וידוי של 'עובדת בעגלות': "תיחמנתי אמריקאים והרווחתי עשרות אלפים"

טל בדיחי מכרה מוצרי קוסמטיקה בארה"ב והרוויחה המון כסף. את השקרים שאפשרו לישראלים הצעירים למכור אשליות יקרות לאמריקאים היא חושפת בספרה "עגלות"

טל בדיחי מספרת איך שיטת המכירות בעגלות עובדת. לצפייה בסרטון לחצו Play
צילום: אורי דוידוביץ'
טל בדיחי. (צילום: יובל חן)
טל בדיחי. (צילום: יובל חן)

טל בדיחי טיילה בפנמה כשהתקשרו מהבנק שלה בקצרין והתריעו שהיא במינוס רציני. "זה היה טיול של חצי שנה שהיה חסר אחריות מכל הבחינות", היא משחזרת. "סיימתי אז תואר בתקשורת בבר־אילן וידעתי שאין לי מה לעשות איתו. תכננתי לנסוע לשבועיים למקסיקו עם חברה, ובסופם הודעתי למנהל שלי בחברה להגנת הטבע, שם עבדתי, שאני מתפטרת, ומשכתי לטיול ארוך במרכז אמריקה. הייתי תלושה, לא ידעתי אף פעם מה היעד הבא, כמה זמן אשאר בכל יעד או מה אעשה בחיי כשאחזור הביתה. יצאתי לטיול עם מינוס של 15 אלף שקל בבנק. כשהגעתי לפנמה תפסתי לרגע וויי־פיי, וכך הצליח פקיד הבנק לאתר אותי. הייתה לו נימה של דאגה בקול כשהוא הודיע לי על מינוס של 30 אלף שקל. עד שהמספר הזה היכה בי, הייתי בהכחשה.

 

"השנה הייתה 2012, תחילת דצמבר, לא ידעתי אנגלית בכלל ומעולם לא עסקתי במכירות, אבל ידעתי שכריסמס מתקרב ושכולם אומרים שעושים הרבה כסף במכירות בעגלות בקניונים. חברה שלי מהתיכון קישרה אותי לחברת קוסמטיקה של ישראלים, ופשוט נחתּי בארצות־הברית והתחלתי לעבוד במטרה לסגור את המינוס ולחזור לארץ לחתונה של אחי הקטן בפברואר. רגע לפני שטסתי לארץ לחתונה של אחי, המנהל שלי הציע לי לחזור לעבוד בעגלות, והפעם כדי להרוויח כסף. השבב במוח שלי התחיל להשתחרר. בחתונה הזאת הרגשתי כמו הדודה העשירה מאמריקה. אחרי שסגרתי את המינוס במזומן, קניתי שמלה יקרה ומתנות והרגשתי שהכוח בידיי. החלטתי לחזור לשם".

 

את חוויותיה מהשנה וחצי שבמהלכן עבדה בדוכנים בקניונים בחוף המזרחי ארצות־הברית ובקנדה עיבדה לספר "עגלות" (הוצאת מודן), שהגיבורה הראשית שלו היא מושבניקית שמוכרת בעגלות בארצות־הברית, נחשפת לכסף הגדול ומסתנוורת. "האבסורד הגדול הוא שהחינוך שקיבלתי בבית, עם כל הקדושה והציונות, עזר לי למכור טוב יותר", היא אומרת. "אחרי שאמרתי למישהו שגדלתי בבית שבו לא יודעים מה זה כסף, הוא לא הרגיש מאוים שאתקע אותו באלפיים דולר. יכולתי למשל לספר ללקוח על חבר שנהרג בצבא, והכל אמת, ועל בסיס ההזדהות שלו ובלי לשים לב, הוא יצא עם שקיות".

 

"אף אחד מעולם לא האיר זרקור מבפנים על מה שנעשה במכירות בעגלות" (צילום: יובל חן)
    "אף אחד מעולם לא האיר זרקור מבפנים על מה שנעשה במכירות בעגלות"(צילום: יובל חן)

     

    בלעתי ג'וק

    בדיחי, רווקה תל־אביבית בת 31, עובדת כיום כמנהלת קשרי משקיעים בקרן השקעות נדל"ן. היא גדלה במושב קשת שברמת הגולן, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות, בת למשפחה דתית לאומית. ערכי העזרה לזולת, ההתנדבות ואהבת הארץ הושרשו בה מילדות. היא למדה באולפנה והתחנכה בבני עקיבא והיה לה חשוב להוסיף טוב לעולם.

     

    במסגרת השירות הלאומי שלה נשלחה לאורוגוואי, לחיזוק הקשרים עם קהילות יהודיות. כשעבדה, בשירות הלאומי, כמדריכה בחברה להגנת הטבע, חלמה שכל ילד יכיר את הסיפור של שיירת הל"ה. שני הוריה עוסקים בחינוך. "הם הביאו שבעה ילדים לעולם מתוך תחושת שליחות. רק כדי שתביני עד כמה הם אלטרואיסטים - אמא שלי תרמה בשנה שעברה כליה לאדם זר, כדי להציל נפש בישראל. אמא שלי הייתה מפעילי 'העם עם הגולן' ושבתה רעב. כשהייתי נערה, הוריי עזבו את הבית למשך שנה כדי לסייע למשפחה שנפגעה בפיגוע בגוש קטיף ולחזק את ההתיישבות. הם אנשים שלא עושים בשביל עצמם, אלא בשביל כלל עם ישראל".

    "הרווחתי יותר מכל מי שהכרתי. ככל שזה החריף הרגשתי שמי שלא נמצא איתי לא מבין את העולם. בזמן שחברים שלי בארץ הרוויחו 6,000 שקל במשרות זוטרות, אני עשיתי את אותו סכום בעשר דקות"

     

    לדברי בדיחי, "מהצבא יצאו 'שוברים שתיקה', אבל אף אחד מעולם לא האיר זרקור מבפנים על מה שנעשה במכירות בעגלות. זה הפך לחלק ממסלול ההתבגרות הישראלי המקובל ואף אחד לא מערער על זה, למרות שזו הונאה אחת גדולה".

     

    למה זו הונאה?

    "מכרנו מוצרי קוסמטיקה מים המלח, נכון שלים המלח יש סגולות, ושביקור בים המלח מיטיב עם העור - אבל מפה ועד להגיד שמוצרים מים המלח הם תרופה ידועה לטיפול בהתקרחות יש דרך לעשות, ואני עשיתי אותה והייתי גם גאה בה. זו הונאה. אין לזה מילה אחרת. שורש ההונאה הוא בכך שלמוצרים בדוכנים שלנו לא היה מחיר נקוב, כך שאם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר ששווה כמה שקלים יעלה לו 3,000 דולר. בשנה וחצי הרווחתי כמאה אלף דולר.

    "כשגיליתי את הכסף, משהו במוח שלי התחיל להידפק. הרווחתי הרבה יותר ממה שהרווחתי בישראל, יותר מההורים שלי, ובעצם מכל מי שהכרתי. ככל שזה החריף הרגשתי שמי שלא נמצא איתי לא מבין את העולם הזה. בזמן שחברים שלי בארץ הרוויחו 6,000 שקל במשרות זוטרות במשרדי פרסום, אני עשיתי את אותו סכום בעשר דקות בעגלה. קניתי לעצמי הכל כי הרגשתי שמגיע לי, שהרווחתי את זה. כשחזרתי לסבב ב' בארצות־הברית הייתי מפוקסת בעשיית כסף. היה לי בראש את המספר 250 אלף דולר, שידעתי שאיתו אוכל לקנות לי דירה, ולשם כיוונתי".

     

    זה סכום מטורף.

    "המשכורת מגיעה בכל שבוע במזומן במעטפה, בשיחת משכורות קבוצתית. מי שעושה משכורת גבוהה יותר מאלף דולר מקבל אותה במעטפה אדומה. אני, בתקופות הטובות שלי, השתדלתי לא לסגור יום בפחות מאלף דולר מכירות, כי על פחות מזה אמרנו שעדיף לא לצחצח שיניים בבוקר. מי שמרוויח מעל 2,000 דולר בשבוע - מקבל את הכסף במעטפת זהב, וכולם רואים. בכריסמס, אחרי שעבדנו 15 שעות ביום מבלאק פריידיי ועד לחג המולד, חילקו לכל עובד את המשכורת שלו בגרב של סנטה והכריזו על הזוכים בתחרויות המכירה, שקיבלו בונוסים מטורפים. התחרות הייתה קשה, אבל גיליתי שאני טובה בזה.

    "המשכורת מגיעה בכל שבוע במזומן במעטפה. מי שמרוויח מעל 2,000 דולר בשבוע מקבל את הכסף במעטפת זהב, וכולם רואים"

     

    "גרתי בדירה עם שישה שותפים, ומי שהגיע ל־1,500 דולר משכורת שבועית לא גובים ממנו 100 דולר שכר דירה. פעם היה שבוע חלש, הגעתי ל־1,400 דולר ונורא התאכזבתי מעצמי, כי עם תשלום שכר הדירה המשכורת תרד לי ל־1,300 דולר. בשיחת המשכורות הלך ג'וק ענק על הרצפה, כולם נבהלו ומישהו הרג אותו. צחקתי ואמרתי שאני תימנייה, בתימן אכלו חגבים אז אני יכולה לאכול אותו. המנהל שלי אמר: מתערבים איתך על מאה דולר שלא תאכלי את הג'וק. בלעתי את הג'וק הזה כמו אקמול והורדתי אותו בשלוק של נסטי. זה היה רגע גדול. כמו בטירונות. דיברו עליו שנים אחרי זה בחברה. כולם צחקו, צילמו את זה ואחרי זה הייתי לחוצה שיעלו את זה לפייסבוק, כי פחדתי מהתגובות של המשפחה הדוסית שלי. זה הוכיח עד כמה הייתי להוטה להגיע ל־1,500 דולר. המהלך הזה היה שווה לי 200 דולר. קטעים כאלה חיברו בינינו בטירוף".

     

    איזה מין טיפוסים מצליחים בעגלות?

    "החתיכים הצעירים מכרו מדהים. זה כל כך שונה בנוף שזה הימם את האנשים. הם היו ממסים את הנשים בצ'ארם הישראלי שאנחנו לא סובלים כבר. כשמישהי שאלה אותם כמה משהו עולה, הם ענו לה שהם לא למכירה וצחקו. יכולה לבוא אישה בת 60 והם יגידו לה שאם היא תמרח את הקרם הזה, היא תיראה בת 18, שאף אחד לא ינחש שהיא בת 40. פה בארץ לא רק שהבדיחות האלה לא מצחיקות, יש אפס סבלנות לזה. שם זה משום מה עובד".

    ,אמרנו שהמוצרים עשויים מחומרים טבעיים, בשעה שכל לקוח יכול לקרוא את רשימת המרכיבים

    לגלות ששיקרנו"

     

    למה, כי הלקוחות תמימים יותר?

    "לא כולם. אבל הם הרבה יותר עשירים מאיתנו. הם לא חיים את המושג הכל כך ישראלי - לסגור את החודש. לפעמים האנשים מגיעים לקניון עם ארנק פתוח ואת רק צריכה לנתב אותם מ'אמריקן איגל' אלייך. ספנדינג (spending, בזבוז) זו פעילות לגיטימית שם".

     

    איך הסתדרת עם האנגלית?

    "כולם סביבי הגיעו לעגלה עם אנגלית ברמת שפת אם, והדהים אותי שהצלחתי לתת להם פייט. למדתי אנגלית של מכירות די בקלות, ובעיקר נהניתי. מכרתי בעיקר לגברים בני 60 ו־70 שנהנו מלדבר איתי ולא הרגשתי שאני עוקצת מישהו. נאחזתי מבחינה מוסרית בעובדה שהשתמשתי בעצמי בכל המוצרים שמכרתי, שהקלינסר (cleanser, תרחיץ פנים) באמת עזר לעור שלי ושהמוצרים באמת הכילו מינרלים - אז יש גרעין של אמת, אבל בנו עליו מגדל ענק של בולשיט. אמרנו שכל המוצרים עשויים מחומרים לגמרי טבעיים - בשעה שכל לקוח יכול לקרוא את רשימת המרכיבים על האריזות ולגלות ששיקרנו לו. אמרנו לאנשים שים המלח הוא אחד משבעת פלאי תבל, אבל מעולם לא טרחנו לבדוק אם זה נכון".

     

    זה לא נכון.

    "וואלה? זה מה שהיה כתוב לנו בברושור ועם זה עבדנו".

     

    כריכת ספרה של טל בדיחי "עגלות"
      כריכת ספרה של טל בדיחי "עגלות"

       

      חקירה בנמל התעופה

      אחת מהלקוחות שלה לא יוצאת לה מהראש עד היום. "הסיפור הזה גרם לי בחילה. הכרתי בקניון אישה מדהימה, התחברנו והתחלנו לשוחח בשיחה חופשית, כי אומרים שהמכירה הכי טובה היא לא למכור. סיפרתי לה שאני מתגעגעת לאמא שלי, התייעצתי איתה לגבי בחור מסוים שהייתי מעוניינת בו, סיפרתי לה על החיים בארץ, נתתי לה את השקל תשעים שלי - והיא אמרה לי שהיא מחלימה מסרטן. היא לא הייתה עשירה במיוחד, חיה על ירושה שקיבלה, אז אמרתי לה שאעשה לה טיפול פנים חינם. עדיין לא ידעתי מה אמכור לה ואיך. השקעתי בה נורא - והתחלתי לשקר, אמרתי שיש לי ניסיון של שנים בקוסמטיקה, שהמושב שבו גדלתי נמצא ליד ים המלח, למרות שאני מרמת הגולן. אמרתי לה שכשהיינו ילדים שנאנו לטבול בים המלח כי הוא שרף לנו. העניין בשקר טוב הוא להכניס מספיק פרטים אמיתיים.

      "אני זוכרת את החולשה שהתפשטה בגופי כשגיהצתי את האשראי ללקוחה שהחלימה מסרטן. מצד אחד, איזו אלופה אני, ומצד שני - איך מכרתי מוצרים בשווי של גג מאה דולר ב־14 אלף דולר?"

       

      "אחרי שהיא הייתה שלי וידעתי פרטים עליה, שהיא רוצה לחגוג את ההחלמה שלה עם חברות, נולד הרעיון שנעשה Skin Care Party (מסיבת טיפוח העור) בבית שלה. מכרתי לה את הערכות הכי יקרות, וכל אחת שבע פעמים, בשביל החברות. מכירה את הקופסאות הקטנות של המלח מים המלח? זה עם השמן, שמשאיר את העור שמנוני וקצת דוחה? בשוק הכרמל הן עולות 35 שקל. הסברתי לה שכדי לדמות חוויה אמיתית של ים המלח היא צריכה לעשות אמבטיית מלחים עם עשרות קופסאות כאלה ופשוט מכרתי לה ארגז. אמרתי לה שדורות על דורות נסעו לים המלח לרפא סרטן, וגם: 'איזה מזל שפגשת אותי, את יכולה לקחת את ים המלח אלייך הביתה In a box (בקופסה), זה יותר זול מלטוס לים המלח עצמו'. בסופו של דבר מכרתי לה בסכום של 14 אלף דולר. אני זוכרת את החולשה שהתפשטה בגופי כשגיהצתי לה את האשראי. שני קולות במוח שלי צרחו יחד. מצד אחד - איזו אלופה אני, קפצתי באנג'י, יצאתי מהגבולות שלי, הגעתי רחוק בסולם ההגשמה העצמית, עשיתי 5,000 דולר בשעה וקצת. ומצד שני, איך מכרתי לאישה הזאת מוצרים שעלו לחברה גג מאה דולר ב־14 אלף דולר? ככל הנראה היא לא תעשה שום מסיבת סקין קר, ובמוקדם או במאוחר היא תתחרט. השקר שלי היה כל כך מושלם, שיום אחר כך היא באה לעגלה והעניקה לי שרשרת עם תליון של ציפור שהיא קנתה לי, כדי שתמיד אזכור אותה ואדע שיש מישהי שדואגת לי וחושבת עליי".

       

      אולי היא חיפשה אוזן קשבת ועשית לה טוב על הנשמה?

      "במובן מסוים כן, אבל זה לא כמו לשבת עם מישהו בהודו ולדבר איתו ולהרגיש שהלבבות נפתחים. פה ההקשבה טמנה בחובה ניצול. אמא שלי קראה את זה בספר ואמרה לי שכשסיפרתי לה על זה בזמן אמת, אמרתי שמכרתי לה רק מוצרים טובים. בדיעבד הבנתי שאפילו לאמא שלי מכרתי את זה שהבת שלה בסדר, זה הפיל לי את האסימון.

      "כשחזרתי לחופשה בארץ, בת הזוג של אחי, שהיא בלגית, שאלה איך אני מצליחה למכור לאנשים בסכומים כאלה גבוהים. אמרתי לה: 'בואי תראי איך אני עושה את זה', ועברתי ברגע לטון המכירה שלי. שאלתי אותה אם היא שמה לב שמתחת לעיניים שלה התחילו לה קמטוטים קטנים, ואמרתי לה שבגיל 30 זרימת הדם בפנים נעצרת ומתחילה להיווצר נפיחות, אבל זה שלב שבו היא יכולה לעצור את זה באופן טבעי, בלי בוטוקוס או ניתוחים, ושהמוצרים שלנו מגבירים את זרימת הדם באופן טבעי ולכן בגיל 40 היא לא תצטרך להזריק. סתם נתתי לה דוגמה. אחי התקשר אליי באותו ערב ושאל אותי: 'תגידי, מה עשית לה?' היא לקחה את זה ברצינות והלכה לקנות מוצרים".

       

      את עושה רושם חילוני לגמרי. עוד היית דתייה כשחטאת ככה?

      "לבשתי חצאיות ארוכות עד סוף התיכון, וגם כיום אני לא מגדירה את עצמי דתל"שית. אני פריקית של מצוות 'עשה'. מחוברת מאוד לקידוש, לבית הכנסת, בתל־אביב אני מבשלת ומארחת כל שבת. הבית חזק ממני. לגבי האיסורים בהלכה? שם אני מוצאת את הדרך שלי. ועל זה אכתוב בספרי הבא".

      "את עושה כסף? את איתנו. את לא עושה כסף? את אפס. וזו הייתה כאפת העגלות הגדולה. יכולתי לחיות איכשהו עם זה ששיקרנו לאמריקאים, אבל כשישראלי מתנהג ככה לישראלי, זה מצער"

       

      גיבורת ספרה של בדיחי מגורשת מארצות־הברית בבושת פנים, והמציאות אצלה לא הייתה שונה בהרבה. "שלושה מאחיי התחתנו באותה שנה. אחרי החתונה הראשונה חזרתי בלי בעיה. על החתונה השנייה דילגתי, נשארתי למכור. עד היום אני לא מבינה איך קיבלתי החלטה כזאת. בחתונה השלישית קפצתי לארץ, ובחזור, בביקורת הגבולות בפילדלפיה, עצרו אותי ולקחו אותי לחדר חקירות. האסטרטגיה שלי הייתה להגיד שחבר אמריקאי קנה לי במתנה כרטיס טיסה ליום ההולדת. זה היה רגע לפני כריסמס, הייתי על סף קידום למנהלת אזור, קיבלתי התחייבות שישלימו לי את המשכורת ל־250 אלף דולר אחרי חצי שנה. כבר הכינו לי חדר, הייתי בשיא הקריירה שלי ומצאתי את עצמי יושבת לצד הודים ומקסיקנים בחדר של האימיגריישן ונלקחת לחקירה של שעות. פתחו לי את המזוודה ועברו פריט פריט. תוך כדי שנגעו לי בתחתונים ובטחינה שאלו אותי: 'מה עשית פה כל כך הרבה חודשים בלי לעבוד? מה ההורים שלך עושים?' בכיתי נורא, אבל לא הודיתי בדבר. הם אמרו שאין להם הוכחה שעבדתי, אבל שהעבר שלי במדינה לא נראה טוב. בסופו של דבר שני שוטרים ליוו אותי עד למקום שלי במטוס חזרה.

       

      "זה היה משפיל מאוד, עברנו דרך הדיוטי פרי וראיתי שם ישראלים חופשיים מדברים על מחירי בשמים, זה היה נורא. בכיתי לאורך 12 שעות הטיסה ארצה. כשנחתתי לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות. לחזור לרמת הגולן? להתחיל מחדש חיים ברפת? כאב לי והייתי באבל. החלטתי להמשיך למכור מוצרי קוסמטיקה בחברה של ישראלים בקנדה".

       

      ואיך היה בקנדה?

      "הגעתי לשם כסיילסמנית מנוסה עם קבלות, אז שילמו לי על כרטיס הטיסה והציעו לי 30 אחוזי הכנסה מהדולר הראשון, אבל זה כבר לא היה כיף. היה ממש קר, 40 מעלות מתחת לאפס, ולא עניין אותי לרכוש חברים חדשים. כבר הבנתי את הקטע. הייתי נטולת סנטימנטים והדבר היחיד שעניין אותי היה כסף. שנאתי את החברה החדשה. כשאת מנוסה בשקר, קל יותר לראות את הבולשיט. כשרציתי לחתוך חודש לפני סוף החוזה כדי לטייל עם חבר במקסיקו, איימו לקנוס אותי בהרבה מאוד כסף מהמשכורות שנשמרו אצלם בכספת (למרות שכבר עבר כריסמס, לא חתכתי להם במאני־טיים).

       

      "הבנתי שאין כאן באמת טוב לב, אין משפחה ואין כלום. את עושה כסף? את איתנו. את לא עושה לנו כסף? את אפס. וזו הייתה כאפת העגלות הגדולה, לא איך ששיקרנו לאמריקאים. עם זה יכולתי לחיות איכשהו. אבל כשישראלי מתנהג ככה לישראלי במקום כל כך רחוק מהבית, זה מצער אותי עד היום".

       

      הספר שלך מבוסס כמעט לחלוטין על החוויות שלך, בשינוי פרטים מזהים. זה חלק מההתחשבנות שלך עם הבוסים הגדולים?

      "לא. החלטתי לכתוב ספר ברגע מלחיץ בחיים שלי שבו עברתי ניתוח פולשני, ואושפזתי לשבועיים באיכילוב. שם הבנתי שעליתי על קרקע בתולה, הרי אף אחד לא כתב על העגלות. נרשמתי לבית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, ובעקבות התגובות שקיבלתי אמרתי - וואלה, אני חושפת את זה. זה לא היה קל, ואני חוששת מהתגובות של מי שעבדו איתי, אבל יש בזה מן התרפיה.

      "רק אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר הגיעו אליי סיפורים של בוסים שלא שילמו, הרי את לא חוקית, אז למי תפני? הבוס שומר את הכסף שהרווחת בכספת בבית שלו, ואת תלויה בו".

       

      איך היו החיים שם מחוץ לעבודה? השחיתות פשתה לעוד תחומים?

      "היו מלא סמים וסקס בדירות של המוכרים, המון, גם בארצות־הברית וגם בקנדה, סמים שכולם עושים ביחד אחרי יום ארוך. בגדול אסרו עלינו להתארגן על סמים, אבל מי שמכר מספיק טוב הוזמן לשאכטה עם הבעלים. לגבי סקס, מקובל מאוד לעשות את זה כדי למכור טוב יותר, כדי לקבל אנרגיה. מישהי שעבדה דוכן לידנו בקנדה אמרה לי: 'אני צריכה מישהו מהחברה שלכם כדי לשכב איתו. לא רוצה שזה יהיה מישהו מהחברה שלי', והיא שאלה את זה כמו - את יודעת איפה אני יכולה לקנות רדבול? המחויבות אפסית וכולם שוכבים עם כולם. היו בנות שהגיעו למקומות שאני בטוחה שעוד שנים הן יסתכלו אחורה ויגידו שלא היו רוצות להיות שם.

      "ביום החופשי היה מקובל ללכת לשופינג ולשפוך אלפיים דולר. כסף שבא בקלות הולך בקלות. קניתי לעצמי תיקים של מותגי יוקרה שלא הכרתי לפני כן. בקנדה הבנים הלכו המון לקזינו ויכלו להוריד גם עשרת אלפים דולר בלילה".

       

      עבודה אמיתית

      כשחזרה לישראל, החלה לעבוד כסייעת בצהרון. "הרווחתי 4,000 שקל ברוטו, שכרתי חדר בדירת שותפים בתל־אביב והייתי פשוט מאושרת - מזה שאני לא מוכרת, מצחוק של ילד, זו הקיצוניות השנייה. הכסף מהעגלות החזיק אותי שלוש שנים, התייחסתי אליו כמו אל אבא בדמות חשבון מט"ח שאפשר כל הזמן לבקש ממנו עזרה עד שהוא נגמר. מה שכן, חברים שלי שנשארו בעגלות יושבים היום על מיליונים".

       

      הצלחת לחזור לבקר בארצות־הברית מאז?

      "כן, ארבע שנים אחר כך חזרתי לניו־יורק וחגגתי בה את יום הולדתי, הודות לחברה שאני עובדת בה היום. מדובר במשרד אמיתי, עם משכורת אמיתית, ובמכירות שאני מאמינה בהן (יזמות נדל"ן בניו־יורק)".

       

      אחרי הכל, נשארת בתחום המכירות.

      "הפער בין למכור שקר ובין למכור דירה הוא עצום. מדובר בחברה אמריקאית בבעלות ישראלית שיש לה משרד בתל־אביב, ונתנו לי מכתב להציג בשגרירות כדי שאוכל להוציא ויזה חדשה ולצאת לראות את הפרויקטים שלנו בניו־יורק. בכניסה לארצות־הברית חקרו אותי ארוכות, אבל התחושה המדהימה הזאת, שעכשיו אני לא משקרת, הייתה שווה את זה. הראיתי להם את אתר החברה, שאני מופיעה בו ושכתוב בו שאני עובדת בה מאז 2016. הייתה לי תחושה של 'תחקרו ביצ'ז, מגיע לי להיכנס באמת'. זה היה רגע נדיר".

       

      מה את מקווה שיקרה בעקבות פרסום הספר?

      "אני מקווה שהספר יצליח לעשות רעש, שאולי הוא יעורר צעירים שיבחרו אחרת את המסלול שלהם. כשאני פוגשת אנשים שהיום 'עושים עגלות', צורם לי לראות את המסכה שהם שמים, את הלהט שלהם בעיניים, 'צ'מעי איך תפרתי מכירה של 20 אלף דולר'. מצער אותי קצת שזו התדמית שאנחנו עושים לעצמנו בעולם".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד