מה יהיה הסוף עם התחנה המרכזית החדשה של תל אביב? את התשובה לשאלה הנצחית תתקשו למצוא אצל הרשויות, ואולי גם אצל בעלת הנכס הבלתי נסבל. התחנה המרכזית רק מידרדרת והולכת, ולפי שעה לא נראית תוכנית רצינית ואופרטיבית לטפל בבעיה.
כבכל שנה, סטודנטים לאדריכלות מנסים להתמודד עם המפלצת שברא האדריכל רם כרמי, וכך גם השנה, אלא שהפעם הניסיונות מוצגים בתוך הבעיה עצמה. בקומה החמישית של התחנה מוצגת כעת התערוכה שנקראת "החדשה", ובה 24 הצעות של סטודנטים לאדריכלות מ"בצלאל" (שנים ג' עד ה'), והן עוסקות בניצול אלטרנטיבי של המבנה העצום. ההצעות מגוונות: שילוב חקלאות עירונית (גם במעמקי הבניין האפל), מרכז ספורט ענק עם בריכת שחייה על פני קומה שלמה, פארק שישתרע על פני המגרש כולו אחרי שהתחנה תיהרס עד היסוד, ועוד ועוד.
"בחרנו להציג את העבודות בתחנה", מסבירות טליה דוידי והילה שמר, אדריכליות שהשתתפו בהנחיית הפרויקטים הסטודנטיאליים יחד עם האדריכלים הוותיקים שרון רוטברד וגנית מייזליץ-כסיף. השתיים דאגו לגייס תורמים כדי לשפץ את החלל שהפך לגלריה זמנית, לאצור ולעצב את התצוגה המורכבת בעיקרה מלוחות תלויים, כשבין העבודות מפוזרים צמחים ושרפרפים שהן עיצבו במיוחד.
למרות צוות המנחים המרשים, נמנעה קבוצת האדריכלים שהובילה את הסטודיו מלהציג תובנה על התחנה המרכזית, או עמדה רעיונית מצדם בנוגע לעתיד התחנה. גם קטלוג דיגיטלי או פיזי לא מלווה את התערוכה, למרות היכולות הגרפיות הגבוהות של המעורבים, מה שיכול היה להשאיר מסמך לדיון גם לאחר שהתערוכה תפורק. בכך הוחמצה הזדמנות להשיג רובד נוסף, מעבר להצגת עבודות הסטודנטים כמקובל.
שמר ודוידי אומרות, שנקודת ההנחה הייתה ש"כל אחד נכנס לתחנה וחווה אותה באופן שונה". כדי לחדד את מהות החוויה הזו, התבקשו התלמידים להיכנס לתחנה ולא לצאת ממנה במשך 24 שעות – אם ברציפות ואם במקטעים שמצטברים לכדי יממה. אחת הסטודנטיות לקחה את העניין ברצינות, הביאה את שני ילדיה, הקימה אוהל על הגג ובילתה בו את הלילה.
"החלטתי לעשות מחווה למורה שלי, פול וריליו (תיאורטיקן צרפתי של אדריכלות, מ"י) שנפטר השנה, ולעבוד על הפרויקט לפי הפורמט שהוא לימד", מספר שרון רוטברד על התהליך שגיבש ושלפיו פעלו הסטודנטים. "כל אחד עושה שלושה פרויקטים – טוב, רע, ומה שמעבר לטוב ולרע. כך אפשר להשיג פרספקטיבה שפותחת מרחב הבנה גם לתרחישים קטסטרופליים, וגם מעלה שאלות כמו 'אם אתה עושה פרויקט טוב, אז למי הוא טוב ולמי הוא רע'".
רוטברד הוא תושב שכונת שפירא שגובלת בתחנה המרכזית, ופעיל בולט נגד קיומו של המפגע הנוכחי. לדבריו, הוא החליט להקדיש את הסטודיו שהוא מנחה לגיבוש הצעות לטיפול בתחנה, משגילה כי אין כל תוכנית או חזון של ממש לעתידו של המקום, שעשוי להתפנות בעתיד הקרוב מאוטובוסים. "אם אף אחד לא מתעסק בנושא התחנה", הוא אומר, "החלטתי שאני אתעסק בזה".
מטבע הדברים, חלק מהפרויקטים בוסריים וחלקם מפורטים, ולזכותם של התלמידים ייאמר שכמה מהם הציגו ניתוח מעמיק ותהליך חשיבה ארוך, ובמקרים מסוימים הושקעו זמן ומחשבה לא מבוטלים בתוצר הסופי. רוב ההצעות הן אוטופיות ומרחיקות לכת; יש גם מציאותיות ויישומיות.
היו סטודנטים שהתייחסו למציאות העתידית, אחרי שהאוטובוסים כבר סולקו מהתחנה; אחרים התייחסו לתחנה עמוסת האוטובוסים של ההווה. רובם התעלמו מהתייחסות לרווח הכלכלי, שמניע את היזמים, ולסוגיית הבעלות על התחנה; תשומת הלב הבולטת הוענקה אפוא להיבטים חברתיים וסביבתיים. ככלל, הסטודנטים זיהו את הצרכים של השכונות הסמוכות ושל העיר כולה, ובחלק מהמקרים גם זיהו ערכים בבניין עצמו שאפשר לפתח ולטפח.
"הם ללא ספק הדור של פוסט המחאה החברתית מ-2011", אומרת האדריכלית גנית מייזליץ-כסיף על הסטודנטים שהיא הנחתה, דור האדריכלים הבא. "הם מגיבים לעולם המשתנה סביבם, פחות עסוקים בעיצוב וירטואוזי ויותר בתכנון אקטיבי שעוסק בצדק מרחבי", היא מתרשמת. שיתוף פעולה נערך עם פעילים וגופים חברתיים המעורבים בתחנה וסביבתה, כמו "אחותי – למען נשים בישראל" ו"תיקון עולם", וכן עם צמד הפעילים חן רביב ועומר קלדרון שמעוניינים להקים "מרכז חברתי" בתחנה.
לכאורה, זהו רק נדבך אקדמי צפוי בהכשרת הסטודנטים לאדריכלים, בגיבוש שפתם האישית ובהקניית כלים לחשיבה מקצועית. אך זהו מהלך קטן, שצריך גם לעורר את מקבלי ההחלטות בעיריית תל אביב-יפו להתחיל סוף סוף לקבל אחריות. תהיה זו אולי תמימות לקוות שגם היזמים יגלו אחריות כלשהי, ולו זעירה: כפי שחוזרים ומוכיחים יזמי נדל"ן ישראלים, קשה לפתח ציפיות כי הם יכוונו את דרכם בהתאם לחזון ארוך טווח שמיטיב גם עם הסביבה, ולא רק עם חשבון הבנק שלהם.
פארק המכתש
כששאלנו את רוטברד כיצד הוא רואה את עתיד התחנה, הוא השיב באמצעות אחת ההצעות. יצרו אותה במשותף מיכל דוד ואריאל אילוז, והם מציעים להפוך את המבנה מסביבה בנויה ואטומה שמהווה מקום מעבר - לסביבה פתוחה וטבעית שמעודדת שהייה.
את בניין התחנה הם מציעים בשלב הראשון לכסות במעטפת עשויה בד פלסטי אטום ומנופח באוויר, להכניס פנימה את הציוד הכבד, ולהרוס מבלי לפזר אבק על השכנים. עם פינוי ההריסות הם מציעים להוסיף לקרקע שכבה של אדמה איכותית, לשתול צמחייה וליצור פארק עירוני. בגמר העבודה מוזמן ראש העירייה לגזור את הסרט, המעטפת המנופחת משוחררת מהקרקע וכמו צפלין מתרוממת אל על, ומה שנותר הוא פארק פתוח ומפתיע.
רוטברד רואה בפתרון הזה תיקון לסביבה המזוהמת, שהיא מפגע סביבתי וחברתי כבר כמעט 60 שנה, "הודות" ליזמים ולאוזלת ידה של העירייה לאורך כל הדרך.
תחייתה של גווייה
לווייתן גדול שגווע באמצע השכונה תחת השמש הלוהטת - זהו הדימוי שבו בחרו אדם טל והאנה אגניסטזקה. כמו רבים מהמציגים, אגניסטזקה השתתפה בסטודיו במסגרת תוכנית סמסטריאלית לחילופי סטודנטים עם מחלקות לאדריכלות מכל רחבי העולם.
הצמד הציג שלוש חלופות למצב הקיים: באחת, נותר רק עור הלווייתן והשטח הפנימי הופך למתחם רב-תכליתי של פנאי; בשנייה, נותר רק השלד; ובשלישית, נקטעים אבריו של הבניין ועוברים החיאה.
גן פרפרים ומרכז מחול
הנה כמה הצעות שמשאירות את המבנה על תלו, תוך חפירה ועיצוב מחדש.
תור אלטרס הגדיר מערכת תנועה מרוכזת בבניין, לעומת ריבוי המעברים הקיים והמבלבל, ויצירת סביבה מותאמת לסדנאות אמנים ולמופעים.
מאיה (אמאל) מולא הציעה לפתח גן פרפרים פורח ופתוח אל השמיים במרכז התחנה – ההיפך הגמור מהסביבה האפרורית הבנויה והקיימת.
מיאר קולגסי, שהיא גם רקדנית דבקה, הסבה את הבניין לאולמות מחול. פרויקט דומה בוצע בהצלחה בפריז, בבניין נטוש של מינהלת רובע.
התערבות עדינה הציעה עדי נגר, שבחרה להתייחס לאוטובוסים כמרכיב שלא ייעלם. נגר מאפשרת רציפות לתנועות השונות המתקיימות בבניין – אוטובוסים, רוכבי אופניים והולכי רגל - באופן בטוח וקל להתמצאות ביחס לדרכים הסואנות שמקיפות את התחנה. היא זיהתה את המעברים הקיימים שמאפשרים המשכיות, הדגישה אותם על פני מעברים אחרים לצורך התמצאות קלה, ושילבה בהם אזורי מפגש מתאימים.
סביבה חינוכית במקום מחסני ילדים
יש בתחנה גני ילדים, שדחוסים בשטחים שיועדו במקור לחנויות בתחנה. נדחקים בהם ילדים של עוברים זרים, ועקב התנאים הקשים שאותם ילדים עוברים שם, הם זכו לכינוי "מחסני ילדים". אריאל אשוש היא לא רק סטודנטית אלא גם גננת, והיא בחרה להשתלב בבניין התחנה מבלי לערוך בו שינויים קיצוניים. היא מציעה סביבה חינוכית בשטחים שאותם איתרה בקומה השנייה, והתאימה כל אחד מהם לשכבת גיל שונה.
אפשר גם רק לפרק לחלקים
את הפנטזיה לפרק את גוש הבניין הרציף ולהפוך את החלקים שהתקבלו לבנייני דירות, הציג תומר מדמוני. שטחו העצום של הבניין זר לשכונה, התחנה כבר לא רלוונטית, ולכן מדמוני פירק אותה לגושי בניין המתאימים לסביבה העוטפת את התחנה. עדיין, הוא שמר על אלמנטים קיימים כמו המדרגות והכיכרות, וכך נוצרה סביבה ייחודית השומרת משהו מבניין התחנה.
פחות אגרסיבית ממנו היא הצעתה של שיינה פרץ, שמתמקדת בגשרי הענק הנמתחים לאורך מאות מטרים ומובילים אל הקומה העליונה של התחנה. ברגע שלא תהיה עוד תחנה מרכזית ולא יהיה עוד צורך בתנועת אוטובוסים אל הקומה העליונה, פרץ מציעה להעביר את השימוש בהם לציבור. את חלקם התחתון, המקורה בגשר, היא מייעדת למסחר ותעסוקה; המשטח העליון הפתוח לשמיים יפותח כמגרש כדורסל או כספרייה.
פאבלה מרכז ספורט
הפאבלות בברזיל שימשו כנראה השראה לפרויקט של אורטל שכטר, שרלוט ריינבולד ווינסנט וולנר. השלושה זיהו את אזורי התחנה שננטשו מאוטובוסים, מחנויות ומאנשים חיים, ושהפכו למקומות ריקים מכל תוכן. הסטודנטים בחרו להמשיך ולאמץ את המציאות הזו לכל שאר שטחי התחנה, ולהפוך את כולה לסביבה עם סדר וארגון משלה - סוג של אוטונומיה אנרכית, שיונקת אל קרבה את כל מי שמחפש חלופה לסדר והארגון האופייניים לעיר.
לעומתם בחרו פלאבי מוריאו, יואהן קלה וגילעד קוולר להסב את הבניין כולו למרכז ספורט ופנאי. את קומת המרתף התחתונה והעצומה הפכו לבריכה הגדולה בישראל, ואולי בעולם. קומת מרתף אחרת הוסבה למגרש כדורגל וקומות אחרות הפכו לזירות איגרוף, מסלולי ריצה, מגרשי משחק ואפילו קרקס, כשבגג הבניין מוצע לנטוע גן גדול.
חקלאות עירונית או חורשה עירונית
הפתרון של חקלאות עירונית אנכית כבר אינו נועז וחדשני, בעיקר לאחר שהביתן הישראלי בתערוכת "אקספו" במילאנו לפני ארבע שנים הוכיח שאפשר ליישם את הנושא. ארטיום יונוסוב הציע להשתמש באותה טכנולוגיה: את השטח הפנוי שלצד הבניין הוא פיתח כחלקות חקלאיות עירוניות.
לעומתו, קטיה בוצמן הציעה לפרק חלק מאגפי הבניין, לטעת עצים ולרכך את תפקודו וחזותו של בניין התחנה גם אם האוטובוסים יישארו בה.
מבוך גדול מזה שהאדריכל תכנן
האדריכל רם כרמי, שתכנן את בניין התחנה, כינה אותה פעם כמבוך שבו משוטטים. סלי פיטרס ואייקה אנטזיאן ישנו עם שני ילדיה של פיטרס בשטח התחנה, וזיהו כי מה שמייחד את המרחב הזה הוא העומס החזותי והמגוון שמושך תשומת לב בכל פינה.
בעזרת שני הילדים הם גם גילו שנקודת המפרק בין שני אגפי הבניין היא האזור שבו העומס הוא המשמעותי ביותר. לכן הם בחרו לזרום עם התופעה ולחזק אותה. בשטח המפרק בין שני האגפים הם מציעים להקים קוביית ענק, ובתוכה מבוך עצום של משחק מבלבל.
בהצעה אחרת, הם מציעים להרוס עד לעומק היסודות את החלק המקשר בין שני אגפי התחנה. במשבצת הקרקע שתיחשף הם מצפים לגלות אגם מים שייווצר עם חשיפת מי התהום, וכך יתגלה אגם מים מסתורי ונדיר בלב המאפליה.
- אירוע נעילת התערוכה יתקיים ביום שישי הקרוב, 2.8 בשעה 12:00 בהשתתפות מנחי הסטודיו, פעילים ויזמים חברתיים, ראשי קהילות מקומיות ונציגי העירייה. שישה פרויקטים מצטיינים יוצגו ויעלו לדיון פתוח
רם כרמי תכנן גם את חידוש "הבימה". מדוע זה בניין חולה?
