הנכנסים לאולם התבקשו לאסוף סט אוזניות, כדי להאזין להרצאות. "זה מוזיאון ויש לשמור על השקט", הסבירו אנשי מוזיאון ישראל, שגויסו לכנס "טכנולוגיה פוגשת עיצוב". בתיאום מושלם עם האוזניות נכנס לבמה, עם כובע מצחייה וחולצת T צחורה כמו ראפר מעודכן מאטלנטה, המעצב האוסטרי הצעיר כריס פרכט. מאחוריו מרצדים פלורסנטים צבעוניים של דן פלווין, ועל רצפת הבמה מונח מעגל של לבני כבול. המיצב הזה של ריצ'רד לונג מסמן לפרכט, כמו לוח קליעה עצום, את המטרה: אדריכלות וטבע.
Studio Precht (לשעבר סטודיו Penda) נוסד בבייג'ין. סין היא מדינת המוצא של פיי טאנג, אשתו של פרכט ואדריכלית שותפה במשרד. לפני כשנתיים פרשו בני הזוג מחיי העיר לטובת חיים שקטים בהרים המושלגים שבאזור זלצבורג. בביתם המבודד, שאינו מחובר לתשתיות ציבוריות (Life off the grid- OTG) ושאותו שיפצו בעצמם, הם מתגוררים, מתכננים וגם מגדלים את רוב האוכל שלהם.
מורשת טיפוס ההרים של אביו
פרכט מציג שקופית ראשונה: צלע הר, שעליה תלוי המטפס האגדי אלברט פרכט. האוסטרי הנודע שנפל אל מותו לפני כארבע שנים, בזמן שטיפס עם חברו על הר בכרתים, הותיר חותם עמוק בבנו. "אבי חיבר ספרים על החיים שלו ועל טיפוס", מספר המעצב. "הוא כתב שעל ההר הוא מרגיש חי. אני חושב שהוא התכוון לומר שהוא מחובר לגמרי לרגע, לחושים, לרגשות ולתחושות שלו. לצערי אני לא יכול לטפס, כי ירשתי את פלג הגוף העליון שלי מאמי, אז את מה שעשה אבי - אני מנסה לעשות באדריכלות חושית (Sensible Architecture). בניינים מחומרים שמעוררים רצון לגעת בהם, שמגיעות אליהם ציפורים, שאפשר להריח ולאכול מהם; בניינים שאפשר לנשום".
ההדמיה הבאה מאששת את ההצהרה הפומפוזית. The Farmhouse הוא מגדל מגורים אנושי-חקלאי: לצד חדר השינה יש חממת עגבניות, ומתחת לסלון משגשגות אדניות של קייל. במקום המסה המוכרת של מגדל טיפוסי - נתח קומה מונח מעל נתח קומה זהה - בית החווה מפורק למשולשים מרחביים, כך שהמשולש "מסתובב": פעם הוא יושב על פאה, ופעם על קודקוד. כך מקבלים המגורים את שטח הרצפה הרחב, כשהתקרה (שאין בה צורך) מתכנסת ומוצרת בהדרגה; ואילו החקלאות מונחת על הקודקוד ומתרחבת כלפי השמיים, באופן שחושף אותה לאור באופן מיטבי. כך נערמים להם, משולשים משולשים, חקלאות ומגורים במערכת מודולרית – מפגש של שתי תעשיות מזהמות ונחוצות גם יחד.
"היום תעשיית הבניין מייצרת כ-40% מהפסולת העולמית, וצורכת כ-70% מכלל האנרגיה", מודאג פרכט. "אנחנו התעשייה מספר אחת בזיהום, וחקלאות היא בעייתית באותו אופן. 70% מהמים המותרים לשתייה משמשים לחקלאות, והיא פולטת יותר גזי חממה מכל התחבורה העולמית יחד. 90% מהמזון שייך לחברות בודדות, שאפשר לספור אותן על יד אחת. כדי שנהיה עצמאיים יותר וכדי שיהיה לנו החופש מה לאכול, חקלאות צריכה להיכנס אל החיים שלנו - בחזרה לערים שלנו ולראש שלנו".
על מרפסות תל אביב
הניסיון של הסטודיו הזוגי לשלב חקלאות ובניין כדי לשפר את דריסת הרגל של שתי התעשיות עשוי להגיע גם לתל אביב. פרויקט Tel Aviv Arcades הוא חזון למגדל מגורים בן 18 קומות, שהם רוצים להקים בעיר, כשהמרפסות אמורות להדהד את רעיון "עיר הגנים" של פטריק גדס.
כשמו כן מראהו, מגדל "ארכדות תל אביב" מורכב ממודול קבוע של חבקים מקושתים, עשויים לבני בנייה. תחת הקשתות נפרשות מרפסות עמוקות ומוריקות, המונעות מקרני השמש החזקות מלהכות ישירות בחלונות. זאת, במטרה שחללי הפנים יישארו צוננים יחסית, ודיירי המגדל יצרכו פחות אנרגיה כדי לקרר את דירותיהם. שתי הקומות הראשונות, אף שהן בנויות מאותו מודול ללא בידול ביניהן לקומות המגורים, מיועדות לשימושים ציבוריים כגון מסעדה, ספא וכדומה.
את המגדל, שבדמיונו של פרכט הוא מתייחס לבאוהאוס, תכנן הסטודיו לפני כשנתיים. הלקוח, לדברי פרכט, הוא לקוח מקומי ממוצא גרמני, והמיקום הוא מגרש פינתי במזרח תל אביב (כפי שמעידות גם ההדמיות). בשנתיים האחרונות הציף הסטודיו את אינסטגרם בהדמיות הפוטוגניות של המגדל, ועורר סקרנות רבה בנוגע להקמתו - מבלי להשיב לשאלות Xnet בשעתו, במה מדובר והאם זהו פרויקט אמיתי או שעשוע כלשהו.
לדברי פרכט, מדובר בפרויקט אמיתי לגמרי, אלא שרכישת המגרש עדיין נמצאת במשא ומתן, ולכן עתידו של הפרויקט עדיין שרוי בסימן שאלה. כל זה לא מנע ממנו, כאמור, לפרסם את המגדל ברשת החברתית הפופולרית באופן עמום.
למתרגלי יוגה ביערות אקוודור
ובכל זאת, לא הכל הדמיות. הסטודיו הצעיר כן הצליח להוציא לפועל פרויקטים, שנשענים על סט העקרונות המקיים שהציב לעצמו. Wild Child Village הוא מבנה הארחה שנבנה ביערות אקוודור, בעבור מתרגלי יוגה שרוצים לשהות בחיק הטבע. המבנה מורכב ממוטות במבוק מחוברים בבסיסם, שנפתחים בזווית לפירמידה הפוכה - מודול שמשתכפל לאורך ולגובה המבנה. הבנייה באמצעות מודול מאפשרת גמישות, והמבנה יכול להתרחב או להצטמצם לפי הצורך גם בידי הדיירים עצמם: מוטות הבמבוק מחוברים בחבלים (מחברים יבשים, במונחים מקצועיים), ללא בטון, ברגים או מסמרים. שיטת בנייה זו לא מצריכה ידע מקצועי או בנאים, אלא הכשרה של הדיירים והבעלים.
"במבוק הוא חומר בניה מצוין", מזכיר פרכט. "הוא צומח בין מטר לארבעה מטרים ביום, ומול כוחות לחיצה הוא עמיד כמו בטון ומתכת. במבוק עמיד ל-110 עד 120 שנה, ואני אוהב את האדריכלות הזו, שבגלל שהיא טבעית היא מזדקנת איתנו; גם לנו יש זמן חיים מוקצב, וגם לבניינים".
מבני הבמבוק האלה ניחנים באלמנט משחקי. "רצינו להסתכל על הסביבה שלנו כמו ילדים", מסביר המעצב. "כשטיפסנו על עצים, חיינו חיים יותר 'תלת-ממדיים' והיינו הרבה יותר מחוברים לסביבה שלנו". המשחקיות, חדוות הגילוי והסקרנות הילדית עולה שוב ושוב בהרצאה שלו, למשל כשהוא מדבר על פרויקט Bert שתוכנן למיזם הבתים המזעריים Baumbau. זהו מבנה מודולרי, שבנוי טבעות-טבעות לפי השימושים: חדר שינה, מטבח, מקלחות ושירותים וכן הלאה. כל לקוח יוכל לבחור את הטבעות, קרי השימושים הנחוצים לו, ולערום אותן לכדי צינור גבוה. צורת המבנה מזכירה יצור שתום עין, שמציץ כמו טלסקופ מבין צמרות העצים. ואכן, דימוי המיניונים לא איחר להופיע בהרצאה.
"נניח שאני רוצה לבנות לעצמי Bert שיעמוד בין הברושים בשער הגיא", אני מנסה להבין אם משתלם להמיר דירת עיר בטלסקופ. "מתוך הקטלוג שבניתם, אני בוחרת טבעת של אזור ציבורי לאירוח, טבעת חדר שינה, טבעת מקלחת ושירותים, וכמובן טבעת משלה לכתוב בה. כמה אתה מעריך שזה יעלה לי?"
"יש קונפיגורציות שונות", הוא משיב, ואני כמעט משתכנעת שאין באמת מודל כלכלי.
אני רוצה את הכי פשוט.
"אוקיי", הוא נכנע, ואנחנו יוצאים לסיור מדומיין בבית המיניונים בשער הגיא. "בקומת הקרקע תהיה המקלחת, כי צמוד אליה פילטר ומערכת מים ששוקלים הרבה, אז לא הגיוני שהמקלחת תהיה למעלה אלא למטה. המקלחת היא הכי צרה, אז המדרגות יעטפו אותה כדי להגיע אל הקומות הבאות. בקומה הראשונה יהיה החלל הציבורי, בקומה השנייה הייתי ממקם את חדר הכתיבה וחדר השינה. אני משער שזה יעלה 180-200 אלף יורו, תלוי בתוספות שתרצי - פאנלים סולאריים, בידוד תרמי - בישראל תצטרכי פחות בידוד מאשר באוסטריה".
קניתי. כמה זמן עד שאוכל לגור בו?
"תלוי בתהליך הייצור ובכמה יחידות יוזמנו מאיתנו בו בזמן. הראשון יארך בהערכה חודשיים לייצור ולהקמה באתר, אבל אם הבונים מיומנים בשיטת החיבור - זה יכול להיות מהיר יותר".
ומה יהיה שטח טביעת הרגל כשיגיע לאתר?
"בערך קוטר של 3.6 מטר. אז אל תביאי פסנתר".
בית נופש נוסף שתכנן הסטודיו יודע להכפיל את שטחו. מתוך הבית המלבני נשלף מלבן נוסף, שמסתובב על ציר ומתמקם במאונך למלבן החיצוני. יחד הם יוצרים צורה של +. זהו "פטנט" שהציע הסטודיו גם בתחרות מוזיאון הבאוהאוס בדסאו (ולא זכה), בשטח גדול בהרבה מבית הנופש.
המודולציה ותכנון היחידות שלכם עוברים שינויים קיצוניים בקנה המידה, מפרויקט לפרויקט. באיזה קנה מידה אתם מתחילים את התכנון?
"קנה המידה הוא נושא משמעותי לאדריכלים. הרעיון התחיל במוזיאון הבאוהאוס, שם רצינו משהו שמתקשר עם הקהילה הרחבה והשכונה, מעין חלל משתנה שיכול להיסגר כשאין קהל ולהיפתח כשצריך. הרעיון הזה יכול לעבוד גם במקרה של בית נופש. כשאת לא שם, הוא יכול לתפוס את המינימום ההכרחי כי הוא מסתובב לתוך עצמו, וכשאת שם אפשר לפתוח אותו, והחלל השימושי כמעט מוכפל בשטחו".
פרכט בא לירושלים כדי להשתתף בכנס "מהנדסים מעצבים את העתיד", במסגרת סדרת כנסי "טכנולוגיה פוגשת עיצוב" שהתקיימו במוזיאון ישראל בחודש שעבר. זו הייתה יוזמה של "סטארט-אפ ניישן סנטרל" הפועלת לקידום תעשיית ההייטק, בצלאל, האוניברסיטה העברית, "רוח חדשה" והרשות לפיתוח ירושלים.
אם כבר מדברים על טכנולוגיה, כיצד היא תשפיע לדעתך על האדריכלים?
"כשבינה מלאכותית תכה בשוק באמת, כל מה שניתן לשכפל יועתק - וזה לא ייעשה על ידי אדריכלים. 90% מהבניינים בעיר הם העתק של העתק של העתק, וזה יעשה בקלות על ידי בינה מלאכותית. אדריכלים כבר לא יצטרכו לקחת חלק בתכנון בנייניים כאלה. הם צריכים לשאול, באילו בניינים אנחנו יכולים להיות יותר טובים מאשר הטכנולוגיה. זה חוזר לאי-שלמות, או למקום שבו אי-שלמות יכולה להתקיים. כאוס, כמו בטבע. משהו שמתחבר לחושים הרבה יותר טוב ממה שבינה מלאכותית יכולה לעשות, או לעצב".
