"בסוף הבדיקה אמרה הרופאה: 'אין לה דופק. מצטערת'. איבדנו אותה"

ילדותה של עדי הלמן הייתה רצופה בפרידות ובמעברים, שבהם היא התקשתה למצוא את עצמה ולהבין מיהי ומהו מקומה בעולם. לימודי הצילום, המפגש עם בעלה, העסק המשפחתי שבנו יחד והמשפחה שהקימו – כל אלה נתנו לה בסיס ומיצבו אותה כצלמת. אחר כך הגיעו תאונה חזיתית ואובדן של היריון יקר, שבזכותם היא הצליחה לחבר הכל לאמונה משנת חיים. "בתוך מרוץ החיים", היא אומרת, "אנחנו לא פעם שוכחים לראות את מה שנחשב למובן מאליו – כל מה שקיים בחיינו, והוא ברכה ושפע. היום יש בי צורך חזק להעביר את המסר הזה הלאה ולהעניק את המתנה הזו גם לאחרים".

מי את?

"עדי, בת 42, נשואה לאיל ואמא של אימרי (12), מעין (שמונה), מורי (חמש) והללי (שנתיים), גרה בכפר סבא".

ומה את עושה?

"אני צלמת מותגים, לייף-סטייל וילדים, במאית דוקומנטרית, מנחת סדנאות לצלמים ומופיעה עם הרצאה בשם 'לראות את המובן מאליו'. בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב".

עדי הלמן, תמונת ילדות. "הייתי ילדה עצובה"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בסביון, בת רביעית במשפחה של חמישה ילדים. אבי יגאל, יליד רמת גן, הכיר את אמי סילביה כשהגיעה לכאן לביקור מדרום אפריקה, שם נולדה. לאחר תקופה של קשר מרחוק הם נישאו, וכשהייתי בת שש, התגרשו. אנחנו נשארנו עם אמא, שאחרי מספר שנים נישאה בשנית. בשנים האלה עברנו המון בתים, ואני חוויתי תחושה של תלישות וחוסר יציבות. הייתי יוצאת בבוקר מהבית ולא תמיד זוכרת לאיזה בית אני חוזרת – של אמא או של אבא. הכל נראה לי זמני ולא קבוע. חוסר יציבות כלכלי שליווה אותנו הוסיף לאי-השקט. הייתי ילדה עצובה, לא מקובלת חברתית, והתקשיתי בלימודים. בתחושה שלי נמצאתי במצב קבוע של הישרדות, בלי מרחב בטוח שהוא שלי, שיאפשר לי להבין מי ומה אני.

"בגיל 15 עברתי עם אחיותיי לגור אצל אבא בכפר סבא, והתחלתי ללמוד במגמת תיאטרון בתל אביב. העיסוק בתיאטרון הביא הקלה מסוימת בזכות היכולת לגלם דמויות שהן לא אני. הרגשתי שתל אביב היא מקום מאפשר יותר מסביון, שאני בסדר גם אם לא באתי מבית מסודר. ועדיין, הנסיעות הארוכות כל יום מכפר סבא לתל אביב ובחזרה היו מתישות, ובפנים עדיין לא ידעתי מי ומה אני. הרגשתי שאני נמצאת ביציע ומתבוננת על החיים מהצד במקום לחיות אותם. בהמשך עברתי לתיכון בכפר סבא. לא היו לי כוחות להתחיל שוב מבחינה חברתית, אז שקעתי לתוך עייפות איומה, ואת רוב הימים ביליתי בשינה בבית".

בנעוריה. "שקעתי לתוך עייפות איומה"

בצה"ל שירתה כמדריכת שריון. אחרי השחרור התחילה ללמוד פסיכולוגיה ועזבה אחרי שנה; אחר כך למדה עיצוב גרפי ואדריכלות פנים, "וכלום לא תפס אותי", היא נזכרת. "נכנסתי לייאוש עמוק. מכיוון שתמיד אהבתי לתעד ולצלם, נרשמתי למחלקה לצילום בבצלאל. חשבתי שאין לי סיכוי להתקבל, אבל להפתעתי, התקבלתי. הרגשתי שמישהו ראה והציל אותי, רגע לפני שאיבדתי תקווה. בתחילת שנה א' פגשתי על המדרגות בכניסה לבניין בחור עם שיער ארוך, שסיפר לי שהוא גר בטבעון ושאני חייבת לטעום את המטבוחה של סבתא שלו. זה היה איל. החושים שלי קלטו את הבית ואת המשפחה שמאחוריו, את הפשטות שבו ואת הלב הענק. זה מאוד דיבר אליי, ומהר מאוד הפכנו לזוג. במשפחתו מצאתי בית כמו שתמיד דמיינתי לעצמי, ומאז הבית שלו הוא גם שלי. התחלנו לצלם אירועים יחד עוד בתקופת הלימודים, וכשנישאנו, בשנה ג', כבר היה לנו עסק מצליח. 

"אחרי סיום הלימודים עברנו להרצליה. ב-2007 נולד בכורנו אימרי, ואחריו באו מעין ומורי. אחרי כל לידה חזרתי מיד לעבודה: פחדתי לעצור, אז המשכתי לדחוף חזק כדי שנמשיך להתפתח ונצליח להתפרנס. כשמצאתי את עצמי שואבת חלב באמצע צילום של אירוע, הבנתי שאני צריכה לעבוד בשעות שמתאימות יותר לאמא. בניסיון להבין מה אני באמת אוהבת לצלם, התחלתי לתעד את שגרת היומיום של הילדים בבית. בהמשך פנו אליי בעלי מותגים ידועים, ונעשיתי צלמת מותגים ולייף-סטייל".

עם הבעל, איל, בפרויקט צילום בלונדון. "אחרי כל לידה מיד חזרתי לעבודה"(צילום: גיא שדות)

מאז ומתמיד, היא מספרת, רצתה בת. "רציתי ילדה שאוכל להעניק לה את כל מה שאני לא הרגשתי כילדה, ושתהיה לי חוויה מתקנת", היא אומרת. "כשמורי היה בן שלוש, גיליתי שאני בהיריון. אחרי שלושה בנים התבשרנו שהפעם אנחנו מצפים לבת. הייתי מאושרת. סיפרנו לבנים, הם החליטו שיקראו לה ג'יג'י, וכולנו ציפינו לה בהתרגשות. ביום שישי בבוקר, בשבוע ה-19 להיריון, נסעתי עם מעין לכיוון הסטודיו. בדרך התנגש בנו חזיתית רכב שסטה ממסלולו. מעין, למזלנו, יצא מהתאונה ללא פגע. לי כאב מאוד, והתקשיתי ללכת. כשהגענו לבית החולים, רציתי רק לעבור בדיקת אולטרסאונד, לראות שהילדה שלי בסדר. בסוף הבדיקה, שהרגישה כמו נצח, הרופאה אמרה: 'אין לה דופק. אני מצטערת'. איבדנו אותה.

"באותו רגע ידעתי, הרגשתי בגוף, שזה לא מקרי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שעכשיו אני חייבת להתרחב מבפנים כדי להתמודד עם זה. עברתי לידה שקטה, חזרתי הביתה ועצרתי את חיי כמו שמעולם לא עשיתי. הכל הרגיש לי רועש מדיי, והייתי זקוקה לבית. בתקופה ההיא העסיקה אותי שאלה אחת: מה הילדה הזו באה ללמד אותי? למה היא הגיעה כמו קסם והלכה כמו קסם? ואז היה רגע אחד, שבו הלכתי לשירותים ומולי עמד מייבש הכביסה שלנו, עמוס בכבסים צבעוניים. אני זוכרת שכל מה שחשבתי לעצמי היה כמה שזה יפה. מיד הבאתי את המצלמה והתחלתי לצלם. תוך כדי הצילום ירד לי אסימון ענק; בבת אחת הכל התחבר לי, וזה היה רגע גדול עבורי. התיישבתי על המיטה שלי והתחלתי לכתוב את כל מה שהרגשתי. כך נולדה הסדנה 'לראות את המובן מאליו', שמלמדת לראות ולצלם את היומיום שלנו. בעקבות הסדנה נולדה גם הרצאה באותו שם. חמישה חודשים לאחר התאונה נכנסתי שוב להיריון, ונולד הללי. בשמו בחרנו להלל ולשבח, לבטא את השמחה שלנו על היש".

עם הבעל וארבעת הילדים. "ירד לי אסימון ענק"(צילום: עדי הלמן)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לעדי של היום?

"ילדותי ונעוריי היו מלווים באי-שקט תמידי. בכלל לא ידעתי שקיימת אפשרות להיות כאן ועכשיו, וגם מרוץ החיים שאליו נכנסתי אחרי הלימודים תמיד דחף אותי קדימה, בלי לעצור לרגע. אובדן הילדה שכל כך רציתי הכריח אותי לעצור בפעם הראשונה בחיי ולהתבונן סביבי. וכשהתבוננתי, ידעתי כמה שפע ועושר יש בחיים שאיל ואני בנינו ביחד. בזכות איל, הבנתי שנשמות באות אלינו הביתה, ההגדרות בן או בת הן פחות חשובות, ואני לא באמת זקוקה לחוויה מתקנת, כי התיקון כבר נמצא – כאן ועכשיו".

מסר לאומה?

"'די להתקיים כדי להיות מושלם', כתב המשורר פרננדו פסואה, וזהו שיעור חיי. היום אני משילה מעליי את הצורך בהגדרות, את הצורך להיות בסדר או כמו כולם, ומבינה שדווקא המקום הבנאלי, המובן מאליו, הפרום – הוא מה שאני; הוא הייחוד שלי, ובתוכו נמצאים כל השפע והשלמות שתמיד חיפשתי. המרדף אחרי הדברים שאנחנו שואפים להשיג, מרחיק אותנו לא פעם מעצמנו וממה שכבר נמצא. בתוך הפרום, הלא שלם והלא מושלם לכאורה, יש המון. צריך רק לבחור לראות ולהעלות לבמה גם את הרגעים שנראים לכאורה שוליים ובנאליים, כי הם הביטוי האמיתי שלנו. הצילום זמין כיום לכולנו, וכך אנחנו יכולים לבחור לא רק לראות, אלא גם לתעד, להנציח ולהזכיר לעצמנו כל הזמן את השפע ואת היש שבחיינו".

"אני רוצה לתת תקווה לנשים מוכות: אפשר לצאת מזה ולהתחיל מחדש". הקליקו על התמונה:

דורון זאוברמן. "לא יכולתי לזהות מראש את הסימנים, וכשהבנתי, האלימות כבר נעשתה חלק קבוע בחיי". הקליקו על התמונה (צילום: עמית גרין)