"בהיבט האסתטי, הצניעות והבהירות של החומרים התעדנו", מנסחת בזהירות פרופ' אדריכלית אירית צרף-נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות בויצו חיפה, את המאפיין המרכזי שהיא מזהה בעבודות הגמר המוצגות כעת בתערוכת סוף השנה. "אין בפרויקטים את ה-Wow, אנחנו עובדים על זה, אבל השנה התוצאה היא יותר בגובה העיניים. יש לנו עוד דרך בעניין הפרזנטציה - פחות מדי מודלים - אבל ההגשות בהירות".
תערוכת הבוגרים הזו אכן צנועה, בהירה ועדינה. גם הניסוח של צרף-נתניהו.
בהשוואה לתערוכת בוגרי האדריכלות של בצלאל, שבה ביקרתי שבוע קודם לכן ולכן ההתרשמות עדיין טרייה, מצאתי הבדל בולט במספר הבוגרים: 85 בבצלאל, 27 בוויצו. באופן טבעי, גיוון העבודות בבצלאל גדול יותר באופן משמעותי, אך אי-אפשר להתעלם מכך שרוב התהליכים והתוצרים גם מעובדים ויצירתיים יותר.
בהיבט הרעיוני אין הרבה הבדל. גם תלמידי ויצו זיהו מקומות לאו דווקא צפויים, בעיקר כאלה שזקוקים נואשות ליד מתכננת, ומצד שני התלמידים נזהרו מביקורת נועזת או חתרנית. בשנה הזאת, אומרת צרף-נתניהו, ניכרת ההתמודדות של הסטודנטים עם נושאים אישיים שקרובים ללבם.
אם בבצלאל חלק נכבד מהבוגרים איבדו עניין באדריכלות כגורם מתכנן פיזי, ומציגים מגוון רחב של פרשנויות למהותו של פרויקט גמר, הרי שבוויצו דבקים בגישה שהתוצר הסופי הוא בניין: תוכניות עם דגם ותצוגה אחידה. כששואלים את הבוגרים הטריים של ויצו חיפה לאן פניהם מועדות, רובם רואים את עצמם משתלבים בשוק העבודה. השאיפות אינן יומרניות: אין רצון מיוחד להשתלב במשרדים מובילים בתל אביב, אלא יותר במשרדים בינוניים.
ליווי של אדריכלים פעילים
פרויקטי הגמר המוצגים בתערוכה הם תוצר של תהליך עבודה שנמשך שני סמסטרים רצופים. בנוסף לראש המחלקה, ליוו את הסטודנטים שלושה מנחים: האדריכלים אייל מלכא, פראח פראח וגרי פרידמן - כולם אדריכלים פעילים בתחום.
"בשלב הראשון מחלקים את הסטודנטים לשתי קבוצות מאוזנות מבחינת ההישגים, וכל אחד מגדיר את סוגיית המחקר האישית שבה הוא בחר", מסביר מלכא. "בשלב השני מתבצעת החקירה האדריכלית בחלוקה חדשה לארבע קבוצות, כשלצוות המנחים מצטרפים מנחים נוספים המתמחים כל אחד בתחום שונה – קוסנטרוקציה, נוף, סביבה ופרטי בניין. בשלב השלישי כל סטודנט מתמקד בפיתוח הפרויקט והייצוג שלו. משלבים בתהליך שולחנות עגולים, מקבלים הנחיות ממנחים שונים, ומתקיימות הגשות משותפות".
בשנה הבאה תיפסק עצמאותו של ויצו חיפה, והוא יוטמע באוניברסיטת חיפה. צרף-נתניהו טוענת שהשילוב באוניברסיטה יביא ל"קפיצה אדירה", למשל באפשרות ליצירת קשרים בינלאומיים וחילופי סטודנטים ראויים (כיום יש למחלקה קשרים רק עם אוניברסיטת לובליאנה בסלובניה, שאינה קורצת במיוחד לסטודנטים).
יתרונות נוספים של המהלך, אומרת ראש המחלקה, הן מלגות מחקר וקשרים עם מחלקות אחרות באוניברסיטה; מעבדות עבודה משוכללות יותר; תלמידי שנים ב' עד ד' ישתתפו בסדנת תכנון בברצלונה בשיתוף העירייה והאוניברסיטה המקומיות; ושיטת הלימוד תהיה חופשית יותר, תוך תחלופה פנימית בסגל המרצים, לצד צירופו של אחד המורים הבכירים לאדריכלות בישראל, זאב דרוקמן.
"יש במחלקה משהו מאוד אינטימי", אומרת צרף-נתניהו. "יש תחושה שאכפת לנו מהסטודנטים, חלק מזה נובע מהאופי של המרצים". צריך לראות מה יקרה לאווירה הזו אחרי שנה בתוך אוניברסיטה גדולה.
בעיות אקולוגיות והרס מעשה ידי אדם
בעיות סביבה חוזרות ומופיעות בכמה פרויקטים בולטים השנה. גיא מעוז הציע להתמודד עם עומס התשתיות החוצות את עמקי הצפון. אלון אשקול הציע לבנות מתחם המשלב בית ספר, מרכז לימוד, תעסוקה ומסחר בחולות חולון. נופר אוזן הציעה פרויקט על חוף הכנרת, המשלב מרכז מבקרים עם שיקום האגם והסביבה הנופית. פרויקט נופי, כשם שהוא פוליטי, הציג מג'די אבו ג'בל. הוא החליט להתמודד עם "גבעת הצעקות" בצפון רמת הגולן, על גבול ישראל-סוריה, גבעה שהפכה למוקד יוצא דופן של קשר – ונתק – בין משפחות דרוזיות שפוצלו משני עברי הגבול. יונתן בן דוד איתר אולמות תת-קרקעיים בירושלים ויצר חלופה אינטימית ומבודדת לעיר העילית.
כמו בכל תערוכת בוגרים, גם הפעם יש ניסיונות להתמודד עם סביבות שנהרסו כתוצאה מפעולותיהם של בני האדם. נדין שביטה הציעה תוכנית לעזה, שתתמודד עם זלילת הקרקעות הפנויות והרצון לעצמאות. ניב מזרחי נותר בחיפה והציע להסב לאזור עירוני שוקק חיים את חוות מכלי הדלק בצפון העיר, זו שמהווה מפגע סביבתי ועירוני.
גם רותם אור פרומין התמודדה עם מתחם סגור, שהיא מבקשת לשלב כחלק מרצף של המרקם העירוני: להרוס את החומה המקיפה את בסיס הקריה שבמרכז תל אביב, ולפתוח את המתחם לציבור תוך המשך תפקודם של המבנים לשירות מערכת הביטחון.
את התדמית המתנדנדת של קרית חיים ביקש מואב ועדיה לחזק, באמצעות פרויקט של מבנה מורכב המדגיש את נושא הספורט והחינוך. ראוי לציין גם את הניתוחים העירוניים והיסודיים שערך עמית קורן לקראת הצעתו לפיתוח דימונה.
הנה פרויקטים בולטים נוספים בהרחבה, ותשובותיהם של הבוגרים לאן מועדות פניהם:
"ליוואן אל-בלד". יסמין עוביד זועבי
הכפר נין שממזרח לעפולה הופך תחת ידיה של עוביד זועבי, ילידת ותושבת הכפר, למקום שמדגיש ומנצל את ערכיו התרבותיים והאדריכליים שהתמסמסו עם השנים. זועבי זיהתה כי הבתים, שהיו פעם פתוחים לכל, הלכו והסתגרו פיזית ותרבותית. כמו בכפרים ערביים רבים, גם בכפר נין מרבית הקרקעות הן פרטיות ולכן שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) כמעט ולא קיים. זועבי מציעה מנגנון ליצירת שצ"פ גם בשטחים פרטיים שאינם מנוצלים, והיא מעצבת בהם שביל לשירות תושבי הכפר ומבקרים חיצוניים, שביל שחושף בפניהם את ערכי המקום ומעודד חיי קהילה.
מה בעתיד הקרוב? יסמין (23) משתוקקת לממש את הפרויקט בכפר נין. בעוד שבוגרים אחרים מחפשים את משרד האדריכלים המתאים להם, היא כבר החליטה: "חשבתי לעבוד במשרד גדול אבל החלטתי לפתוח בסולם (כפר סמוך לנין, מ"י) משרד עם שותף, דוד שלי שהוא גם אדריכל. יחד אנחנו רוצים להתמקד בעבודה בכפרים הערביים, אבל לא רק. חשוב לי לפתוח את המשרד דווקא בכפר, כדי להגביר את המודעות לאדריכלות. כי בצפון, ובמיוחד באזור שלנו, משרדי אדריכלות הם לא דבר כל כך נפוץ".
"רובע קילומטר". לוטם חממה
לוטם חממה היא ילידת שכונה ה' בבאר שבע. רבים מבני משפחתה התגוררו שנים ארוכות בשיכון "השטיח" (המשעולים) במרכז השכונה, שיכון שנחשב לאחת מפניני אדריכלות המגורים בישראל, בעיקר הודות לתכנון היצירתי שהונהג שם.
בני המשפחה עזבו זה כבר לשכונות חדשות בעיר או ליישובי הלוויין, ולוטם מבקשת לחדש את השכונה הוותיקה. בשטחים הפנויים שלה היא מקימה בינוי חדש ועדכני, ששואב את רעיונותיו העיצוביים והתפקודיים מהאדריכלות המקומית, תוך שילוב מענה לאקלים המדברי ועידוד מפגשים חברתיים. את "שיכון רבע הקילומטר" של אברהם יסקי - מבנה המגורים הנודע שנמתח לאורך 250 מטרים, אך מאז שהפך למעון עולים נותק מסביבתו - היא משיבה לשכונה ומייעדת אותו לשימושים ציבוריים.
מה בעתיד הקרוב? לוטם (29) מתלבטת. "יכול להיות שאני אחזור לבאר שבע. כרגע יותר מעניין אותי לעבוד בתל אביב, אבל לא קיבלתי עדיין החלטה". בימים הקרובים תלך לראיונות עבודה בכמה משרדים, בתקווה להתחיל לעבוד בשבועות הקרובים. "אני מחפשת משרדים בינוניים, כאלה שאוכל ללמוד בהם ולעסוק בכמה תחומים ולא בנישה מסוימת".
"בין שני עולמות". אלכס סאיטובה
השימוש האחרון שיכול לעלות כאסוציאציה לכיכר המדינה בתל אביב הוא, ככל הנראה, בית קברות. לאלכס סאיטובה זה נראה לגמרי טבעי. היא בת למשפחה קראית, בת לקהילה גדולה שהתקיימה במשך מאות שנים בעיר פאודוסיה שבחצי האי קרים. אמה כיהנה כראש הקהילה הקראית, ומדי קיץ הובילה קבוצות של צעירים לבית הקברות הקראי, ויחד דאגו לתחזוקתו.
"הייתי מסתובבת שם, מדמיינת וחולמת", מספרת סאיטובה. "ראיתי בזה משהו קסום, ולא התייחסתי לבית העלמין כמקום מפחיד". התחביב תפס תאוצה גם בטיולים אחרים שלה במדינות שונות, שם מצאה עצמה נמשכת – אחרי ביקור במוזיאונים ושיטוט ברחובות – לבתי קברות שהילכו עליה קסם.
בפרויקט בכיכר המדינה היא מתעלמת משאיפות נדל"ניות מציאותיות, או מהצרכים הנרחבים לשצ"פ בסביבה; תחת זאת, היא מבקשת לשלב בין שני עולמות - זה של החיים וזה של המתים. בחלק משטח הכיכר היא חופרת לעומק האדמה ויוצרת מדרגות לצורכי קבורה, תוך שילוב בית העלמין ברצף העירוני. הפרויקט בולט בתוצריו המושקעים – תוכניות, הדמיות ודגם.
מה בעתיד הקרוב? אלכס (27) מספרת ש"יש לי כמה הצעות לעבוד בחיפה. במשרד קטן כבר עבדתי, ואני לא מעוניינת במשרד גדול כי הולכים בו לאיבוד". היא תעדיף למצוא משרד שיאפשר לה ללמוד את המקצוע, ורצוי כזה שמתמקד בבינוי ציבורי.
"Aleppo Rebirth". חן שמעוני סירוטה
"סבא שלי נולד בחלב (Alleppo, באנגלית, מ"י)", מספרת שמעוני סירוטה כיצד נולד הרעיון לעבוד על פרויקט במדינה שבה לא ביקרה מעולם. "בגיל 14 הוא עלה לבד ברגל לארץ, נלחם ונפצע בקרב בחיפה במלחמת העצמאות, וכשהוא היה מספר לנו את הסיפור שלו הוא תמיד התחיל בילדות שלו בחלב. תמיד דמיינתי לעצמי את המקום".
כבר בשנה ג' היא ידעה שפרויקט הגמר שלה יעסוק בחלב, ומאז חקרה את העיר ועקבה אחר ההרס והזוועות שמתחוללים בה במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה. חלב היא העיר הגדולה שנפגעה באופן הקשה ביותר, והפכה לסמל מוראות המלחמה הנוראה בסוריה. בנוסף להמוני ההרוגים והפצועים, 35 אלף מבנים נהרסו באופן חלקי או מלא. מחצית מאוכלוסיית העיר, שמנתה 3.2 מיליון תושבים, נמלטה ממנה ולרבים מהם לא הותר לשוב אל בתיהם. האזור הוותיק והעני - שבו גם התגוררו מרבית המורדים – נפגע יותר מכל אזור אחר בחלב.
במהלך העבודה ניסתה חן ליצור קשר עם אדריכלים מקומיים ועם סטודנטים לאדריכלות מהעיר, אך ללא הצלחה. את רוב המידע קיבלה מדו"חות שנכתבו על ידי גופים של האו"ם, לצד חומרים ממשרד האדריכלים הגרמני Uberbau, שערך תוכנית אב אסטרטגית לחלב בסוף העשור הקודם, לפני פרוץ המלחמה.
תחילה חקרה שמעוני סירוטה ערים שנהרסו בזמן מלחמה, כמו הירושימה ביפן וסקופיה במקדוניה. דרכן, היא גילתה שלוש גישות לשיקום ערים: שחזור מבנים שהיו (גישה שבאמצעותה מתכוננים לחדש את העיר העתיקה בחלב, שעליה הכריז אונסק"ו אתר מורשת עולמית); העתקה של סגנונות ומבנים ממקומות אחרים; ובנייה חדשה ללא קשר לעבר.
חן מציעה לחדש את אזורי ההרס מתוך ההריסות עצמן, ובעיקר להתמקד בחידוש ובחיזוק הקהילה המקומית. באזורי ההרס היא תכננה מפעלים למיחזור הריסות הבנייה, לצורך ייצור חומרי בנייה חדשים. יחד איתם היא מציעה להקים מבנים לשיקום הקהילה המקומית. בדגם שהכינה היא מציגה מבנה גשר ארוך הנמתח מעל לפארק עירוני שנחרב בזמן המלחמה, ונושא עליו פונקציות ציבוריות כמו מבני חינוך, רווחה ודת.
מה בעתיד הקרוב? את חן (30) אפשר היה לתפוס השבוע כשהיא מבקרת בהגשות של פרויקטי הגמר באוניברסיטת תל אביב. מסקרן אותה לראות מה עשו עמיתיה בבתי ספר אחרים. על העבודה שלה היא קיבלה ביקורות מפרגנות מהמנחים ומאורחים, והיא מעוניינת להציג את הפרויקט במקומות נוספים.
כבר בשנה השנייה ללימודים היא החלה לעבוד עם שותף בעיצוב פנים כמו בתים פרטיים, מכון יופי, מרחבי למידה ומועדון נוער בסיכון. היא שוקלת להמשיך את הלימודים במסגרת תואר שני בחו"ל, אך לא פוסלת לפנות לפרקטיקה: "אני לא יודעת עדיין, אבל חשוב לי המקום האישי שלי, לכן אני לא מחפשת לעבוד במשרד גדול. נראה לי שאמשיך בשיתופי פעולה עם מרצים שעבדתי איתם קודם".
-------------------------------------------------
ואיזה עתיד יוכל להיות לתחנה המרכזית בתל אביב? לחצו על התמונה להצעות:
