד הייתה סבלנות, עזרה ותמיכה".
הפרויקט
רפואת שיניים, מספרת כהן, תמיד עניינה אותה. אחרי שביקרה במרפאות שיניים ובמרפאת המחלקה לשיקום הפה בהדסה עין כרם, דיברה עם רופאי שיניים ומטופלים, ונוכחה עד כמה רבים האנשים שנכנסים ללחץ לקראת הטיפול, החליטה להתמקד במציאת פתרון שיקל על הפחד הנפוץ.
בין היתר שמה לב שהדבר הראשון שעושים רבים כאשר הם נשכבים על כיסא הטיפולים, הוא לאחוז משהו בחוזקה בכפות הידיים או לכווץ אותן לאגרוף. "הידיים הן הדרך של הגוף לדבר ולהגיד אני מפחד", היא אומרת, ובאמעותן היא ביקשה למצוא דרך להתגבר על החשש.
כהן חשבה על טכניקות להרגעה והפגת כאבים, כמו דיקור ושיאצו. בהדרכת ברק גומבוש, מטפל ברפואה סינית, למדה מהן נקודות ההשפעה בכף היד לפי הרפואה הסינית, ולאילו מהן יש יכולת להרגיע ולהשפיע על התחושה בפה.
היא עיצבה זוג כפפות בד הנצמדות ליד: בצדן הפנימי של הכפפות בליטות קטנות, הממוקמות בדיוק מול נקודות הלחיצה בכף היד, ובבד חבויות שקיות ג'ל. כך מציעות הכפפות טיפול משולב של טכניקת לחיצות ותרמו-תרפיה.
הבליטות הפנימיות מפעילות לחץ בעוצמה אופטימלית על אזורים בעלי השפעה מרגיעה, וחמימות הבד (אחרי שהכפפה חוממה במיקרו) מזרזת ומעצימה את האימפקט בעזרת שחרור שרירי כף היד והרגעתם.
